ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קסה

הרב "עיון יעקב" בזה. ועפ"י דבריו מיושב מה שחמה בס' שם משמעון דרוש ג' על הרב מהר"ש יפה כיעוי"ש ודו"ק

ל"ט ת"ר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה. פירש"י מניחין אותו ליטמא הרבה והכי קאמר קרא אל תטמאו בהם ואם תטמאו סוף ונטמתם בם עכ"ל (וכן איתא בתורת כהנים ומובא בילקוט שמיני, אם אתם מטמאים בהם סופכם ליטמא בם) וראיתי בס' אסיפת חכמים פ' אחרי שמביא פי' ע"ז בשם הרב משפט שלם. לפימ"ש הרמב"ן במס' ע"ז בפרק השוכר את הפועל. הטעם שהאיסור בטל בהיתר ולא היתר בהיתר הוא כן משום דהאיסור אדם מבטלו ואינו מחשבו לכלום כי אינו, מצפה שיוסיף לכן שפיר בטל איסור בהיתר משא"כ בהיתר שאדם מצפה שיוסיף ההיתר. ולפ"ז י"ל דברשע שאוכל האיסור ושביק ההיתר וא"כ להרשע חשוב האיסור יותר ויותר מן ההיתר וא"כ לפי"ז שוב לא מועיל גביה ביטול דהוי ביטול היתר בהיתר. והנה ביומא ס"ד ע"א איתא אליבא דר' יוחנן כי משחתם בהם בעינייהו הוא דלא מרצו מדלא כתיב בם דהוי משמע ע"י תערובת (ע"ש. ברש"י ד"ה מבם בהם) ולפי"ז יש לפרש אל תטמאו בהם בעינייהו, ואם תטמאו סוף ונטמתם בם אפילו ע"י תערובת, כי להרשע אינו בטל האיסור כי הוא מחשבו יותר מן ההיתר וכפי שיטת הרמב"ן הנ"ל ודפח"ח

נ"ב. איסי ב"י אומר חמש מקראות בתורה אין להם הכרע שאת משוקדים מחר ארור וקם --- בס' "תורה תמימה" פ' תרומה בפסוק ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה, כתב וז"ל: ודע שבס' יבין שמועה כלל תע"ג כתב בשם הרא"ש, דהא דחמש מקראות אין להם הכרע הוא עד דאתא עזרא ופסק טעמים אבל מימות עזרא ואילך יש להם הכרע, וכ"כ הריטב"א בחידושי יומא. ותמה עליהם בס' יד מלאכי כלל רע"ח וז"ל בשלמא בכל הפסוקים שחשיב הגמ' ניחא חידוש זה אבל במשוקדים אף דאפסקינהו עזרא אכתי כדקאי קאי ולא מכרע מלתא כלל דכיון דיש אתנחתא על מלת גביעים וזקף קטן על משוקדים אכתי לא אתברר אם קאי אגביעים שלפניו או אכפתרי' ופרחי' שלאחריו, ולכן כתב דלאו דוקא על חמשתן קאמרי הרא"ש והריטב"א אלא רק אארבעה, ולא אדעה מה אדון בדבריו, דהא הענין מתבאר היטב, האתנחתא שעל גביעים הוא המפסיק המלה הזאת, ומשוקדים מוסב על כפתורי' ופרחי' והכל עולה יפה וצ"ע עכ"ל --- והנה נעלם ממנו שגם זקף קטן הוא נגינה מפסקת, וכמבואר בתשו' חת"ס חא"ח סי' יו"ד בשם מגן גבורים בשם בנו של המחבר יכין ובועז יעו"ש, וא"כ כיון דיש אה אתנחתא על גביעים וזקף קטן על משוקדים שפיר קאמר היד מלאכי דאכתי לא אתברר אם קאי משוקדים על גביעים שלפניו או אכפתרי' ופרחי' שלאחריו וזה ברור. [שוב הראני בני הב' החו"ב כ"ה יוסף דוב שי' ברש"י חגיגה דף ו' ע"ב ד"ה לפסוקי טעמים דשם כ' רש"י בפירוש דזקף קטן הוא נגינה מפסקת כמו אתנחתא עיי"ש]

