ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קפד

שניה על הג' ברכות די"ל דע"כ לא מצינו אסור בל תוסיף רק במצוה חיובית אבל במצוה של רשות לא, אמנם נראה כיון שעכ"פ אם מברך פעם שנית מצוה קעביד ובמרך עלי' רק שבידו לפטור עצמה ממצוה, כל שעושה אותה צריך לעשותה כמו שציותה התורה עלי' ועובר בבל תוסיף, מידי דהוי אציצית דקיי"ל דחובת גברא הוא ואי לא לבש טלית בת ד' כנפות אין עליו חיוב ציצית ואפ"ה עובר בבל תוסיף וז"ב. ובזה מדוקדק הא דקאמר הש"ס ר"ה כ"ח מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך אוסיף ברכה משלי ת"ל לא תוסיפו כו' והלשון הואיל ונתנה לי תורה תמוה לכאורה מאי תלוי זה בזה, אמנם לפימ"ש הא גופי' קמ"ל דאף שנתנה לו תורה רשות לברך כמה שירצה אפי' כמה פעמים ביום וכיון שהוא רשות בידו א"כ יכול להוסיף ת"ל לא תוסיפו היינו אף בכה"ג אין להוסיף ודפח"ח)

ל"ב הני עשרה מלכיות כנגד מי ר"י אמר כנגד ש עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, מאי נינהו אילימא ויאמר דבראשיתי הני ט' הוו, בראשית נמי מאמר הוא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו ולכאורה קשה מדוע לא הוזכר נמי לשון אמירה בראשונה כמו בט' האחרים. וע' מהרש"א. ובס' תורה תמימה ר"פ בראשית כ' עפ"י דאיתא ביומא נ"ד ב' אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, תולדות השמים משמים נבראו, תולדות הארץ מן הארץ נבראו והענין כמ"ש הרמב"ן דשמים וארץ הם היסוד והחומר לכל הנמצא בעולם ומהם נבראו הכל, אלה אשר בשמים ממעל יסודם בשמים, ואשר בארץ מתחת יסדם בארץ. ולכן נקראו השמים והארץ אבות בערך כל הנבראים שהם תולדותיהם. ולפי"ז יסדר כל הנבראים שבעולם הי' שצוה הקב"ה על השמים והארץ שהם היסודות שיוציאו תולדותיהם למיניהם ולכן כתב בהו אמירה מפורשת, והיינו האמירה ליסודות שיוציאו תולדות, משא"כ בבריאת שמים וארץ גופייהו שלא קדם להם כל יסוד לא כתב בהו אמירה מפורשת כיון שלא היה עוד דבר בעולם שאליו יפנה הקב"ה כביכול במאמר וצווי. ואעפ"י דכתיב בדבר ה' שמים נעשו, אין זה רק הוראה על רצון נפשי, מלשון והלילה אאנ (איוב ב'), אמרה יונה (עירובין י"ח ב'), וע' תוס' נזיר י' א' עכ"ל:

[ובס' שם משמואל פ' בראשית מביא בשם האלשיך דלכך לא כתיב אמירה בראשונה משום דשמים וארץ נבראו במחשבה שנקרא ראשית, שתמיד קודם המעשה הוא המחשבה, לכך כתיב בראשית ברא כו' דהיינו במחשבה ברא את השמים כו' ע"כ. וע"ז כ' השם משמואל, מיהו הא גופא קשיא למה נבראו שמים וארץ במחשבה יותר משאר הנבראים. ונלפענ"ד לתת טוב טעם לדבר, דהנה איתא במדרש למה נבראו המלאכים ביום ב' ולא ביום ראשון כדי שלא יאמרו מוכאל ה"ה מותח את השמים או את הארץ בדרומו וגבריאל בצפונו, והנה איתא בגמרא כל דיבור שיצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך, וא"כ שפיר הי' צריך להיות שמים וארץ במחשבה, דאם היו בדיבור והי' נברא ממנו מלאך היו אומרים ח"ו שותף יש להקב"ה במעשה בראשית או בשמים או בארץ, דאם נברא השמים תחילה בדיבור והי' נברא ממנו מלאך היו אומרים ח"ו שותף הי' לו לכך הוכרך הקב"ה לברוא שמים וארץ במחשבה ובמחשבה לא נברא מלאך עכד"ה]:

בר"ה אין אומרים בו הלל מ"ט אמר ר' אבהו אמרו מלה"ש לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין אומרים לפניך ישראל שירה בר"ה וביוה"כ אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה -- יל"ד על אומרו ית' אפשר מלך יושב כו' והלא ודאי הוא יושב על כסא דין וכך הול"ל אמר להם מלך יושב כו'. וכ' בדרושי הצל"ח דרוש נ"ב וז"ל:

