ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קפו

בעכו"ם הוה וכו' ומאי פריך הא לפי' הרא"ש אפילו חטא במחשבת ע"א אין מחשבה מצרף כי אם לאחר שעשה מעשה יעו"ש -- ומצאתי בדברי שאול (דרשות לש"ש ושה"ב) דף ל"ז ע"ד שמביא בשם הגאון מ' יהודא עייאש הספרדי ז"ל דדוקא היכא שיכול להנצל בדרך הטבע הוא דלא נענש על מחשבת ע"א לבד, אבל שם דעלה, לגג ונפל, דמצד הטבע כל שאין לו מעקה יפול הנופל ממנו והיה צריך שהקב"ה ישנה הטבע בכה"ג שמהרהר בע"ז הוה, אינו מרחם אף על המחשבה לבד ע"כ דפח"ח

ע"ש בגמרא אילפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת. בתחילה ואמת [פי' יושב לשפוט בדין] ולבסוף ורב חסד פי' לבסוף כשרואה שאין העולם מתקיים בדין אז ורב חסד] והקשה הרי"ף שעל הע"י, ח"כ אמאי כתיב ורב חסד ואמת, הול"ל להיפך. אמת ואח"כ ורב חסד, (וכבר ציינתי בפנים לעיין באוהל יעקב ר"פ בראשית בשפת היריעה לשם, וביערות דבש ח"ב בסוף דרשה המתחלת "המלך דוד בהתפללו בשביל ישראל בהיותם בגולה וכו' מ"ש בזה יעו"ש), וכעת מצאתי בס' כנפי נשרים עה"ת מהגאון מ' אברהם ליכטשטיין ז"ל פ' כי תשא, שכ' בחלק מחזה אברהם, דיובנו דברי אילפא עם מאמרם ז"ל בכאן על פסוק ויעבור ה' וגו' שנתעטף הקב"ה כש"צ כו' ואמר כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני אמחול להם עונותיהם. וכבר נתקשו בזה. הלא זה הסדר אנחנו עושים הרבה פעמים בשנה ועונותינו חקוקים על עצמותינו. (ודברי הראשונים בזה ידועים), אמנם כי אלה שני המדות, חסד ואמת, המה מתחילת הבריאה הכרחים לצרף זה לזה ואי אפשר לעולם כי יונהג במדה אחת בלתי שתף השניה עמה, כי כמו שא"א לעולם שיונהג רק במדה"ד שהוא מדת אמת, כי אז הי' העולם נתבטל מכל וכל כי מי גבר יוכל לעמוד בדין לבד וע"כ צריך לשתף עמה מדת חסד כן נמי א"א שיתנהג העולם רק במדת החסד, מחמת כי רבים היו המורדים והפושעים כי הכל היו בטוחים במדת החסד לעשות מה שיחפצו והי' ישוב העולם נתבטל מכל וכל והי' חלילה לית דין ולית דיין, כי על הכל הי' התפשטות החסד מחפה, ע"כ צריך לשתף למדת ורב חסד המדה של ואמת והוא קיום הדין, ואז נופל פחד ואימת משפט על העולם ויכול העולם להתקיים

אולם פשר דבר בהנהגה בשתי המדות הוא כך, כשרוב העולם מוכרעים לכף זכות, והרוב מהעולם מתנהגים בקו הצדק, אז עיקר התפשטות המדה ורב חסד בעולם, כי הצדיקים משלשין מדת החסד לעולם ומהפכין הרוגז לרחמים, ואז העיקר הנהגה הוא, ורב חסד, ואצלה יצורף מדת, ואמת, כי במדת החסד לבד אי אפשר שיונהג העולם וצריך שיתוף עמה מדת ואמת אבל כשרבה רעת האדם בארץ, והעולם רובם חוטאים, אז עיקר הנהגה במדת ואמת, כאמרם ז"ל בזמן שרשעים בעולם אז מדה"ד, אולם בגין דלא יתוקד עלמא בשלהובא דדינא, ישתתף עמה מדת ורב חס"ד להתמזג קצת תוקפא דדינא בקוי חסד להתקיים העולם

