ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קס

דלא כר"י ולית לי' דברים ככתבן א"כ לפ"ז הא דסובר בהל' עכו"ם לנכרי במכירה י"ל לא מדרשה זו אלא משום איסור לא תחנם וכדאי בע"ז דף כ' וכמ"ש הרמב"ם שם אבל לגר באמת פסק או בנתינה או במכירה ולר' יהודא עכ"ח בנתינה א"כ הרי דלא פסק באמת כר' יהודא וא"ש עכ"ל וראה זה חדש הוא. וצריך לעיין בס' סדר משנה מהגאון מ' וואלף באסקאווינץ ז"ל על הרמב"ם הל' עכו"ם וחוקותיהם אם לא קדמו כבר בזה): (מ"ו

) ודרך אגב אעורר על מ"ש בס' מעשי למלך הנ"ל דף ק"ד בפירש"י בסוגיין כ"ב ע"א ויוצאין לנחל קדרון כמו לנחל איתן עמק עכ"ל דלכאורה קשה מ"פ דלמא משום דנתערב במים א"כ ל"ה עוד דם הראוי לזריקה וליכא איסור משום דם ולא מוכח כלל דשרי בהנאה לכן פירש"י עמק ולא נתערב במים עכ"ד, ואני שמעתי ולא אבין הא תנן אלו ואלו מתערבין באמה היינו אמת המים שהי' בעזרה א"כ כבר נתערב במים, ועכצ"ל כמ"ש המנחת חינוך מצוה קמ"ח דהסוגי' אזלא אליבא דמ"ד דם שבשלו עובר עליו וממילא גם בדם המעורב במים עובר יע"ש וכ"כ גם הצל"ח בסוגיין דקושי' והרי דם קאי למ"ד דם שבשלו עובר עליו דאל"כ הרי נוכל למילף דם מק"ו מחלב שאין היתר להיסורו ושרי בהנאה קו"ח דם שיש היתר לאיסורו ע"י בישול וכו' יע"ש. (ב) עוד הקשה שם בס"ד דמקשן דלא ידע דהוקש למים א"כ מוכח דדם שרי בהנאה דהא כבדא דשרי היינו משום דלא אסרה תורה רק דם הנשפך כמים כנודע א"כ להאי ס"ד כבדא אסור משום דם ואפ"ה הותר בהנאה דכשהותרה נבלה היא וגידה וכבדה הותרה יע"ש, וגם זה אינני מבין דודאי ידע גם בס"ד דבעינן דם הנשפך כמים כמ"ש בקרא בהדיא על הארץ תשפכנו כמים רק מהא דהוקש דם למים להיות דינו כמו מים, זה לא ידע המקשן בס"ד וזה פשוט מאד

(מ"ז

) לעיל בקושי' הגמ' והרי דם כו' ונמכרין לגננין לזבל כו' הקשה הפנ"י ז"ל הא לזבל ה"ל שלכדה"נ ומותר. וכתב בס' יוסף דעת ודברי שאול ליו"ד סי' ס"ה עפמ"ש הר"ן ביומא דיוה"כ שאסור בנעילת הסנדל אדרבה מה שאינו סנדל מקרי מנעל יע"ש (וע' במנחת חינוך מצוה שי"ג בזה) ולפ"ז כאן דבאמת דם נפשו של אדם קצה בו כדאיתא בסוף מס' מכות ע"ש א"כ אדרבה לזבל מקרי דרך הנאתו ודו"ק. ובזה יש ליישב התוס' לימא כשהותרה נבילה דמה נמי הותר. ולפמ"ש כיון דדם נפשו של אדם קצה בו לא הוה בכלל לגר אשר בשעוריך תתנה ודו"ק היטב עכ"ל ודפח"ח