הנה מלבד הטעם שאמרו במס' ערכין שהיה ראוי לומר בר"ה ויה"כ משום דאקרו מועד, מלבד זה אני אומר טעם וכו' מה מעבדות לחרות אמרי' שירה ממות לחיים לא כ"ש וכו' וכיון שבר"ה ויו"כ הנכתבים לחיים ניצולים ממש ממות לחיים לכן אמרו מלה"ש שראוי לישראל לומר שירה על זה. והנה כל זה נעשה ע"י תקיעת שופר שהקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, והקב"ה משיב להם, אטו ישראל יודעים זה למטה, אם נתקבל סדר תקיעתם ברצון, וע"ז משיב אפשר מלך יושב על כסא דין, לשון אפשר שמידי ספיקא לא נפקי, וישראל עכ"פ מסופקים שמא ח"ו עדיין יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים, ועדיין לא ניצלו ממות לחיים ולכן אינם אומרים שירה, ולכן המלאכים שפיר אומרים שירה בר"ה ויה"כ וכמ"ש התוס' במס' ערכין שיש לומר בר"ה והחיות ישוררו, לפי שהם למעלה רואים שהקב"ה עמד מכסא דין וישב על כסא רחמים ואז יכולים לומר שירה עכד"ה:

[ועיין בס' ערוך לנר כאן שכ' דשאלת המלאכים למה אין ישראל אומרים שירה בר"ה וביוה"כ הרי הם בטוחים שיצא כאור משפטם אשר על כן לובשים לבנים וכמו שהקשה הכפ"ת ביום תרועה. אבל הקב"ה השיב אעפ"י שבטוחים בחסדי, מ"מ כשהמלך יושב על כסא דין ועדיין ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו שלא נגמר הדין עדיין, גם להם אין ראוי לומר שירה, אף שבטוחים שארחם עליהם עכ"ל, עיי"ש, והנה לא אמנע מלכתוב מאי דקשיא לי לע"ז לפימ"ש המקובלים דהגמר חתימה אינו אלא בהושענא רבה, א"כ עד הו"ר עדיין לא נגמר הדין, וא"כ איך ישראל אומרים הלל כל ימי חג הסוכות וצ"ע]

וראיתי ביערות דבש דפוס לובלין דף קע"ט עמוד ג' שכ' וז"ל ואמרו חז"ל (בפ"ט דסוטה, משפסקו סנהדרין בטל השיר. והיינו כי אמרו בגמ' דר"ה (ט"ז א') אדם נידון בר"ה ור' יוסי אמר אדם נידון בכל יום וא"ר יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כר' יוסי. וי"ל מאי קמ"ל פשיטא וגם מה ביקש במלת האידנא. הל"ל סתם כמאן מצלינן, וגם הא גופא קשיא כיון דהלכה כרבנן דרבים נינהו איך מצלינן כר"י. אבל באמת הוא הכריע בזמן בית שהיו יושבין סנהדרין בלשכת הגזית ובכל פלך ופלך כסאות למשפט לא היה אדם נדון בכל יום כי כל זמן שיש דין למטה אין דין למעלה דכתיב אלקים נצב בעדת אל היינו שעומד ואינו עושה דין כשיש עדת אל לשפוט למטה, אבל בעוה"ר כשפסקו סנהדרין לשפוט למטה אז יש דין למעלה ואדם נידון בכל יום, ולכך שלמה המלך כמשמעות ירושלמי מלך לא דן ולא דנין אותו ד"ת שנאמר מלפניך משפטי יצא, נאמר עליו, לעשות משפט עבדו ומשפט עמו דבר יום ביומו, ומשפט עמו היינו מה שתלוי במשפט המלך, כי המלך הוא כפי הנהגתו לעמו ומשפט המלך הוא משפט העם וכמ"ש כל המפרשים משפט עמו הנאמר פה הוא משפט התלוי במלך, וא"כ א"ש כמאן מצלינן האידנא דייקא דבזמן בית שהיו סנהדרין הלכה כרבנן וא"כ אין אדם נידון בכל יום, אבל האידנא מתפללים כר"י דהאידנא דבטלו בעוה"ר סנהדרין, אדם נידון בכל יום, והלכה כר"י ולכך מתפללין האידנא ודו"ק. והנה אמרו מפני מה אין ישראל אומרים שירה בר"ה וכו' ספרי חיים וספרי מתים פתוחים וכו' הרי בעת הדין אין לשורר כי איך ישוררו וספרים ופנקסות פתוחים לעיין בדינו איך ישיר וגילו ברעדה כתיב, ולכך אמר משפסקו סנהדרין ואדם נידון בכל יום פסק שיר כי ערבה שמחה עכ"ל -- ואני תמה על דבריו הקדושים