נ"ג: תנ"ה המתפלל צריך שיפסיע ג' פסיעות לאחריו ואח"כ יתן שלום ואם לא עשה כן ראוי לו שלא התפלל -- פי' בס' ילקוט אליעזר ח"ר בדרוש לחינוך בהכנ"ס עד"מ כי יש ד' מדרגות דומם צומח חי מדבר ואם אדם יחשוב בלבו שנפשי כעפר לכל כי מה אנוש שיתגאה, מתוך כך יהיה אוהב שלום עם כל אדם. וע"י שלום ואחדות השכינה שורה ותפלתו תקובל וז"כ שיפסיע ג' פסיעות לאחריו שייציר במחשבתו ג' מדרגות מאחוריו, ויהי רק בפמינת דומה כעשו ואח"כ והי שלום לכל, אדם ודו"קיר ר ומשה ומית הבאוול מא עמרם בלום זאאל סמכתי. הכוונה דהזמזפלב לאד נשר לפנים לשנות שם לשון ומלבוש ח"ו כי אז אביהם לא יכירנו וישראל לא ידענו ולא יועיל לנו זכות אבות אשר עי"כ אנו מקןיים שתכנס תפלתנו לפני ולפנים רק צריך שנפסיע ג' פסיעות אלה לאחור ולהתנהג בשם לשון ומלבוש. כמו שהתנגו אבותינו הקדושים ואז תקובל תפלתנו בזכות אבות המליצים יושר בעדינו וז"ש המתפלל צריך שיפסיע ג' פסיעות לאחריו וא"ש (ויש לצרף אלו ב' פירושים יחד, דצריך שיפסיע ג' מדרגות מאחוריי ויהי' בבחינת דומם כעשר, ויועיל לו זכות אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר, ואח"כ יתן ש' ל' ו' ם' ראשי תיבות שם לשון ומלבוש, ואז תפלתו תקובל ודו"ק]

נד. בשעה שהיו ישראל עולין לרגל כו' ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זב"ז והיו אומרי' להם ראו חבתכם לפני המקום כתבת זכר עם נקבה -- בס' "תורה תמימה" פ תרומה בפ' ועשית שנים כרובים. כתב וז"ל: ועיין ברבינו בחיי כו' ולבד זה איני יודע מי מלל לרבותינו דלהכרובים הי' לא' צורת זכר ולא' צורת נקבה דמה שלמדו זה מסוגיא דיומא נ"ד א' וכו' אין זה מוכח כלל שהי' להם צורת זכר ונקבה אלא שהיו מעורים זב"ז באהבה וחבה כמו זכר ונקיבה ודמות צורתם באמת היו שניהם צורת זכר כו' עכ"ל והנה נעלמו ממנו דברי הזוהר פ' אחרי מות דף נ"ט. רבי יצחק אמר מכאן אוליפנא דבכל. אתר דלא אשתכח דכר ונוקבא לאו כדאי למחמי אפי שכינתא כו' אוף הכא כרובים דכר ונוקבא כו' עיי"ש

בשעה שנכנסו עכו"ם להיכל מצאו כרובים המעורין זה בזה וכו'. הקשה הריטב"א דהא בב"ב אמרינן שלא היו פניהם איש אל אחיו אלא כשהיו עושין רצונו שנ' מקום. ותי' ביערות דבש ח"ר דרשה י"ג כי ידוע מ"ש במדרש לעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וי"ט אפי' בשבת של חול. (והכוונה כי כל מועדים נקראים שבת כנודע וז"ש אפי' בשבת של חול ר"ל אפי' י"ט ב' של גליות שהוא באמת חול דבקיאי אנן בקביעא דירחא ואמרו לגבי מת כחול שוויוה רבנן ומ"מ לא זזה שכינה). ומבואר בירושלמי דתענית בחורבן בית ראשון היה חורבן הבית באחד באב כי בט' תמוז הובקעה העיר וכ"א יום מקל שקד הוא א' באב וידוע בגמרא דעירובין כי ט' באב היה ביום א' א"כ ר"ח אב היה בשבת והיה אז השכינה שורה בנו ושפיר מצאו פניהם איש אל אל אחיו וא"ש

סט. למה נקרא שמם אנשי כנה"ג שהחזירו את העטרה ליושנה (עיין בסי' "עיון יעקב מ"ש בזה) אתא משה כו' אתא ירמי' אמר עכו"ם מקרקרין בהיכלו אי' נוראותיו ל"א נורא אתא דניאל אמר עכו"ם משתעבדין בבניו אי' גבורותיו כו' הן' הן גבורותיו הן הן נוראותיו שאלמלא נוראותיו אומה אחת היאך יכולה להתקיים בין ע' אומות ידוע פי' מכך ח"ס ז"ל בזה "עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר עורבה גבורתך וקנאתך וכו' עד מתי תראה עוזך וגבורתך בזה שישראל יכולים להתקיים בשבי וביד צר וכו' וכנודע) ורבנן היכי כו' ועקרי מה דאמר משה אריבר"א מתוך' שיודעים בהקב"ה שאמיתי הוא לפיכך' לא שזכו לו -- פירוש המאמר הזה תמצא בס' נטע שורק פ' בשלח עייש"ה ויונעם לך וקרוב לדבריו נמצא ג"כ בס' "גאון יעקב" שבגליון העין יעקב לכאן ואינם רוצה להאריך: