ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קעט

מסכת ראש השנה. ד. האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לחיי העוה"ב ה"ז צדיק גמור והקשו התוס' מדתנן אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לק"פ ע"ש. ובס' פתח עינים להחיד"א ז"ל מביא בשם הרב מהר"ש פרימו שתי' קו' התוס' דמתני' דאבות היינו בעושה המצות שחייב לעשותם ובהא קאמר דחובת גברא לקיים מצותיו ית' שלא ע"מ לק"פ. אכן אם לאחר שכבר יצא י"ח המצוה דרמיא עליה עושה תוספת כגון שכבר נתן צדקה כמצותו לפי ערכו ואח"כ אומר סלע זו לצדקה כלומר תוספת על חיובו אז שרי לעשותה בשביל שיחיו בניו וכו' עכ"ד. וראיתי בס' דגן שמים לידידי הגאון מ' צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט"א אבד"ק פלונסק יע"א (בדף ל"א מדה"ס) שהביא בשם ס' מדבר קדמות להחיד"א ז"ל דמייתי להך תירוצא דמהר"ש פרימו. ובזה פי' הכתוב צדק צדק תרדוף למען תחיה. כלומר תוספת הצדק אחר הצדק שכבר יצא י"ח תוכל לעשות למען תחיה עמלק"פ עיי"ש. ועוד ראיתי בס' הנ"ל דף ל' ע"ג שמביא בשם ס' ייטב לב פ' בחקותי שכ' ליישב קו' התוס', דיש לדקדק על אומרו האומר סלע זו לצדקה ולא אמרו הנותן סלע וכו' אכן הגה"ק ר' משה טייטעלבוים ז"ל פי' החילוק בין ישראל לאוה"ע עפ"ד הרמב"ם כ"ג מה' גירושין בהא דכופין עד שיאמר רוצה אני אף דבאמת אינו רוצה עכ"ז מהני הכפיה, כי נפש הישראלי רוצה לעשות ורק החומר מעכב לכן הכפיה הוא שגם החומר יסכים ולא יהיה מונע וממילא חוזר לרצון הנפש, ובזה מיושב טענת האוה"ע (בע"ז ב' ע"ב) כלום כפית עלינו ההר כגיגית, דדוקא בישראל מהני כפיה כיון שהם משורש טיב חלק אלקי ממעל, ובהסיר המונע יש רצון, משא"כ באוה"ע לא מהני כפיה, דשורשם היפך הטוב רק שיהיו מוכרחים מצד הכפיה וההכרח לא ישובח, וזאת אמרם כאן גבי כורש, לא קשיא כאן בישראל כו' דישראל הגם שאומר בשביל שיחי' בני כיון שעכ"פ הוסר המונע אנן סהדי שנותן לש"ש משא"כ באוה"ע עכ"ד. וא"כ לכך אמרו האומר" דבשעת אמירה דיצרו מונעו מליתן הוא אומר סלע זה בשביל שיחיו בני אבל אח"כ בעת הנתינה אנן סהדי שהוא נותן לש"ש כיון דכבר הוסר המונע ע"י שאמר שהוא נותן להנאתו, אבל אם נותן בשעת נתינה ג"כ בשביל הנאתו אינו צדיק גמור דאין משמשי' עמלק"פ וגם ישראל אינו רשאי. ובזה פי' המדרש חשבתי דרכי כו' חשבתי מתן שכרן וכו' ולכאורה איך כיוון דהע"ה ע"מ לק"פ. אכן הכוונה חשבתי דרכי היינו בעת שאני חושב לעשות מצוה אז להסיר המונע אני חושב מתן שכרן ואח"כ אשיבה רגלי לעשות רק לש"ש בשביל עדותיך עיי"ש:

ועפי"ד הגה"ק ר"מ טייטעלבוים הנ"ל מיושב לנכון קושי' מהרש"א בח"א לב"ב דף י' על תי' הגמ' דהכא ודהתם, כאן בישראל כאן בעובד כוכבים, והק' מהרש"א מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור עיי"ש, ולפ"ז א"ש דסברת מא"מ כ' רש"י בסנהדרין נ"ט א' משום דכשיצאו ישראל מכלל בני נח להתקדש יצאו ולא להקל עליהם יעו"ש, והתינח היכי דההיתר בדבר מורה על פחיתות קדושה, אבל כאן אדרבה ע"י דישראל קדושים יותר, ויצאו מכלל ב"נ להתקדש, לכן אנן סהדי דבהוסר המונע נותן לש"ש, ובאוה"ע הוא להיפוך, א"כ ל"ש כאן סברת מי איכא מידי ודו"ק

והנה ראיתי בס' אהבת ציון דרוש י' שכ' הגאון מ' שמואל לאנדא ז"ל. ואאמ"ו הגאון זצ"ל נתן טעם לזה למה בכל המצות צריך לעשות המצוה לשם שמים ולא ע"מ לק"פ ובמצות צדקה הוא צדיק גמור אם נותן על מנת שיחי' בני, ואמר אאמ"ו וכו' שכל מצות ה' אם אינו עושה לשם שמים אין בו ממשי ואינו עושה כלום דהא אם נטל לולב או מניח תפילין וציצית ולולא שיש בו מצות הבורא ב"ה אשר צוה לעשות דבר זה אין במעשה הזה שום תועלת מצד עצמותו רק המצוה במה שמקיים מצות הבורא ב"ה וכו' ולכך אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש, אבל בנתינת צדקה אף שאין בו מחשבת מצוה אפ"ה יש תועלת ופעולה בעשייתו דהא העני נהנה ממנו ואין חילוק להעני אם מקבל אותה צדקה לשמה או לא עכ"ל. ונוראות נפלאתי ע"ז דא"כ איך יפרנס הסוגיא דכאן דקאמר דכורש החמיץ מדאמר די להוון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי (ופירש"י למדת שלא לש"ש עשה כ"א להנאתו) ופריך ע"ז ומאן דעביד הכי לאו מעליות' היא והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני כו', ה"ז צדיק גמור. ולד' אהבת ציון הנ"ל בשם הנוב"י מה פריך הא שאני צדקה דהעני נהנה ממנו משא"כ בשאר מצות וצע"ג: ובגוף קושי' התוס' ע"ע בס' ערוך לנר על מסכתא זו ואף שדבריו דברי טעם הם בכ"ז לא העתקתי אותם כי לדבריו לשון הברייתא אינו עולה יפה כאשר יראה הרואה ולא נראה לי לדחוק בלשון הברייתא]

הרי זה צדיק גמור ופירש"י אם רגיל בכך ותמוה מאי בעי רש"י בזה. ועיין בס' "עיון יעקב" מ"ש בזה. ולפענ"ד נראה דכבר הבאתי לעיל בפסחים ח' קושי' החת"ס ז"ל מאי פריך מצדקה לשאר ענינים הא בצדקה מותר לנסות את ה' כמ"ש ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם ארובות השמים וגו' ונ"ל דלרש"י הי' קשה ג"כ קושי' זאת ולכן כתב אם רגיל בכך. דזאת נ"ל מסברא דהא דשרי לנסות את ה' בצדקה היינו דוקא פעם אחד ואם כבר נסה את ה' ומילא לו שאלתו שוב לא יתכן לנסות את ה' עוד הפעם ובפרט להיות רגיל בכך לנסות את ה' הרבה פעמים ודאי אין סברא שיהי' מותר. וזה כוונת רש"י ז"ל הרי זה צדיק גמור אם רגיל בכך. כלומר דהברייתא מיירי בכל גווני אפי' אם רגיל בכך לומר כן הרבה פעמים אפ"ה הרי זה צדיק גמור א"כ אין לומר דשאני צדקה דשרי לנסות את ה' דא"כ היה אסור לעשות כן הרבה פעמים אעכ"ח לאו מהאי טעמא מותר רק משום דמותר לכוין ג"כ להנאת עצמו