ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א טז

לחולין דף פ"ו בשם מ"ו בהפלאה שאמר די לו שהי' מרוצה ולא ביקש יותר והי' באמת די לו במדת הסתפקות וסבלנות שלו ודפח"ח, וע"ד הרמז אמרתי ח חנינא ב ן ד וסא, ראשי תיבות למפרע ד יו ב קב ח רובין

יח. הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו ואם הלוהו מה שכרו אמר ר"א מלוה ה' חונן דל פי' בס' שם משמואל פ' תרומה, עפי"מ דאי' במס' ע"ז כל העוסק בתורה בלא גמ"ח דומה כמי שאין לו אלהי, וכתב חתן הגאון המחבר קיקיון דיונה הטעם עפי"מ דאיתא בספר יצירה לאאע"ה שהקשה בענין אותיות השם שהמה בהיפך אתוון היו"ד קודם לה"א. ומתרץ שבאותיות א' ב' היו"ד קודם לה"א אם תצרף אותיות א' ב' ג' ד' מספרם עשרה א"כ היו"ד קודם לה"א. וידוע מה שארז"ל במס' שבת אל"ף בי"ת אלוף בינה, גימ"ל דלי"ת גמול דלים, ה"א וא"ו זה שמו של הקב"ה, א"כ נדרש הא' ב' על לימוד תורה, וג' ד' על גמ"ח, ובהתעסקו בשנים יחד ויהיו חיבור יחד, אז ה' ו' הוא שמו של הקב"ה, כי אם לא תצטרף אלו יחד יהי' ח"ו פירוד כקושיות הספר יצירה. והשתא אמר שפיר כל העוסק בתורה בלא גמ"ח דומה כמי שאין לו אלהי כי אז מפריד השם ח"ו עכ"ל המחבר הנ"ל. ולפי"ז א"ש מה שאמר כאן, ואם ליוהו מה שכרו מלוה ה' חונן דל, ופרש"י ז"ל סרס המקרא ודרשהו וה"ק מלוה דל חונן ה' ולכאורה הוא דחוק, אבל לפי הנ"ל א"ש, דהא תו יש לדקדק במה דאמר מקודם, דאם רואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו, והוא אינו מובן דמה ענין זה לזה, משום דאינו מלוה את המת יהי' ח"ו כמחרף להקב"ה, אבל לפ"ד ניחא דהא ידוע לכל שהלוית המת הוא בכלל גמילות חסדים, וכבר הקדמנו דאם אינו עוסק בגמ"ח הוא עושה פירוד ח"ו בשם הוי' ב"ה כקושי' ספר יצירה, א"כ חרף עושהו דהיינו שם של הוי' כדכתיב בי"ה ה' צור עולמים. והשתא מסיק שפיר ואם ליוהו מה שכרו, וגמר אומר, דזה שכרו מלוה ה' חונן דל, אל תקרי מלוה אלא מלוה כלומר לשין חיבור כמו ילוה אישי אלי, כיון דעוסק בגמ"ח הוא מחבר את השם כתירוץ הספר יצירה וכנ"ל וא"ש

והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג איכא דאמרי דתבר גזיזי דברדא ונחת וטבל פירש"י ונחת וטבל לקריו כדי לעסוק בתורה. והקשה באהבת איתן דא"כ מאי תקן עזרא כיון דהוי מקודם. וכבר עמד בזה בהגהות וחידושי מהר"ץ חיות ז"ל. ועיין בס' שדי חמד (כללים) מערכת טי"ת כלל א' ותמצא תירוץ לקושי' זו: [והנה התוס' ב"ק פ"ב ב' כ' דהאי טבילה לא לדברי תורה היתה, אלא כדי לאכול חולין בטהרה, ונלע"ד קצת ראיה לרש"י מלשון והכה את הארי) דלפי' התוס' קשה מה ענין ארי לכאן, אבל לרש"י ניחא די"ל דקאי על היצה"ר שנמשל לארי כדאי' ביומא דף ס"ט נפק אתא כי גוריא דנורא כו', ובמה שטבל לקריו כדי לעסוק בתורה בזה הכה את הארי דהיינו היצה"ר, וכמאמר חז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין כנלע"ד]

קשה רמה למת כמחט בבשר החי עיין בס' "עיון יעקב" מ"ש בזה ע"ד תשו' הרשב"א סי' שס"ט. ועיין בתשו' כתב סופר חיו"ד ס"ס קפ"ד שהאריך באמרי נועם עיי"ש