באור חדש לקידושין דף נ"ז מביא מדרש פליאה. שאל האי מינא את ר"מ אנת מריה דמתניתין אימא לי טעמא דערלה ואימא לי בשעה דקבילתן אורייתא אמאי לא בעיתי שכרכן לעולם הבא ע"כ והוא פלאי. ונלע"ד לפרש ב"ה בדרך הפשוט דלא שאל האי מינא מדוע אסרה תורה ערלה באכילה די"ל כמ"ש האבן עזרא בפ' קדושים כי הפרי הבא עד שלש שנים אין בו תועלת ומזיק כאשר יזיק לגוף כל דג שאין לו סנפיר וקשקשת, אבל עיקר שאלת אותו מין הי' אהא דאסרה תורה שלא יהנה מן ערלה ושלא יצבע ממנו ושלא ידליק בו את הנר כמבואר בסוגיין, דבזה לא שייך הטעם שכתב האבן עזרא ז"ל והיינו דשאל האי מינא את ר"מ, אנת מכה דמתניתין דקידושין דף נ"ו המקדש בערלה אינה הא דהקשו ש). דוקהמ (ה) ל שי מקודשת, משום דערלה אסור בהנאה, אימא לי טעמא דערלה, מעני מה אסרה תורה ערלה אף בהנאה, והנה לכאורה י"ל הטעם דאסור בהנאה עפ"י מ"ש רש"י ז"ל בפ' קדושים בפסוק ובשנה החמישית האכלו את פריו להוסיף לכס תבואתו המצוה הזאת שתשמרו תהי' להוסיף למה תבואתו שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעה, היה רע"ק אומר דברה תורה כנגד יצה"ר שלא יאמר אדם הרי ארבע שנים אני מצטער בו בחנם לפיכך נאמר להוסיף לכם תבואתו עכ"ל ולפ"ז י"ל הטעם דאסרה תורה ערלה אף בהנאה, דאם הי' מותר למכרה או ליתנה לנכרי, ולצבע ממנו ולהדליק בו את הנר, לא הי' צער האדם גדול כ"כ וממילא גם השכר לא הי' גדול כ"כ, כי השכר הוא לפי גודל או קוטן הצער כמאמר חז"ל לפום צערא אגרא, ולכן כדי להרבות השכר אסרה תורה ערלה אף בהנאה כדי שיהי' הצער גדול ולעומת זה גם השכר דלהוסיף לכם תבואתו יהי' הרבה מאוד ועץ השדה יתן פריו במדה גדושה לפום צערא שהי' ג"כ גדול מאוד, אבל אם באמת היינו טעמא דערלה אסור בהנאה כדי שלפי גודל הצער כן ירבה וכן יפרוץ גם השכר, א"כ קשה מאד טל ישראל למה לח ביקשו מהקב"ה שלא יתן להם שכר מצוה זאת בעוה"ז להוסיף להם תבואת הכרם, כי אם ישמור להם שכר מצוה לעוה"ב כי הלא יפה שעה אחת קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז, וז"ש האי מינא, ידעתי שתוכל לומר לי טעמא דערלה אסורה בהנאה, כדי שלפום צערא יהי' אגרא בתוספות מרובה, כמ"ש להוסיף לכם תבואתו, אבל אימא לי בשעה דקבילתן אורייתא, אמאי לא בעיתו שכרכן, עבור מצות ערלה, בעולם הבא דשם יפה שעה אחת קורת רוח מכל החיים ומכל הברכה לאדם בכל אשר יש לו בבית ובשדה בעולם הזה וא"ש ודו"ק

(מ"ה

) בשערי ציון (שהוציא לאור החריף מ' ישראל ברודא ממיהאלאוויץ) סי' ה' כתב הה"ג מ' אהרן שווארץ נ"י ממעזילאבארץ וז"ל, המקור חיים לה' פסח ר"ס תס"ז מביא ראי' לר"י דנשתנה לדבר המותר דמותר ממס' כריתות דף ה. ע"א דקאמר שם בגמ' נכתוב כרמל וניליף לחם וקלוי מינה איכא למיפרך מה לכרמל שכן לא נשתנה מברייתו יע"ש, וקשה לפימ"ש רש"י בע"ז דף מ"ו ע"ב דבאיסורי הנאה כל הנעשה מהם נאסר ולא מהני שינוי א"כ מאי מקשה הגמ' פסחים דף כ"ג והרי חדש דרחמנא אמר ולחם וקלוי וכרמל ל"ת וגו' ותני קוצר לשחת ומאכיל לבהמה ולפי"ד המקו"ח הנ"ל הנ"ל עכ"ח שמעינן דחדש מותר בהנאה מדכתב רחמנא לחם דלא נימא הואיל ונשתנה מברייתו ואי נימא דאסיר בהנאה לא מהני שום שינוי כמבואר ברש"י הנ"ל עכ"ל, וע"ש בסי' יו"ד מ"ש ע"ז אחד מהכותבים, ולפענ"ד נראה פשוט דהגמ' בכריתות קאי לבתר דידעינן כבר מקצירכם שלכם יהא דחדש מותר בהנאה ומהני שינוי לכן קאמר דלחם לא מיותר דא"א למילפי' מכרמל דמה לכרמל שכן לא נשתנה מברייתו, אבל א"א למידק מזה דחדש מותר בהנאה דאפי' אי הוי אסבה"נ ול"מ שינוי, לא הי' לחם מיותר, דהא אצטריך כדי למיליף לחם לחם ממצה ולמעט אורז ודוחן מאיסור חדש כפירש"י מנחות דף ע' ע"ב או לרבות חמשת מינין דלא תימא דוקא שעורין דמייתי עומר מיני' כפי התוס' שם בד"ה אתיא לחם וכו, יע"ש. ולא הי' סגי דניכתב כרמל ועיין בירושלמי פ"א דחלה ה"א דהי' הו"א דקלי יהא חייב גם באורז ודוחן וקאמר הירושלמי כתיב ולחם וקלוי וגו' את שחייב על לחם כו' חייב על קלוי ואת שאין חייב על לחם כו' א"א על קלוי יע"ש בפי' הפני משה, כנלע"ד פשוט ונכון: