ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א יז

באמונת חיי העולמים ומזה הוכיח אליהו ז"ל תוכחת מגולה לבני דורו עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים וגו' עכ"ל - וכדברים האלה ראיתי בס' א' על הפיוט "הודאי שמו כן תהלתו" כלומר כשם ששמו ית' הוא ודאי כן צריך להיות תהלתו שאנו מהללים לפניו ית' בדרך ודאי ולא שנהי' מסופק ותלוי ועומד במחשבתנו ח"ו באמונת מציאותו יכלתו והשגחתו על כל פרט ופרט

כ"ו. ריב"ח אמר תפלות אבות תקנום ריב"ל אמר תפלות כנגד תמידים תקנום - ופסקו הפוסקים כמ"ד נגד תמידים תקנום כמבואר ברמב"ם פ"א מתפלה ה"ה, והכ"מ והלח"מ תמהו על שהכריע כמ"ד זה נגד הדעה דנגד אבות תקנום, ועיי' מ"ש בזה בס' תורה תמימה פ' וירא. וכבר קדמו בזה בהגהות מהר"ץ חיות ז"ל - וע"ע בס' תורה תמימה פ' ויצא שכ' וז"ל: ומה דקיי"ל תפלת ערבית רשות לא נתבאר יפה הטעם ונראה לומר בזה עפי"מ דקיי"ל בעירובין ס"ה א' הבא בדרך ומן הדרך אל יתפלל ג' ימים משום שא"א לכוין בתפלה וא"כ מדינא היה יעקב פטור מלהתפלל ומה שהתפלל היתה תפלת רשות וכן נקבעה רשות גם לדורות עכ"ל. והנה כבר קדמו גם בזה בספר "עיון יעקב" בעירובין דף ס"ה בד"ה הבא וכו' ע"ש

כ"ז: כ"ח. מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושיע א"ל תפלת ערבית רשות או חובה וכו' כל הסוגיא. עד ואותו תלמיד ר"ש בן יוחאי הוה עיין ביערות דבש בדרשה הראשונה כשנתמנה לדרשן בק"ק פראג דרש כמין חומר כל הסוגיא שלפנינו עיי"ש דפח"ח ש"י - אך מ"ש שם על מה דאזל ראב"ע ואמליך בדביתהו, דמן הדין היה צריך ליטול רשות מאשתו מפני שממעט בעונה, והנה עונת ת"ח משבת לשבת, ועונת נשיא מבואר במס' אבות דר"נ דהוא מחודש לחודש מפני ביטול ביהמ"ד, וא"כ כיון שנתמעט העונה צריך ליטול רשות עיי"ש, ובהגהות מהר"ץ חיות ז"ל הביאו בשתיקה עיי"ש, אמנם בס, כרם שלמה באה"ע סי' ע"ו (ומובא בפתחי תשובה שם סק"ג) כתב עליו שדבריו דפח"ח, אבל בקשתי באבות דר"נ ולא מצאתי ולא בשום מקום אשר חפשתי עכ"ל. [ וע' ביערת דבש ח"ר סוף דרשה ג' כתב לבאר הענין באופן אחר, דהנה הטעם שהי' מעבירים לר"ג מנשיאותו היות הוא מתנהג ברמה נגד ר' יהושע וחשב ראב"ע בנפשיה אולי גם הוא בטבעו גאה כי אין אדם מכיר עצמו, וגאה שבגאים חושב נפשו לעניו, כי כאשר שאלו לחכם מה הוא הנקל שבאדם ומה הוא הקשה שבאדם, השיב הנקל שבאדם לרמות עצמו כי לרמות אחרים צריך רב תחבולה ויגיעה ומרמה, ולעצמו מטעה בכל שעה ורגע, והקשה שבאדם להכיר עצמו כי אדם מכיר חבירו ויודע כל מומין שיש בו מכף רגל ועד ראש ומום עצמו אינו רואה ומבחין כלל, וחושב היותו תמיד בלי מום ודופי כלל, לכן רצה ראב"ע לעמוד על הבירור הנכון ואמר איזיל ואמליך באנשי ביתאי. והוא עפ"י מ"ש חז"ל האי מאן דיהיר אפילו אאינשי ביתיה לא מתקבל. וא"כ הם ידעו אם אני מתקבל להם הרי אני עניו ואם לאו הרי אני איש יהיר ח"ו עכד"ה]. ולענין עונת הנשיא שכתבתי לעיל, מצאתי, אח"כ בתשו' חת"ס ח"ר לאהע"ז סי' קנ"א בד"ה עוד כ' הגאב"ד וכו' שהביא דאחז"ל דעונות הנשיא פעם א' בשנה יע"ש, וג"כ פלא גדול שלא הראה לנו המקום היכן אחז"ל כן ואיה מקור מאמר זה וצ"ע

