ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קסא

שא נא עינך וראה מ"ש לעיל אות מ' בענין שור הנסקל שנשחט לאחר שנגמר דינו אי שחיטתו מטהרו מידי נבילה וכעת מצאתי בס' אומר השכחה להגאון מ ישעי' בערלין זצ"ל שהאריך בזה באות ל"ז, ולפי שהס' הזה אינו בנמצא כ"כ ראיתי לנכון להעתיק לשונו:

סנהדרין קי"ב ע"א בעי רב חסדא בהמת עיר הנדחת מהו דתיהני בה שחיטה לטהרה מידי נבלה, לפי תרב אמר רחמנא ל"ש שחטה משחט ל"ש קטל' מקטל או דלמא כיון דשחטה מהני שחיטה וסליק בתיקו ומסתמא הוי להחמיר דלא מתני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה. אמנם הרמב"ם השמיטו ונשאלתי בזה מהרב הגאון מו"ה עקיבא אייגר מליסא נר"ו. ויש בה כדי להוסיף המיה' דבעל עין משפט א"ק כ' ציין מיימוני ובמחילה מכבודו שגג בציון הלז. גם על הכ"מ שם בפ"ד מה' עכו"ם דין י"ב אהא שכתב הרמב"ם בהמה של עיר הנדחת מהו וכו' לפי חרב אמר רחמנא וכו' או דלמא כיון דשחטה מהני' לה שחיטה מאי תיקו ומשמע שאם היתה מותרת אחר שחיטה וכו' או"ו דאסור בהנאה אפי' לאחר שחיטה ומבעי' לי' אי מטמא או לא עכ"ל הכ"מ יש לדקדק עלוי שלא העיר כלום מאותו האיבעי' שהביא דלא הזכירו הרמב"ם מדין טהרתו מידי נבילה שום דבר, ולפום רהיטא הי' מקום לומר דמהא שכתב הרמב"ם בתוספות ביאור אסור' בהנאה כשור הנסקל שנשחט והוי סגיא לי במ"ש אסורה בהנאה ולמה זה המשיל משל כשור הנסשל שנשחט, אלא להורות בא דלא מהניא שחיטה כלל אפי' לטהרה מידי נבילה (דתיקו דאיסורא לחומרא כמבואר בכ"מ בסמוך ד"ה שיעור הראש] להוראה זו סיים כשור הנסקל שנשחט, וגבי שור הנסקל ביאר הרמב"ם בפ"ד מה מאכלות אסורות דין כ"ב בזה"ל נאמר בשור הנסקל ולא יאכל וכו' להודיעך שכיון שנגמר דינו לסקילה נאסר ונעשה כבהמה טמאה ואם קדם ושחטו ה"ז אסור בהנאה ואם אכל מבשרו לוקה ע"כ, מדכתב נאסר ונעשה כבהמה טמאה משמע כשם שבבהמה טמאה לא מהני שחיטה כלל לטהרה הה"ד בשור הנסקל. ברם כל זה נסתר ממ"ש הרמב"ם ספ"א מה' טומאת אוכלין דין כ"ה הערלה ובה"כ ושור נסקל שנשחט וכו' אע"פ שכל אלו אסורין בהנאה כולן מטמאין טומאת אוכלין ע"כ. ומדנקט שור הנסקל שנשחט כלומר דאי נסקל מטמא טומאה חמורה דנבלה היא כמ"ש הכ"מ שם. הרי נתבאר מדברי הרמב"ם דשחיטת שור עד שלא נסקל מהני לטהר מידי נבילה. והנה לכאורה לא ידענא מנלי' להרמב"ם דשחיטת שור הנסקל מהני לטהר מידי נבילה ואי מהא דמנחות ק"א ע"ב דתניא ערלה וכה"כ ושור, הנסקל וכו' כולם מטמאין טומאת אוכלין, וכדאסברי' הכ"מ דהא מטמא טומאת נבילה בלאו הכי אעכ"ח דאיירי שנשחט. הנה גם רש"י בלשון ראשון במנחות שם ריש ע"ב כתב ג"כ ושור הנסקל ששחטו לאחר שנגמר דינו דאי נסקל ממש מטמא טומאה תמורה דנבילה היא. אמנם ללישנא אחרינא שכתב רש"י. שם בד"ה פטר סגור וכו' בזה"ל ל"א ואפילו היו נבילות מטמא טומאת אוכלין וכגון דאיכא פחות מכזית דלא חזי לטומאת נבילות מצטרף לפחות מכביצה אוכלין להשלימו לכביצה ע"ב. אין שום ראי' מעתה דשחיטה מהני. וא"כ קשיא מנלי' להרמב"ם לדינא דמטהר דלמא פי' של שור הנסקל כלשון השני של רש"י ויתכן לומר דיצא לו מסוגיא דזבחים ע' ע"ב א"ל אביי מכלל דעגלה ערופה טהורה היא, וכו' ותיהני לה שחיטה לטהרה מידי נבילה וז"ל רש"י ותיהני לה שחיטתה אע"פ, שאינה, מתרתה לא באכילה ולא בהנאה תטהרנה מלטמט דאיו לך שחיטה בבהמה טהורה שמטמאה הרי דקים לי' לסתמא דתלמודא דשחיטה מתניא בכל בהמה טהורה דאי לאו דקים לי' הרי לא הוה מקשה מידי וא"כ מוכח שפיר דגם בשור אם שחטו עד שלא נסקל מהניא לטהר מידי נבילה וא"כ גם בבהמת עיר הנדחת מהניא לטהר אכידי נבילה וזה כוונת הרמב"ם שכתב בהמה של עיר הנדחת וכו' והשור הנסקל שנשחט וכולל בזה ג"כ כמו שביאר בשור הנסקל דשחיטתו מטהרו מידי נבילה מכח סתמא דתלמודא דדוחה סברת רב חסדא דמספקא לי' עכ"ל:

