ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א יח

שם בתורה, והאיש הזה הוא תוכו כברו היינו כשהוא בתוך בהמ"ד דומה כאילו היה לבר ולחוץ מבהמ"ד, כי כמו שהי' בחוץ לא הי' מבלבל את הלומדים שם כן עתה בפנים אינו מבלבל אותם, איש כזה יכנס לבהמ"ד מקום קדוש ושכר הליכה בידו, אבל מי שאין תוכו כברו, ר"ל כשהוא בתוך בהמ"ד אינו דומה כאלו היה בחוץ כי כאשר היה בחוץ, לא הי' מבלבל העוסקים בבהמ"ד בדבר שבקדושה, וכשהוא בתוך הבהמ"ד מבלבל אותם, ואין תוכו כברו זה האיש אל יכנס לבהמ"ד, והוא פי' נעים

ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי בבהמ"ד -- שמעתי או ראיתי בס' אחד ביאור הענין דכל זמן שלא נכנסו לבהמ"ד רק תלמידים הגונים שהיה תוכם כברם, לא הי' צריך לספסלים, כי מרוב חשקת התורה לא ייעפו ולא ייגעו והיו עומדים ממעל לו לרבן, ותורה יבקשו מפיהו באימה וביראה ברתת ובזיע, חבל אח"כ כאשר נכנסו ובאו לבהמ"ד אף תלמידים שלא היה תוכם כברם, ואש חשקת התורה לא בערה בם, הוצרכו להביא לבהמ"ד ספסלים לישב עליהם, וז"ש ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי בבהמ"ד וק"ל, שוב מצאתי כן בחידושי גאונים שבגליון הע"י עיי"ש באריכות]

ואותו תלמיד ששאל (ערבית רשות או חובה) רבי שמעון בן יוחאי הוה -- עיין מ"ש בזה בילקוט הגרשוני ח"ג אות תפלה הב' בסופו, ואין לכפול הדברים, וכעת ראיתי בענף יוסף בשם מעון הברכות שכ' וז"ל: הוא משולל הבנה דמה תועלת בזה אם ר"ש בן יוחאי הוה. ונראה משום דכבר כתבתי לעיל דמ"ד רשות פירושו שנדחית מפני מצוה עוברת אבל בחנם אין לבטלה, ומעתה מי שעוסק בתורה ותורתו אומנתו ונחשב עסק התורה שלו מצוה עוברת כל רגע דלא שייך בזה שישלים אח"כ ואין לבטל ממנה לתפלת ערבית. וידוע דרשב"י היה תורתו אומנתו. וז"ש אותו תלמיד רשב"י הוה ולהכי שאל אם חובה או רשות דלדידיה יש נ"מ אם הוא רשות משא"כ אחר אין לבטלה אפי' אם היה רשות רק באופן רחוקה אם מזדמן לו מצוה עוברת שצריך לעסוק מתחלת זמנה עד סוף הלילה עכ"ל. והוא דרך נכון וישר -- ולהשלמת הענין אעתיק מ"ש בזה בספר ישועות יעקב אי"ח סימן רל"ז וז"ל: אין שליח צבור חוזר התפלה בתפלת ערבית. הטעם לפי שתפלת ערבית רשות וכתב הרשב"א דאף שהגאונים כתבו דאם התפלל פעם אחד כבר שווי' עלי' חובה מ"מ כאן דעיקר תפלת הש"ץ הוא להוציא את שאינו בקי, כאן ממ"נ אם אינו בקי לא התפלל עדיין ואינו רק רשות, ואם כבר התפלל ושווי' עלי' חובה הרי הוא בקי ואין הש"ץ מוציא אותו. ובזה אמרתי הא דשאל רשב"י אי ת"ע רשות או חובה והקשו אחרונים מאי נ"מ הא שווי' עלי' חובה. ובפרט לפמ"ש בפוסקים דהך דעמד השואל הוא רק במידי דצריך לו להלכה למעשה לצורך עצמו והקשה מהרי"א (נ"ל דהוא ר"ת מ' יהונתן אייבנשיץ דהוא הקשה כן ביע"ד הנ"ל) דהא אין נ"מ כיון דשווי' עלי' חובה ובזה א"ש דנ"מ לענין אי צריך הש"ץ לחזור התפלה של ערבית עכ"ל

רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה הוה אמר כו' כי חלפי רבנן איקום מקמייהו ואקבל אגרא. פרש"י כי חלפי רבנן. תלמידים היוצאים מבית ר' נתן עכ"ל. ועיין בעין יעקב הקטנים דפוס ווילנא התרלז, במ"ש שם בפתח עינים לגאון חיד"א ז"ל לכאן, וינעם לך. ת"ר בכניסתו מהו אומר כו' ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא. וקשה כיון שכבר התפלל ולא אכשל בדבר הלכה אמאי הוצרך עוד לומר ולא אומר על טמא טהור וע' במהרש"א ובאהבת איתן מ"ש בזה. ובס' לקוטי שלמה כ' דר"ל שלא יהא מוכרח להחניף לומר לרשע צדיק ה ס אתה דהיינו על טמא טהור כמ"ש ותהי האמת נעדרת ונכחה לא תוכל לבוא וסר מרע משתולל דהיינו על טהור טמא עכ"ל - ולענ"ד נראה הכוונה עפ"י מה דאיתא בעירובין י"ג דלכך לא קבעו הלכה כר"מ אף שלא הי' בדורו כמותו מפני שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו שהיה אומר על טמא טהור ומראה לו פנים ועל טהור טמא ומראה לו פנים, ופירש"י לא יכלו להבין באיזו דבריו נכונים ובאיזו אין דבריו נכונים, וז"ש ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא כמו שהי' אומר ר"א ומה"ט לא קבעו הלכה כמותו ודו"ק

כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו לבקרו כו' כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים ההרגש מבואר, מאי קאמר דעו לפני מי, אפי' קטן כבר שבע ג"כ יודע למי מברכין, וכעובדא לקמן באביי ורבא, ויותר היה נאות לומר דעו היאך אתם מתפללים וביאר בס' כנפי נשרים על התורה פ' צו עפי"מ שאחז"ל כי המלאכים במשמרותם אין להם לומר שירה עד שיאמרו ישראל מתחילה שירה למטה שנא' ברן יחד כוכבי בוקר (אלו ישראל שדומים לכוכבים שנא' ומצדיקי הרבים ככוכבים) והדר ויריעו כל בני אלהים. ועתה נבין הענין על פי משל. פעם א' באו שני משוררים בעיר אחת על השבת להתפלל. אחד היה רך בשנים. אבל היה שאר בשרו של ראש הקהל. והשני היה משורר מפורסם זקן ופרקו נאה. והנה ראש הקהל גזר הפסק הגם כי המשורר הראשון הוא רך בשנים ואין לו נעימות הקול כמשורר השני. אבל להיות הוא קרובו ושאר בשרו. הוא קודם אל המשורר השני המפורסם. ולהיות המשורר השני המפורסם עשה צעקה גדולה מדוע יגרע זכותו בשביל שאינו קרובו, והוא חשוב במעלה יותר מהמשורר הראשון, חזר הדין וראש הקהל עשה פשר דבר, כי תפלת שחרית יתפלל הרך בשנים, ויתר התפלה עם תפלת המוסף יתפלל המשורר הזקן, אבל קרא להמשורר קרובו ודבר אליו באזנו: דע בני, כי בודאי המשורר השני הוא יותר במעלת המוזיקא כפלי כפלים יותר ממך, רק כל הזכות הגיע לך להיותך קרובי. אבל גם אתה ראה בזריזות להנעים קולך, כי אלו אתה היית לבדך משורר ואין אחריך שום איש לשורר. כפי שהיית מנעים קולך היה טוב לאזננו, אבל תיכף אחר תפילת שחרית יעמוד הזקן עם המשוררים וינעימו בקול, ראה גם ראה כי גם לך יהיה איזה דבר שיעשה רושם באזני השומעים -- ככה אנחנו עם ה' קרובים אל המלך, כנאמר ישראל עם קרובו, ואנחנו מאוחרים בבריאה לבריאת המלאכים והמלאכים בשירתם בקדושה בטהרה וביראה כפלי כפלים לאלפים מאנשי ארץ בארץ, אולם להיות ישראל עם קרובו של הקב"ה, ניתנה לישראל משפט הקדימה של השירה, ואח"כ להמלאכים, ע"ז בא התנא האלקי להלהיב נפש תלמידיו, וכשאתם מתפללים, אף שאתם מוקדמים לשירת המלאכים, עכ"ז דעו לפני מי אתם מתפללים, ר"ל הביטו וראו מי הוא שמתפלל תיכף אחריכם, הלא המלאכים יעמדו אחריכם לומר שירה, וא"כ ראוי לכם שתפלתכם תעשה רושם באופן שאם יבאו המלאכים אחריכם, ובשירתם בקדושה ובטהרה, ואם חלילה איזה שמץ פיגול ימצא בתפלתכם, הלא תבושו ותכלמו חלילה בשער עלית התפלות ע"כ דפח"ח

וכשחלה ריב"ז נכנסו תלמידיו לבקרו וכיון שראה אותם התחיל לבכות אמרו לו רבינו נר ישראל כו' מפני מה אתה בוכה א"ל אלו לפני מלך בו"ד וכו' ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים א' של גיהנם וא' של ג"ע ואיני יודע באיזה מהן מוליכין אותי ולא אבכה -- וצ"ב מה הוסיף אח"כ ולא עוד -- וכתב בילקוט אליעזר ערך בנים בשם אדמ"ו הגאון בעל שו"ת כתב סופר זצוק"ל, כי פיו פתח בחכמה במתק