ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קנט

ונעשה חלב משא"כ לר' יוסי ור' יהודא ור' שמעון דס"ל בנדה ט' ע"א איברי' מתפרקים וכו' א"כ אליבא דכל הני תנאי פריך שפיר והרי דם. וגם באמ"ה ליכא שום הוכחה דשרי בהנאה מהא דחלב שרי, דכבר כ' הנוב"י מהד"ת יו"ד סי' ל"ו דחלב אינו אבר ואינו בשר רק ה"א דאסור משום דלא אשכחן דאתי מן החי ויהי' מותר קודם זביחה דכתיב וזבחת ואכלת ויש בו איסור שאינו זבוחה וכו' יע"ש, ובאיסור שא"ז פשיטא לן דשרי בהנאה דדוקא היכא דכתיב לא תאכל ה"א דאסור בהנאה בין לר"מ דנפיק מנבילה ובין לר"י דנפיק מאותו (עיין רש"י פסחים כ"ב ריש ע"א) וא"ש ודו"ק

(מ"ה

) בילקוט הגרשוני ח"ב דף כ"ב כתבתי יישוב לדברי הרמב"ם שסותרים זא"ז כמ"ש הלח"מ פ"ח מה' מא"ס (ונדפס ג"כ בשמי בתל תלפיות מחברת ב' אות פ"ד יע"ש) אמנם לפי שתירוצי נבנה על יסוד מה שמקשים בגמ' דקאמר אלא לר"י דאמר לדברים ככתבן הוא דאתי הא כל איסורין שבתורה מנ"ל, ומקשים העולם הא גם לר"י מוכח עכ"ח דאתי להורות נמי דלא תאכל איסה"נ משמע דאל"כ קשה "או" לדברים ככתבן למה לי כיון דבלא"ה ידענא עכ"ח מכח יתורא דכולא קרא דאתי לדברים ככתבן (ועיין באור חדש ובס' אשל אברהם להגאון מ' אברהם ברודא ז"ל ובס' פרי החג כלל נ"ו יע"ש), ועכשיו מצאתי בש"ס דפוס ווילנא בנימוקי הגאון ר' יהודא בכרך ז"ל שכתב וז"ל, בגמ' אלא לר' יהודא דאמר לדברים ככתבן כו' מנ"ל דאסורין בהנאה כו', מה שמקשים דלמה לא ניליף מיתורא דאו דלדידיה דאית ליה סברא לאקדומי מיותר הוא ואי דלא נימא כר"מ לא לכתוב כלל דמסברא ידעינן ובע"כ דגם איסור הנאה משמע ולכך ה"א כר"מ לכן איצטריך או. לק"מ דזה גופא ה"א לטעות דבלא או ה"א כר"מ ומוכח דגם איסור הנאה משמע לכן כתב רחמנא או להורות דדברים ככתבן. וא"כ ליכא למשמע דלא יאכל גם איסור הנאה משמע דאיצטריך לדברים ככתבן והוא פשוט עכ"ל. (ובעט סופר ח"ב דף צ"ד ע"ג כתב ג"כ וז"ל ואשל אברהם הקשה גם לר"י מוכח ע"כ דאתי להורות נמי ללא תאכל איה"נ במשמע דאל"כ קשה או לדברים ככתבן למה לי כיון דבלא"ה ידענא ע"כ מכח יתורא דכולא קרא דאתי לדברים ככתבן עיין או"ח ותלמידי המופלג כ"ה קלמן וועבער נ"י (כעת הוא הגאב"ד דק' פישטיאן יע"א אמר ליישב אם לא כתיב או הי' אומר צריך הפסוק לגלות איסור הנאה ודברים ככתבן לא ידענו ע"כ צריך או על דברים ככתבן עכ"ל. וזכה אותו תלמיד ותיק לכוון לדעת הגאון ר' יהודא בכרך ז"ל בזה) על כן הדרנא בי ממ"ש בספרי הנ"ל דהרמב"ם סובר כקושית העולם הנ"ל לאמת, כי באמת קושי' העולם הנ"ל פורחת באויר ואין לה על מה שתסמוך

והנה בחדושי חת"ס ז"ל בסוגיין כתב לתרץ סתירת הרמב"ם ז"ל עפ"י קושי' התוס' בע"ז דף כ' ע"א שהקשו לר' יהודא דס"ל להקדים לא צריך קרא סברא הוא, א"כ כיון דמסברא יש לנו להקדים נתינה דגר למכיר' דנכרי למה נכתבה נתינה דגר כלל מכ"ש ממכירה לנכרי ידעינן לי' ותירצו דאי לא כתיב נתינה דגר הו"א דאסור ליתן לו נבילות כדי שיתן לב להתגייר לגמרי יע"ש ותירוץ זה צ"ע לכאורה הא קיי"ל קשים גרים לישראל כספחת וכו' ועכצ"ל דתוס' כ"כ ליישב ק' אר' יהודא ואיהו לא ס"ל כל הנ"ל וכו' אבל הרמב"ם שכתב בפי"ג מה' איסורי ביאה הלכה י"ח קשים גרים לישראל וכו' יע"ש וא"כ אי נמי ס"ל כר' יהודא דקרא לדברים ככתבן אתי מ"מ אייתר נתינה דגר כקושי' התוס' דע"ז הנ"ל ותירוצם לא שייך להרמב"ם דקשים גרים וכו' ואייתר קרא לאיסור הנאה לכל איסורין שבתורה, ושפיר כתב הרמב"ם בפ"ח ממא"ס הט"ו עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה שנ' לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה עכ"ד ודפח"ח. ובדבריו הקדושים מדוייק היטב לשון הרמב"ם דלא נקט גם סיפא דקרא או מכור לנכרי, יען דמזה לא נשמע כלום, ועיקר הלימוד לכל איסורין שבתורה הוא רק מנתינה דגר דמיותר כקושי' התוס' דע"ז הנ"ל ודו"ק