(ועי' בסי' מנחת חינוך מצוה תס"ד שכתב ב' תירוצים על האי דהשמיט הרמב"ם הך איבעי' דרב חסדא אי מהני שחיטה לבהמת עיהנ"ד לטהר מידי נבילה עיי"ש ואכמ"ל):

לאחר שגמרתי הקונטרס הזה, בא לידי בשאלה לזמן מה, הספר אור חדש על פסחים ואשא ועניני וארא כי מ"ש לעל באות יו"ד בשם החת"ס ז"ל, כבר כתוב הדר בס' או"ח בסוגיין בתוס' ד"ה והרי דם וכו' דבאותו ענין הקשו התוס' ג' קושיות א' אמאי לא משני כשהותרה נבילה דמה נמי הותרה כ' מנלן היתר הנאה בדם קדשים סא דם קדשים לא איתקש למים ג' מאי פריך ואימא כמים הניסכין הא לאיסור ל"צ קרא דל"ת ממילא משמע איה"נ ותירץ האו"ח כל אלו ג' קושיות התוס' בחדא מחתא דבאמת י"ל דידע המקשן שפיר די"ל דדם מותר בהנאה כשהותרה נבילה דמה נמי הותרה רק דאותו קרא דלגר אשר בשעריך תתננה לא באמר כ"א בחולין וקשיא לי' עדיין בדם קדשים דכיון דכתיבי תרי קראי גבי דם חד לחולין וחד לקדשים א"כ מנלך דדם קדשים מוסר בהנאה, ומשני התרצן דאיתקש דם למים וע"כ גלי רחמנא בהך הקישא דאפי' דם קדשים מותר בהנאה, דלדם חולין גרידא לא אצטריך קרא להתיר בהנאה דכבר נלמוד מכלל היתר הנאה דנבלה דדמה נמי הותרה, והדר פריך ואימא כמים הניסכין ולהורות דאפי' דם חולין אסור בהנאה ואיני בכלל היתר נבילה עכ"ל הטהור. ובדף כ"ב ע"ב מביא ראיה לדבריו אלו מכח קושי' הגמ' דמקשה ולחזקי' למאי הלכתא אתקש דם למים וקשה לכאורה דלמא בלאו ההיקש הייתי אומר דדם אסור בהנאה בקי"ח משור הנסקל שאינו ענוש כרת ואסבה"נ ה"נ כ"ש דם דענוש כרת שיהי' אסור בהנאה ואין לומר חלב יוכיח דהא י"ל מה לחלב שהותר מכללו דחשיב פירכא לכ"ע כמ"ש תוס' לקמן דכ"ג בד"ה ומה חלב כו' יע"ש, אבל לפמ"ש ליישב קושי' התוס' ניחא כיון דדם חולין עכ"פ נשמע דמותר בהנאה דכשהותרה נבילה גם דמה הותרה ועיקר הקושיא הי' על דם קדשים א"כ פריך שפיר לחזקי' היקש זה למה לי ואין לומר דה"א תיתי בק"ו משוהנ"ס ז"א די"ל דם חולין יוכיח דג"כ ענוש כרת ואפ"ה מותר בהנאה דנכלל בכלל היתר נבילה כנ"ל ע"כ דפח"ח. ונתחזק בזה מ"ש לעיל בדעת הרמב"ם ז"ל דיליף היתר הנאה בגיה"נ בקו"ח מדם דענוש כרת ואפ"ה הוא בכלל היתר דנבילה מכ"ש גיד, דהא מוכח מכאן דהגמ' סובר דדם חולין דמותר בהנאה הוא משום דכשהותרה נבילה גם דמה הותרה וא"ש בעזהי"ת:

בדף כ"ב ע"א בתוד"ה מועלין בהן מדרבנן ולא מדאורייתא וכו' ואור"י דמעילה וכו' עכ"ל. כתב הפנ"י וז"ל ולפ"ז א"ל דמהניא דהכא