ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קפא

כשהמצוה בזוי' בעיניו שמגונות עליו רצועות של תפילין שבראשו אבל ירא להניח משום דבעינן גוף נקי וסי' הא ודאי דאין עליו דין פושעי ישראל בגופן. ועיין בב"ח או"ח סי' ל"ו שהקשה לר"ת דא"ב מאי איריא תפילין שאר מ"ע נמי כשאינו מקיימה מפני שהוא בזוי' עליו ועוד מאי בגופן דמשמע שבגופו הוא פושע ותי' דלר"ת נמי מיירי שאינו מניח תפילין מפני שאין לו גוף נקי אלא דמה שאין לו גוף נקי אינו מפני אונס חולי אלא פושע בגופו מרוב אכילה ושתייה ושכרות בסעודות דאינו נזהר לשמור עצמו מרבוי אכילה וכו' כדי שיהיה לו גוף נקי ומה שאינו נזהר אלא לפי שהמצוה בזוי' בעיניו שמגונות עליו רצועות שבראשו וא"כ פושע הוא בגופו ממש וכו' עיי"ש ודפח"ח

ורב חסד מטה כלפי חסד היכא עביד ר"א אומר כובש רו' ריבר"ח אומר נושא כו' -- עיין בס' "עיון יעקב" בשם השל"ה במס' יומא. ועיין בס' עין הבדולח מ"ש בזה. ועיין עוד בס' קול יעקב למגלת קהלת בפ' כי ברב חכמה רב כעס וגו' מ"ש בזה [וע"ע בילקוט אליעזר תהלים פ"ו בשם קדושת לוי זי"ע יעו"ש]

מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה -- ראיתי בס' אחד, הכוונה. לא שהקב"ה מדתו לנטור שנאה אלא שמעביר על מדותיו" לז"א לא כן אלא שכך המדה ודו"ק

נושא עון וגו' לשארית נחלתו למי שמשים עצמו כשיריים. כ' בס' ערוך לנר בביאור ענין שיריים דגם במדת עניוות יש ב' מדרגות הא' אע"פ שאינו מגביה עצמו על חבירו עכ"ז גם לא מחשיב עצמו שפל נגדו כי אם בחשבו שהכל נבזה והבל ולמה זה יקפיד על הבל, אבל עיקר העניוות הוא דרך שני, שלאחרים יחשוב חשוב וטוב נגדו, ולהציב נגד עיניו המעלות שנמצאו בחבירו ולא בו וכו' וזש"א שמשים עצמו משים לשיריים והוא מדת עניוות באמת עיי"ש ובדרך הלצה י"ל כי דרך החסידים מיד כאשר סילק רבם את ידו מן הקערה יחטפו השיריים ויקרעוהו לגזרים ואותו השיריים אינו מקפיד כלום ומניח לעשות עמו מה שרוצים, וכמו כן הצדיק וחסיד במדותיו ראוי לו לעשות עצמו כשיריים דהיינו שלא יקפיד בכל מה שעושים עמו, וז"ש למי שמשים עצמו כשיריים וק"ל

כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני אמחול להם כו' ידוע פי' לבנת הספיר שכתב דל"א יאמרו לפני, אלא "יעשו" לפני, היינו שיעשו בפועל הי"ג מדות וידבקו במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'. אך הגאון בעל הפלאה ז"ל אמר דמוכח עכ"ח דדי באמירה לחוד ול"צ מעשה בפועל דהא גם "אל" רחום וחנון הוא אחד מי"ג מדות וזה אי אפשר לקיים בפועל דהא א"א לאיש להיות אל, א"כ עכ"ח מוכח דדי באמירה של הי"ג מדות, ופי' בזה "אל הורית לכו לומר שלש עשרה" ר"ל ממדה אל הורית לנו "לומר' שלש עשרה דמזה מוכח דדי באמירה לחוד ודפח"ח. וא"ז הגאון מ' יצחק יעקב ז"ל אביו של מו"ח הגאון מ' עמרם בלום ז"ל אמר דיש לדחות זאת דהרי אחז"ל במגילה י"ח א' שקראו הקב"ה ליעקב אל שנא' ויקרא לו אל אלהי ישראל עיי"ש, א"כ ראינו שאפשר גם לאיש להיות אל א"כ עדיין י"ל דצריך לעשות הי"ג מדות במעשה ובפועל, ועי' בזה מ"ש בפזמון לי"ג מדות "תמכתי יתדותי בשלש עשרה תיבות וכו' בטוח אני באלה ובזכות שלשת אבות" כלומר בטוח אני באלה שאמרתי י"ג מדות, דאם תאמר לא די באמירה אלא צריך לקיים בפועל וגם מדת אל אפשר לקיים בפועל כדמצינו גבי יעקב, א"כ בטוח אני בזכות שלשת אבות. כיון דהקב"ה קראו ליעקב אל א"כ נפיש זכותו וכחי של אותו זקן. וא"ש הא דאמר בטוח אני באלה כו' ע"ד ממנ"פ ודויק: [וע"ע בזה בס' שער יהודא להגאון מסומענא "ל בפתח השער אות נ"ח ונ"ט ע"ש]