ועפ"י דרכו של הח"ס ז"ל י"ל דלכאורה יש ליישב קושי' התוס' דע"ז הנ"ל לר' יהודא למה נכתב נתינה לגר כלל, עפ"מ דאיתא בירושלמי דכאן, תני חזקי' מסייע לר' יוחנן וכו' ממשמע שנא' לא תאכלו כל נבילה לאיזה דבר נאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה בא להודיעך גר תושב אוכל בנבילות ע"כ, ופי' בקרבן העדה בא להודיעך שגר תושב שקיבל עליו ז' מצות של בני נח מותר להאכילו נבלות. ולכאורה קשה מהכ"ת הי' אסור, הלא נבלה אינו בכלל ז' מצות ב"נ, וצ"ל. דהו"א דגר תושב במדרגה א' גבוה מב"נ ואסור להאכילו נבלות, לכך קמ"ל קרא דמותר, וא"כ י"ל דגם ר' יהודא סובר כן, ולכך נכתב נתינה דגר ולא אייתר לגלות דלא תאכל איה"נ במשמע, אבל הרמב"ם שכ' בספ"ח מה' מלכים דכל ב"נ השומר ז' מצות ה"ז מחסידי אוה"ע ויש לו חלק לעוה"ב, א"כ במה יזכה גר תושב את ארחו להיות גבוה במדרגה יותר משאר ב"נ המקיים ז' מצות, וא"כ ודאי פשיטא דגר תושב מותר להאכילו נבלות כמו דמותר להאכיל נבלות שאר ב"נ המקיים ז' מצות, ול"צ לכתוב נתינה דגר להודיעך שגר תושב אוכל בנבילות כירושלמי הנ"ל, והד"ק התוס' לדוכתה למה נכתב כלל, אלא ודאי אתי לגלות דכ"מ שנא' לא תאכל איה"נ במשמע, וא"ש. (שו"ר בשו"ת ערוגת הבושם להגאון מ' משה גרינוואלד ז"ל אבד"ק חוסט יע"א חא"ח סי' קנ"ג, שהולך ג"כ בדרך זה ליישב הרמב"ם, ומפלפל בזה די"ל דאצטריך נתינה דגר להורות דשאינה ראוי' לגר לא הוי נבילה ונטל"פ מותר יע"ש באריכות, ובס' מעשי למלך על הרמב"ם הל' בית הבחירה מהגאון מ' ישעי' זילבערשטיין נ"י אבד"ק וואיטצען יע"א העיר בדף מ"ג מספרו הנ"ל בדבר חדש על הא דלא פסק הרמב"ם כר' יהודא בסוטה דף מ' דאמר שמיר שבו בנה שלמה את ביהמ"ק שנא' והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה הדברים ככתבן, והרמב"ם פוסק כר' נחמי' דפליג עלי' וס"ל שהי' מתקן מבחוץ ומכניסן בפנים, והקשה הכ"מ למה שבק דר"י ופסק כרנ"ח, וכתב בס' הנ"ל די"ל דר"י בזה לשיטתו אזיל דסובר בכמה דוכתי דברים ככתבן. בזבחים נ"ט ע"ב דריש וג' אמות קומתו דברים ככתבן וכן בפסחים כ"ב סובר לגר בנתינה ולנכרי במכירה דברים ככתבן ולכן סובר גם הכא דברים ככתבן, והרמב"ם פסק בכל הני דאמרן דלא כר"י דלקמן בפ"ב פסק כל המזבחות גבהן עשר אמות וכן בפ"ג מה' זכי' ומתנה הלכה י"א פסק לגר או בנתינה או במכירה ג"כ דלא כר"י א"כ חזינן דהרמב"ם לא פסק כר"י דנדרוש הקרא לדברים ככתבן ע"כ גם בהך דהכא דדריש ר"י קרא אבן מסע שלימה נבנה לדברים ככתבן לא פסק כוותי' אולם המפורשים הקשו לדעת הרמב"ם מפרק י' דעכו"ם וחוקותיהם ה"ד דשם פסק לגר בנתינה ולנכרי במכירה משמע דפסק כר"י דדרשינן לדברים ככתבן. אך הדבר ניחא דקשה לכאורה דבפ"ח ממא"ס פסק כר"א דלא תאכל איה"נ משמע וסובר ג"כ חשב"ע דאורייתא ולר' יהודא הא חשב"ע לאו דאורייתא וכבר עמדו ע"ז המפורשים. ע"כ אומר דהא לפמ"ש מוכח מכמה דוכתי דפסק דלא