ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קפט

והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי אלו טיאתראות וקרקסיאות שלהן שעתידין שרי יהודה ללמד בהם תורה ברבים -- פי' הגאון כתב סופר ז"ל דגם מטיאתראות וקרקסיאות יש ללמוד מוסר דאם כדי לילך לשם כדי לצחק מפזרים הרשעים הין רב ויושבין וניעורין עד חצות הלילה כדי למלא תאותם, ללמוד ולעסוק בתורה עאכו"כ שצריכים אנו לפזר ממון בשביל לימוד תוה"ק ולעסוק בתורה כחשיכה כאורה, וזש"א אלו טיאתראות וקרקסיאות שלהן שעתידין שרי יהודה ללמוד בהם (כלומר עמהם) את העם תורה ומוסר ברבים, כי יאמרו להם אם הרשעים מפזרין כ"כ ממון וניעורין כל הלילה למלא תאוותם המגונה עאכו"כ שמחויבים אנחנו לעשות כמתכונתם לחזק הישיבות ובתי ספר תלמיד תורה ולעסוק יומם ולילה בתורה אשר היא חיינו ואורך ימינו וא"ש

אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו שנא' אל תתחר במרעים וגו' איני והאר"י משום רשב"י מותר להתגרות ברשעים בעוה"ז וכו' לא קשיא הא במילי דידיה הא במילי דשמיא -- כ' בס' מלאה קטורת דפוס פאקש דף ס"ג הכוונה לפנים בישראל גם אם הי' עובר עבירה התאוה תאוה נפש רשע איותה רע אבל לא הי' מחטוא רבים בענין בית הכנסת לרומם בית התפלה עם מגדלים ובימה למעלה עם כל כנור ועוגב ותערובת אנשים ונשים, רק הלך דרך לעצמו, ע"ז אמר אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בי, כי עוד תקוה כאשר יהי' שבע ודשן מתענוגי התאות ושב לאלקים, אולם חדשים מקרוב באו להרוס יסודי אמונה ולעשות הכל לשם שמים כדי שנערים מערות יבאו להתפלל מהפכים בתי התפילה לבית תפלה וכדומה בכל דברים חדשים מענה בפיהם שהכל לשם שמים, ורבים חללים נלכדו ברשתם שפרשו לצוד המון עם שלא ידעו כי בנפשם הוא, אז חיוב לאזור חלציו לצאת בחרב פיפיות לגלות רשעתם, וזש"א כאן במילי דידיה אם רק לעצמו הוא רשע אל תתחר בו, אבל במילי דשמיא שמחטיא את הרבים ואומר לשם שמים אז שומרי תורה יתגרו בם וא"ש

ז. שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות (י"ד וט"ו ליו"ט ולקריאה) שלחו לה קנאה את מעוררת עלינו בין האומות שלחה להם כבר כתיבה אני על ספר דה"י למלכי מדי ופרס. רב ור' חנינא וכו' שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות, שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים וגו' שלישים ולא רביעים, עד שמצאו לה מקרא מן התורה, שנא' כתיב זאת' זכרון, בספר, כתוב זאת, מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון, מה שכתוב בנביאים, בספר, מה שכתוב במגילה -- כ' בשער בת רבים למגלת אסתר בהשמטות בשם ס' דברי שלום למהר"י אדרבי ז"ל שזה פי' הפסוק ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה ונכתב בספר, כלומר ומאמר אסתר, תשובת אמריה של אסתר שהשיבה להם כבר כתובה אני וכו' קיים דברי הפורים האלה, להיות נעשים בכל שנה ושנה בקריאה ומשתה ושמחה וכו'. אמנם "ינכתב" -- מה שהיא מגילה נכתבת בין הכתובים היא לא עפ"י מאמרה, רק ממה שנמצא ע"ז רוח בתורה ממלת -- "בספר". ודו"ק

ר"מ אומר מגלת אסתר ברוה"ק נאמרה שנא' ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה ופרש"י מי גלה לו אלא ברוה"ק נגלה אליו וכתב ביערות דבש. הדבר הזה תמוה לכאורה וכי אנו דנין אם מרדכי ואסתר נשתמשו ברוה"ק, פשיטא, הלא נמנים במ"ח נביאים וז' נביאות שהיו בישראל כמבואר בגמ' ורש"י רק הספק הוא במגילה עצמה אם היא נכתבה ברוה"ק בזה הלשון אשר לסנינו או לאו, כי מה שהמחבר ה' בעל רוה"ק לא יחוייב שנכתבה ברוה"ק כמו שהיא לפנינו, ושלמה הי' ודאי בעל רוה"ק כי שיר השירים ברוה"ק נאמר ומ"מ נסתפקו בקהלת אם נאמר ברוה"ק, וכן במגילה, אמכם הדבר נכון דידוע מ"ש בתירה ויקרא באל"ף זעיר"א, לרוב ענוה למשה מבלי לכתוב שהקב"ה קרא לו ובא לאוהל, וא"כ אף דכתב במגילה ויודע הדבר למרדכי קשה מנא ידע ועכ"ח ברוה"ק וא"כ איך כתבו מרדכי במגילה שזה מפרסם היותו בעל רוה"ק ואין זה מגדר הענוה לכתוב בספר כן, אלא גלוי לכל העם דברוה"ק נאמרה כל המגילה ולא עצה חלבו לכתוב רק כאשר ישים ה' בפיו אותו הוצרך לכתוב מבלי שינוי ח"ו בשום צד וא"ש עכדפח"ח: [וע' בס' בית יצחק חיבור על מס' מגילה שהביא הקושי' ביתר ביאור בשם טורי אבן, וע"ז הביא דברי היע"ד הנ"ל בשינוי לשון וגם ביתר ביאור עייש]

