ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קסד

גדולים דהעוסק בתורה לשמה אין התורה מתשת כוחו אמנם בגוף קושי' הריטב"א י"ל עפמ"ש בכתב סופר עה"ת (כמדומה פ' חיי שרה) דחכז"ל הוכיחו דהאבות הקדושים כולם תופסי ישיבה היו ועשו קיבוץ וריבוץ ופעלים לתורה, דאל"כ למה להם הזקנה הלא כתב הרמב"ם ז"ל לבנו ודע בני כי האדם המסכן כו' ואשרי למי שחתמו ימיו מהרה כו', כמבואר כוונתו ז"ל בהקדמה פתוחי חותם לתשו' חיו"ד יעו"ש, אלא ודאי דהיו יושבים בישיבה ולכך היו צריכים ימי הזקנה לטובת תלמידיהם שיהנו מאורם וישלימו גם הם נפשם וא"ש

אמר רב קיים אברהם אבינו כה"ת כילה כו'. עיין מהרש"א דהק' מאי קע"ל הא מתני' היא סוף קידושין --- וי"ל דבמתני' שם איתא "שעשה" ורב קמ"ל "שקיים" והחילוק בין "עשה" "לקיים" מבואר בדברינו לעיל שבת דף קי"ח עיי"ש -- ובס' עין הבדולח כתב, דלשון "שעשה" משמע שעשה כה"ת כולה מעצמו דהיינו עפ"י שכלו והשגתו לא כמקיים גזירת תמלך, אמנם "קיים" משמע שקיים הכל מצד ציווי הקב"ה

קיים אברהם אבינו אפי' עירוב תבשילין -- ע' בת"י ומהרש"א מדוע נקט ע"ת טפי משאר עצות דרבנן. ובס' "עיון יעקב" כתב שמעתי משום דאמרינן בפסחים דמותר לבשל מיו"ט לשבת הואיל ואי מקלעו אורחים ואברהם שהיה ראשון להכנסת אורחים וא"כ הו"א דא"צ לע"ת ואפ"ה קיים אותו עכ"ל. והנה בילקוטי ח"ג אות ע"ת כיוונתי לזה ב"ה, וי"ל הה"ג מ' יהודא יואל דייטש נ"י מגאניטש כתב לי שקדמני בזה בס' ייטב לב פ' תולדות, ועיציך הרואות שגם אותו קדם הרב "עיון יעקב" ז"ל. והנה אז הקשה הרה"ג הנ"ל מה מהני הע"ת לאאע"ה דעיקר ההיתר משום הואיל. והרי אז לא היו ישראלים בעולם כלל וקי"ל לכם ולא לנכרים, א"כ אף אי אורחים לפנינו אסור לבשל לנכרים. וכעת ראיתי שכבר קדמו בזה בס' "דברי שאול" לכאן וע"ש מ"ש בזה

כ"ט. הרהורי עבירה קשין מעבירה -- במאמר זה יש אריכות גדול בס' שדי חמד (כללים) מערכת המ"ם כלל כ' עיי"ש וינעם לך. וע' בעין יעקב החדש בבא מציעא ס"פ המפקיד בד"ה אמר הבונה וכו' ותמצא נחת]

אשתא דסיתוא קשה מדקייטא וסימניך תנורא קרירא פי' עולת חודש ח"א כוונתם ז"ל אם אדם עובר עבירה בימי זקונים דהמה ימי הסתיו כי כבר טבעו מקורר, קשיא מאוד מדקייטא, כלומר מימי נעורים, כי בימי נעורים י"ל יצרו אנסהו וחומו כפהו, אבל לעת זקנה סימניך תנורא קרירא, ואיהו מגרה יצה"ר בנפשי' ומשרה על עצמו רוח הטומאה. ר"ל וק"ל

מגמר בעתיקא קשה מחדתא וסימניך בר טינא פי' בעוללות אפרים מאמר ר"ד עפמ"ש בזוה"ק בפ' מפני שיבה תקום נ"ל קודם זמן השיבה תשוב אל ה' וז"ש מגמר בעתיקא קשה מחדתא. קשה ללמד את זקן וכסיל שכבר הזקין ברשעו ואין טוב לאדם כי אם להעביר העבירה מכנגד פניו בעוד היותה חדשה. וסימניך טינא בר טינא. כי החומר שכבר הוליד כמה תולדות קשה לבטל מציאותו. (ועיי"ש עוד פי' שאר המאמרים המובאים בגמ' דבאן)

למה נמשלה אסתר לשחר לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים והא איכא חנוכה ניתנה ליכתב קא אמינא -- עיין בענף יוסף בשם טל אורות. וקרוב לזה כ' גם ביערות דבש ח"ר. ועיין בס' ילקוט אליעזר ערך חנוכה ריש אות כ' יעו"ש. ועיין בס' שבט סופר מהרה"ג מ' ישעי' עהרענפעלד ז"ל על בראשית שעות בדף האחרון מ"ש בזה