כ. ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא. פירש"י בתליסר מתיבתא בי"ג פנים כו' ומסכת עוקצין גם היא בי"ג פנים כגון משנת רבי ור' חייא ומשנת בר קפרא ולוי ותנא דבי שמואל עכ"ל -- עיין בס' תורה תמימה פ' אמור פ"ז שכתב דמה דאיתא בר"ה כ"ט ב' תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה כו' יצתה תקיעת שופר כו'. הוא ט"ס וצ"ל תנא דבי ר' ישמעאל דלא מצינו בגמ' תנא דבי שמואל עכ"ל -- והנה נעלם ממנו דברי רש"י דכאן, ועוד נעלם ממנו דברי הגמ' בזבחים דף כ"ב סוף ע"א דמייתי תנא דבי שמואל, ועוד נעלם ממנו הגמ' ביצה דף כ"ט סוף ע"א, ועיי"ש ברש"י ד"ה תנא דבי שמואל ע"ש, ופלא על מחבר גדול כמוהו איך נעלם ממנו כל זה, [שו"ר שנעלם ממנו עוד גמרא יומא דף ע' סוף ע"א עיי"ש]

אמרו מה"ש לפני הקב"ה רבש"ע כתיב בתורתך אשר לא ישא פנים כו' והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך, א"ל וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי כו' ואכלת ושבעת וברכת כו' והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה -- כתב בתשו' חת"ס ז"ל חאו"ח סי' מ"ט דלכאורה קשה מאי מעליותא דישראל לברך ברכה לבטלה שאינה צריכה ועובר בלא תשא עמג"א סי' רט"ו סק"ו, ועוד מ"ש בהאי דקדוק שעי"ז נושא פנים טפי משארי הרבה דקדוקים, לכן י"ל בהיפוך מהמובן והוא דבשעת ברכתן של ישראל, אוכל קימעא ומתברך במעיו, היו אוכלים ושבעים בפחות מכזית, והשתא א"נ נימא בכל המצות דכתיב בהו אכילה בעינן דוקא כזית, מ"מ לענין שיעור בהמ"ז קרוב לודאי דאי שבע לי' בפחות מהכי סגי דהתורה תלי לה בשביעה, ואפ"ה ישראל קדושים הם החמירו על עצמם משום חומר לאו דלא תשא שהוא מיראת השם כמבואר תמורה ד' ע"א, לכן דקדקו על עצמם לאכול עד כזית אפילו שהיה קשה להם שהרי כבר שבעו בפחות אפ"ה משום שלא לכנס בספק לא תשא בבהמ"ז, והשתא א"ש דהא גבי לא תשא כתיב לא ינקה ה' א"כ הנזהר בזה טפי ראוי שישא לו ה' פנים היפך מן לא ינקה כי מדה טובה מרובה ודפח"ח ש"י (ועמ"ש בעניותי בזה בילקוט הגרשוני על שו"ע או"ח חלק א' סי' ק"צ אות ג' ואכמ"ל), ועיין עוד מ"ש בס' תפארת יהונתן ובס' נפש יהונתן פ' עקב, וגם בהגהות וחידושים לס' גבורות יהונתן דף ל"ט ע"א על מאמר זה ותמצא נחת, ואי"ה לקמן בהשמטות למסכת זו אכתוב פי' יקר ונפלא על מאמר זה בשם רבינו הגר"א ז"ל בפירושו על ספר משלי יעו"ש -- ומה שאמר הלשון מדקדקים על עצמם ולא בקיצור מדקדקים עד כזית וכו' כתב בס' תורה תמימה פ' נשא דבא לרמז מ"ש בפ"ח דפאה משנה ה' אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטין וחצי קב שעורים משום דכתיב במעשר עני (פ' תבא) ואכלו בשעריך ושבעו, וצריך ליתן להם כדי שביעה, וזה בא לרמז כאן כי רק על "עצמם" הם מדקדקים עד כזית ועד כביצה אף דכתיב ושבעת, אבל במתנות עניים מפרשים הלשון "ושבעו" שביעה ממש, וכך נותנים להם ודפח"ח. [ועיין בחידושי אהבת איתן שבגליון העין יעקב לכאן מ"ש בביאור מאמר זה, וכדבריו תמצא גם בס' תורת משה ממרן החת"ס ז"ל עה"ת פ' עקב בפסוק אשר לא ישא פנים וכו' ע"ש]

רב אדא בר אהבה חזיי' לההיא כותית וכו' עיין מ"ש בזה לקמן דף ל"ג בשם רבינו הגר"א ז"ל ע"ש

כ"ד. התולה תפליו יתלו לו חייו דורשי חמורות אמרו והי' חייך תלואים לך מנגד זה התולה תפליו מה נעמו בזה דברי ספר "הבונה" לכאן שכתב וז"ל הזהב: התפילין רמז על עיקר האמונה שכתוב בהן מציאותו יתברך ויחודו ויכולתו ובזה צריך שיהיה האדם נכון וקיים ישר ונאמן ולא מסופק כלל ותלוי ועומד במחשבתו, ולזה רמז באמרם שאין לתלות התפילין כמו שאנו ודאים בחיי העוה"ז כך ראוי להיות