אמר שמואל אי הואי התם הוה אמרי להו מילתא דעדיפא מדכולהו שנא' קיימו וקבלו היהודים קיימו למעלה מה שקבלו למטה אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית לי' פירכא. והקשו התוס' דהא רבא גופי' אמר בשבת פ"ח א' שקבלו התורה שנית בימי אחשורוש ברצין שנא' קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר. ותירצו דשמעינן מינה תרתי ועיין מ"ש לעיל בשבת פ"ח א' בשם הגאון כתב סיפר ז"ל בזה. וכעת אוסיף מ"ש מרן ח"ס ז"ל בחי' שבת וגם בח"ת פ' תצוה עפימ"ש חובת הלבבות אין התוספת מתקבל מהקב"ה עד שיקיים החובה ואז יכול אדם להוסיף מדעתו, והשתא אי ס"ד לא קבלו התורה מרצונם איך קימו למעלה מה שקבלו עליהם תוספת פורים ומגילה, אעכ"ח קבלו מרצונם תורת ה' ושוב קימו למעלה תוספתם לקיים ימי הפורים האלה בזמניהם וא"ש. ועיין בגאון יעקב שבגלין הע"י כאן בשם הגאון מהאמבורג הוא בעל יערות דבש ז"לי ואני ראיתי עוד ביערות דבש ח"ב דף ק"נ ע"ד שכתב על תי' התוס' הנ"ל תרתי שמעי' מינה וצריך להבין איך יובנו תרתי ונראה די"ל מה צריך לפסוק דקיימו למעלה מה שקבלו למטה פשיטא כל מה שב"ד למטה גוזרין ה' עמהם ואלקים נצב בדעת אל להסכים כל מה שב"ד ישרלל עושים. אבל באמת אילו קבעו למגילה ופורים למצות דרבנן פשיטא דהוא נכון רק הם קבעו למצות קבלה כאילו היא מצוה דאורייתא ונאמרה מפי נביאים ולא מגזרת חכמים וזהי בגדר בל תוסיף ואלה המצות שאין נביא רשאי לחדש וכו' דא צריך ישוב ולכך צריך הסכמה משמים ולכך לא קשיא מעירובין ונט"י דתיקן שלמה כי בתורת גזירה רשאים והוא בכלל לא תסור כמבואר בגמ' אבל הם עשו בתורת מצוה חדשה. וצריך להבין באמת איך רשאי להוסיף. אבל הוא הדבר כי אמרו מודעה רבה לאורייתא רק הדר קבלוהו, וא"כ בטענת מודעא פסק לאו דבל תוסיף דטענו על כולם בכלל, אנוסים היינו, רק אז קבלוה ברצון, וכשקבלו הלאו דבל תוסיף ברצין מחדש, היה זה בתנאי לבל יהיה מקרא מגילה בכלל בל תוסיף, וכל תנאי קיים, ולכך הורשו במקרא מגילה להוסיף כי היא בכלל תנאי קבלת התורה, וזה, קימו למעלה מה שקבלו למטה להיות בכלל מצוה, רק קשה הא אלה המצות וכו' ולא בשמים היא, וע"ז אמרינן קיימו מה שקבלו כבר וא"כ היה זה בכלל תנאי קבלת התורה וא"ש עכד"ה

ובגוף קושי' התוס' נלענ"ד בדרך דרוש דכבר הקשו המפורשים איך אמרו מודעא רבה לא לאורייתא הא בשעת מתן תורה פירש הקב"ה עונשן ומתן שכרן של מצית א"כ היי תליוהו וזבין דהוי זביני' וכתב האלגאזי כי אף שהקב"ה פירש עונשן ומתן שכרן מ"מ לא הוי תליוהו וזבין דתליוהו וזבין היינו דוקא כשנותן מעות מיד אז אמרינן אגב אונסא חוד גמר ומקני, אבל מתן שכר המצות הא אמרינן היום לעשותן ומחר לקבל