ה' ה' אני הוא קודם שיחטא אדם, אני הוא לאחר שיחטא אדם ויעשה תשובה הקשה הרא"ש ז"ל למה צריך רחמים קודם החטא, ותי' בס' נחלי מים להגאון מבריסק ז"ל בדרוש ח' לשבת שובה עפ"י הגמ' בקדושין אר"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנא' צופה רשע לצדיק וגו' ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו שנא' ה' לא יעזבנו בידו, א"כ איש בפשיטות דהיינו דקאמר אני ה' קודם שיחטא ובזה גופיה הוא מדת הרחמים שאינו מניחו ביד היצה"ר רק בעזר הרחמים מצילו מיצה"ר שלא לחטוא, והיינו דקאמר אני ה' קודם שיחטא (וכ"כ גם בס' ערוך לנר יע"ש) ועוד תי' דצריך רחמים קודם החטא על מחשבה רעה שחושב לחטוא ומצד מדה"ר אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, וכן מוכרח דהא באוה"ע השי"ת מצרף מחשבה רעה למעשה כמ"ש התוס' בספ"ק בקידושין והיינו דכך הוא מדת הדין, אבל בישראל מתנהג הקב"ה במדת הרחמים. ומדויק הכתוב ג"כ דמזה ילפינן דאין השי"ת מצרף מחשבה רעה למעשה שנא' און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' דהיינו מדה"ר, ובזה יש לפרש מ"ש אל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי, והיינו עפ"י מה שאחז"ל (ב"ב קס"ד) שלש עבירות אין אדם ניצול בכל יום וחד מנהון הרהורי עבירה, ע"כ מבקשים אנו מהשי"ת שלא יבא במשפט כ"א יתנהג עמנו במדת הרחמים, שאם יבא ח"ו במדת הדין אזי יעניש ג"כ על מחשבת העבירה ובזה לא יצדק לפניך כל חי דהא כל אדם אינו ניצול בכל יום מהרהורי עבירה, א"כ מיושב בפשיטות דאני ה' קודם שיחטא קאי על מחשבת עבירה שאין השי"ת מצרף למעשה מצד מדה"ר עכ"ד ודפח"ח (וכ"כ גם בדרושי הצל"ח דרוש ז' יע"ש), ומאז אמרתי ב"ה דלפי"ז בצדיקים שמתנהג הקב"ה עמהם במדת הדין כמ"ש הספה"ק לפרש בזה מחז"ל (מנחות כ"ט ב') כשראה מרע"ה ששוקלין בשרו של ר"ע במקולין אמר רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני, כלומר דבתחלה עלה במחשבה לפני השי"ת לברוא את העולם במדה"ד וכו' ונשאר המחשבה לצדיקים כנודע, א"כ בצדיקים אף מחשבה רעה מצרף השי"ת למעשה ופירשתי בזה בר"פ ויגש מ"ש יהודה ליוסף, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, היינו שלחש לו באזניו שביקש לחטוא עם אשת פוטיפר אלא שנזדמנה לו דיוקנו של אביו ומנעו מלחטוא, וז"ש ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני שרצית לחטוא, ואל יחר אפך בעבדך על שאני אומר לך זאת, ומצרף אני אצלך מחשבה רעה למעשה כי כמוך בפרעה, כלומר כי גבי צדיק כמותך הוא כמו בפרעה, דכמו דגבי פרעה מחשבה רעה מצרף השי"ת למעשה, כן גם בצדיק שמתנהג כמו הקב"ה במדת הדין מצרף השי"ת מחשבה רעה למעשה וא"ש ודו"ק

ועיי"ש עוד בדרושי הצל"ח הנ"ל שכתב על מאמר הנ"ל עפ"י מה שעלה ונסתפק במדותיו של הקב"ה והוא דע"י תשובה מאהבה זדונות נעשו כזכיות, מעתה יש לשאול אם חטא אחד במעשה ובודאי קדם לו המחשבה ומחשבה שבא לידי מעשה הקב"ה נפרע אף פרי המחשבה כמבואר בספ"ק דקידושין יעו"ש ואח"כ חזר בתשובה על החמשה, מחשבה זו מה תהא עלה אי נימא כיון שבטל המעשה שהרי עשה תשובה ממילא בטלה המחשבה אף שלא עשה תשובה על המחשבה, או נימא כיון שכבר