והנה רצונו יתב' בבריאת עולמו. אשר העולם יהי' מוכרע ברוב צדיקים, כמ"ש במדרש ויהי אור אלו מעשיהם של צדיקים וירא אלהים את האור כי טוב הוי חפץ במעשי הצדיקים, וקב"ה הסתכל בתורתו גברא עולמו, ותורתו היא רצונו הפשוט יתב', לכך כתיב בתורה ורב חסד ואמת כי עיקר הנהגת העולם רצונו יתב' הי' להתנהג במדת החסד והיא המדה העיקרית, ואח"כ לשתף עמה מדת אמת, אבל אילפא דיבר לפי מיד דורו, כאשר ראה כי רבה עזובה בקרב הארץ וירעו וישחיתו, ובזמנו הלא הי' עיקר הנהגת העולם בעדת ואמת והשיתוף עמה מדת ורב חסד, ולכך תפס כשיטת הנהגת העולם, בתחילה ואמת ולבסוף ורב חסד והוא הדבר הרמוז במאמרם ז"ל כאן ויעבור וגו' שנתעטף הקב"ה כש"ץ ואמר כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה כו' כלומר שיסגלו מעשיהם וייטיבו דרכיהם, עד שיהי' לפני הנהגה בעולם, כסדר הזה" ר"ל כסדר הכתוב בתורה, שהנהגה ורב חסד יהי' עיקרית ותחילה בהנהגה, ואח"כ ואמ"ת לשיתוף עמה, אז אמחול להם עונותיהם, כי העולם יוכרע ברוב צדיקים, ואחרי רבים להטות ע"כ דפח"ח

בדף ט"ז ע"א אמר רב יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כר' יוסי דס"ל אדם נידון בכל יום והקשו התוס' וז"ל וא"ת לרבנן נמי מי לא מצלינן האידנא רפאנו וברכת השנים ואומר ר"ת דשלא יחלו לא מצלינן אלא לר"י אבל שיתרפאו מצלינן אליבא דכ"ע דמתי יחלו נגזר ומתי יתרפאו לא נגזר עכ"ל, והקשה הגר"י עמדין ז"ל בהגהותיו על הש"ס וז"ל אע"ג דאמרי' בגמ' ע"ז דף נ"ה ע"א יסורין בשעה שמשגרין על האדם משביעין אותן כו' והיינו דאמר ר"י מאי דכתיב חליים רעים ונאמנים, רעים בשליחותם ונאמנים בשבועתם הרי דיסורין נגזרו על זמן מתי שיתרפאו ? (וכ"כ בס' עיון יעקב וז"ל רבים מקשים וכו' יעו"ש), ותי' הגרי"ע, דהגמ' בע"ז מיירי בלא תפלה דאז ודאי נגזר עד מתי יהי' משך החולי והיסורין, אבל הר"ת בתוס' דכאן מירי בתפלה, דתפלה מהני להקדים הרפואה עכ"ד, וכתב בפתח השער אשר לספר שערי תודה להרה"ג הגביר מ' מרדכי עפשטיין נ"י מווילנא יע"א וז"ל, ולענ"ד קשה לתרץ כן, דאי נימא דר"ת מיירי בתפלה, א"כ אמאי קאמר מתי יחלו נגזר, הלא בתפלה הי' מועיל תפלתו שלא יחלה כלל וכמ"ש שבת דף ל"ב ע"א לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה וכו', אשר ע"כ נלע"ד ליישב הקושי' באופן אחר, בהקדם דברי הכתוב פ' בשלח, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, ולכאורה צריך להבין האם באמת לא נמצא בעולם איזה מחלה כמחלת מצרים רח"ל ? אבל לדעתי הכונה כן היא, במצרים היו המכות בתורת נקמה וכליון, אחר שהתרו בו ולא קבל התראה ולא נכנע ולא שב מרעתו הכביד השי"ת את לבו כמ"ש כי אני הכבדתי את לבו גו' ולא ישוב עד אשר יסבול כל יסורי המכה זמן קצוב כפי שנגזר עליו מן השמים וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מה' תשובה ה"ג וז"ל, לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר הבה נתחכמה לו, נתן הדין במנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו ע"כ, וכ"כ רש"י בפ' וארא בפסוק ואני אקשה את לב פרעה יע"ש, אבל כאשר השי"ת שולח איזה מחלה ויסורין רח"ל על איזה איש הוא רק בתורת עונש ורפואה, למען ישוב וייטיב דרכו, וזש"ה, כל המחלה אשר שמתי במצרים, דהיינו מחלה בתורת נקמה לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך, דהיינו המחלה עצמה היא בתורת רפואה, שו"ר בכת"ס פ' בשלח, שכתב כזאת על סוף דברי הכתוב הזה. והנה החילוק בין שני אופני המחלה בין מחלת מצרים ובין סתם מחלה כן הוא במצרים אשר היתה המחלה בתורת נקמה, באשר הוחלט לאבדם, היו נאמנים בשליחותם על זמן קצוב ומוגבלי, למען יסבלו כל הזמן שנגזר עליהם, אבל סתם מחלה אשר בתורת עונש ורפואה, אז מתחלה לא קצב הבוי"ת על זמן מוגבל, ותלוי רק ברצון ושכל האיש, לעורר לבו, להרגיש במחלת גופו ונפשו להתבונן היטב ברפואתו