אזל ואמליך בדביתהו. א"ל דלמא מעבירין לך. א"ל לשתמיש אינש יומא חדא בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר. א"ל לית לך חיוורתא וכו' - נודע הדקדוק הלא בטרם כל היה לה לשאול לית לך חיוורתא שזה עיקר השאלה על גוף הנשיאות כי בלא זה אי אפשר, ואח"כ היה לה לשאול דלמא מעבירין לך. וכתב בספר שיחת חולין של תלמידי חכמים" בשם הגאון ר' שלמה מינץ ז"ל דהענין הוא כך. דאם מעבירין איש צעיר בימים מנשיאותו אז חרפה גדולה לו דבעת שיהלוך בחוץ יאמרו עליו הנה הרב הישן הולך, ואז כולם יודעים כי הוא היה והעבירוהו, כי אי אפשר לומר ישן היינו זקן וישן בשנים, כי הוא עוד צעיר לימים, אולם אם מסירים רב זקן ובא בימים מנשיאותו, אז אם אומרים הנה הרב הישן הולך, אינו מובן כי הסירו אותו מנשיאותו כי משמע שהוא זקן ושבע ימים, וזה שאמרה לו דלמא מעבירין לך ואמר לה לשתמיש אינש כו' והדר אמרה הא לית לך חוורתא, וא"כ יהי, חרפה גדולה אם יעבירו אותך, ויאמרו הנה הרב הישן, שאז ידעו כולם שהסירו אותך, כי לא נוכל לומר ישן היינו זקן ושבע ימים דהלא לית לך חוורתא, ודפח"ח. ובתשו' כתב סופר חא"ח ס' ל"ז כתב כי מה שאמרה לו בסוף לית לך חוורתא וראוי לדרשן שיהי' זקן שיהיו דבריו נשמעים, ע"ז יש להשיב כי קומרא דאבהתי' אהני לי' כי ישמעו לדבריו הגם שהוא בעצמו רך בשנים יתכבד בכבוד אבותיו, האב מזכה ברא בנוי בחכמה וכו', וכן אמרו בשעה שקבלוהו נוקמי לראב"ע דהוא חכם ועשיר ועשירי לעזרא, ולכן הקדימה ואמרה לי' דלמא מעבירין לך אח"כ כדעשו לר"ג, ואמר הוא לשתמיש אינש וכו' היינו בודאי כדי בזיון כשיעבירו אותו מאחר שעלה וירד מגדולתו, אבל מוחל הוא על כבודו ולא איכפת לי' אם יזכה להיות זקן יושב בישיבה יושב ודורש, לזמן קצר וע"ז אמרה, לית לך חוורתא, ומצד עצמיותך אינך ראוי והגון לכך להיות יושב ודורש, אלא שיש בך טעם זקנים זכות אבות ולכבודם תתכבד, וכיון דלאו כבוד דידך הוא אינך רשאי למחול על כבוד אבותיך וכו' עכ"ד הבדולחים]. ההוא יומא בר תמני סרי שני הוה אתרחיש ליה ניסא והדרי לי' תמני סרי דארי חוורתא --- ראיתי מביאים בשם מרן חת"ס ז"ל שאמר ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפי' המשניות לעיל דף י"ב, דמ"ש ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא אמר בן שבעים שנה כי צעיר לימים היה והיה מרבה לשנות וללמוד ולקרות יום ולילה עד אשר תשש כחו ונזרקה בו שיבה וחזר כזקן בן שבעים שנה עיי"ש. והגאון בעל תוי"ט ז"ל הקשה עליו דהא מבואר כאן שנעשה לו נס כאשר נתמנה לנשיא הדרו לי' י"ח דארי חוורתא, ואמר חת"ס ז"ל, שניהם יחדיו אמת כי עפ"י טבע מי שעמל ומקיים אדם כי ימות באוהל תורה בודאי נחלש ושערות ראשו כולו הפך לבן, אולם ח"ו זו תורה וזו שכרה, לא יאונה לצדיק כל רע כי קוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, אבל כאן הי' צריך לראב"ע שיתלבנו שערותיו לפיכך הניחו השי"ת על הטבע ומיושב הרמב"ם עכדפח"ח, [ואתה קורא נעים בין תבין ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שם שסיים בזה"ל. "יהיה התחלת השיבה ברצונו כמו שנתבאר בגמרא" עכ"ל. ודבריו סתומים לכאורה באין מובן כלל, אמנם לפ"ד מרן ח"ס ז"ל הנ"ל יש לומר כוונת הרמב"ם, יען שהיה התחלת השיבה ברצונו כלומר שראב"ע בעצמו רצה שילבינו שערותיו כמו שנתבאר בגמ' דלולא זה לא היו ממנין אותו לנשיא, לכך הניחו השי"ת על הטבע שמחמת תשות כחו נזרקה בו שיבה וחזר כזקן בן שבעים שנה ודו"ק] ועיין עוד בזה בס' נחלי מים להגאון מבריסק ז"ל בדרוש י"ז לשבת הגדול דף ס"ה ע"ג וינעם לך

שהיה ר"ג מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לביהמ"ד - בספר ילקוט דוד [טעביל יפה מקראקא] דף י"ג ע"ב מביא פירוש דהנה מי שהוא בגדר הולך ואינו עושה ויושב בבהמ"ד טוב לי כי עכ"פ שכר הליכה בידו, גם איננו מזיק לאחרים העוסקים