ל"ז. אר"י המהלך לימין רבו הרי זה בור -- שמעתי בשם הגאון ע' שאול עהרענפעלד ז"ל, דא' ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם הוא פלפול התלמידים, דע"י שהתלמיד מביא ראיות נגד דברי רבו והרב דוחה אותו עי"כ יבורר ההלכה כשמלה, אבל אם התלמיד מביא תניא דמסייע לך אז א"א לברר הלכה וכמ"ש בב"מ פ"ד א' דאמר ל' יוחנן לר"א בן פדת, את כבר לקיש? בר לקישא כי הוה אמינא מלתא הוה מקשי לי כ"ד קושייתא ומפריקנא לי' כ"ד פירוקי וממילא רווחא שמעתא ואת אמרת תניא דמסייעא לך אטו לא ידענא דשפיר קאמינא עיי"ש. והנה תלמיד חריף אומר על ימין של רבו שהוא שמאל ומקשה לי' הרבה קושיות אבל התלמיד שהוא בור ריק אינו מקשה שום קושיא על דברי רבו רק אדרבה מביא ראיות לדבריו שהאתמ אתו, והנה האמת מכונה בשם ימין והשקר בשם שמאל. וז"ש תלמיד המהלך לימין רבו שאומר שהאמת אתו ודבריו צדקו יחדיו. הרי זה בור. כי התלמיד החריף צריך לעשות להיפך ולהראות לו שדרכו אינו דרך ימין רק שמאל. וע"י הפלפול רווחא שמעתא ויתברר ההלכה ודפח"ח

ל"ח: בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. פירש"י שהי' קושר ד' קולמוסין בד' אצבעותי והי' כותב שם של יו"ד ה"א וא"ו ה"א ביחד -- כתב בס' מנחת חינוך מצוה תד"ז וז"ל ולכאו' קשה לי דהכותב שם הוי' ב"ה דכותב יו"ד ה"א והוי שם ואח"כ כותב הוא"ו ובאותו רגע הוי קלקול כי אין זה שם אלא אח"כ כשכותב ה"א האחרונה נגמר השם וכו' ולמה לא התקינו חז"ל בכותב שם הוי"ה ב"ה דיכתוב היו"ד לבסוף ויכתוב תחלה אותיות הוה ואח"כ יכתוב היו"ד בראש התיבה ונגמר השם ובזה אין שום מכשול. ומזה ראי' ברורה דהשם צריך להיות כסדרן א"כ א"א בענין אחר ומצותו בכך. וע' בנו"ב מה"ק היו"ד סי' ע"ד דמביא בפשיטות דהשם צריך להיות נכתב כסדר ובאמת ל"מ זה בשום מקום ולפמ"ש יש מכאן ראי' ברורה מדלא התקינו חז"ל כן ע"כ מבואר דהיו"ד אסור לכתוב בסוף מחמת שלא כסדרן. וע' בספר יהושע שכ' ג"כ על ד"ז דלא נמצא בשום מקום ולענ"ד הוא ראי' ברורה. ובזה ניחא לי מאי דחז"ל מגנין בן קמצר דלא רצה ללמד על מעשה הכתב ומאי נ"מ ע' בתויו"ט ולפמ"ש דהי' כותב שם הקדוש בב"א ולא הי' כאן קלקול רגע אחת משא"כ כשאינו יכול לכתוב בב"א דא"א בענין אחר ובן קמצר הי' כותב בשלימות ע"כ מזכירין אותו לגנאי ע' ביומא וע' שם בתויו"ט ובן קמצר הי' כותב תיבה בת ד' אותיות בב"א ע"ש עכ"ל הזהב

מנא הא מלתא דאמור רבנן ושם רשעים ירקב א"ל הא כתיב ושם רשעים ירקב מדאורייתא מנלן דכתיב ויאהל עד סדום וכתיב ואנשי סדום רעים וחטאים וגו' בס' "תורה תמימה" פ' לך לך כתב. אמנם צריך ביאור איפה מרומז בלשון ואנשי סדום רעים וחטאים הא שצריך להזכירו בלשון קללה, כי הלא בלשון רעים וחטאים לבד אינו מרומז לשון קללה עיי"ש. והנה במח"כ נעלם ממנו כל מ"ש מהרש"א לכאן בד"ה מדאורייתא מנלן כו' יע"ש, ואין אנו צריכים לשינויא דחיקא שכ' הרב תורה תמימה שם

אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו שנא' וזרח השמש ובא השמש וכו' -- עיין מ"ש