ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קנז

(מ"א

) ובדברי התורת כהנים פ' צו (שהבאתי לעיל באות י"ז) דבר אל בני ישראל כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו בני ישראל ולא העכו"ם שיכול והלא דין הוא ומה אמה"ח שאין בו כרת נוהג בבני כח חלב שיש בו כרת אינו דין שיהא נוהג בב"נ ת"ל בני ישראל וכו' הקשה הפמ"ג ז"ל בגינת וורדים כלל ג' שלשה קושיות (א) איך מצי למילף חלב מאמה"ח הא א איכ"ל מה לאמה"ח שכן לא הותר מכללו תאמר בחלב שהותר מכללו אצל חיה. וקושי' זו נ"ל ליישב דיש להוכיח דהתורת כהנים ס"ל כריוה"ג דמה שהותר חלב אצל חיה לא חשיב פירכא דבבהמה מיהת לא אשתרי (וכתוס' חולין דף ק"כ ע"א בשם הר"ש מווארדון יע"ש) דהרי בת"כ פ' ויקרא קאמר, כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת"ל אלא להוציא את הטריפה והלא דין הוא ומה אם בע"מ שהיא מותר בחולין פסול מע"ג המזבח, טריפה שאסורה בחולין אינו דין שתפסל מע"ג המזבח, חלב ודם יוכיחו שאסורים בחולין וכשרים ע"ג המזבח, מת לחלב ודם שהם מדבר מותר ונאמר בטריפה שכולה אסור יעו"ש ואם איתא דהת"כ חשיב לה פירכא מה שמותר מכללו אצל חי' טפי הול"ל מה לחלב ודם שהותרו מכללן חלב בחי' ודם בדגים וחגבים, כמ"ש הצל"ח בסוגיין בד"ה והרי דם יעו"ש, תאמר בטריפה שלא היתר מכללו (וא"ת הרי גם טריפה הותר בדגים וחגבים כדאיתא בחולין דף ע"ה ע"א וברש"י שם דדגים אין במינן טריפות יעו"ש, ז"א דהא כתבו התוס' בחולין דף קט"ו ע"ב דדוקא היכא דכתיב כל חשיב הותר מכללו יע"ש, א"כ בטריפה דלא כתיב כל רק ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לא חשיב כלל הותר מכללו) אלא ודאי דה"ל ל להת"כ כיון דבבהמה מיהת לא אשתרי חלב ודם לא חשיב פירכא א"כ שפיר יליף הת"כ לשיטתו חלב מאמה"ח בקו"ח לאוסרו לב"נ ואיש (ב) הקשה הפמ"ג בגי"ו שם הא בדם ליכא שום קרא למעט הכו"ם א"כ קשה מנלן דדם אינו נוהג בבני כח מהאי ק"ו גופא ומה אמה"ח שאין בו כרת כ"ש דם ואי דחלב יוכיח מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה. וגם קושי' זאת לק"מ חדא דגם דם הותר מכללו בדגים וחגבים, ועוד דכבר הוכחתי דהת"כ לא חשיל פירכא מה דחלב הותר מכללו בחי' יען דבבהמה מיהת לא אשתרי, ומלבד זה נראה דשכח הפמ"ג באותו שעה דבהאי פרשה גופא בתר אזהרה דחלב כתיב וכל דם לא תאכלו א"כ המיעוט בני ישראל ולא העכו"ם דכתיב בראש הפרשה קאי אכל מאי דכתיב בהאי פרשה וכמו דאתא למעט עכו"ם מאיסור חלב ה"נ אתא למעט עכו"ם מאיסור דם דסמיך אצל חלב בהאי פרשה גופה וז"ב (ג) הקשה הפמ"ג בגו"ו שם לפימ"ש הקרבן אהרן בהקדמתו דסתם ספרא ר' יהודא הוא אליבא דר"ע ולר"ע למא לי בני ישראל למעט עכו"ם והא איהו ס"ל דחלב נבילה יעשה לכל מלאכה לטהר מידי נבילה אתא ולא להיתר הנאה ומסיק בפסחים דף כ"ג דלהיתר הנאה לא צריך דכשהותרה נבילה חלבה וגידה הותרה פירוש דכתיב דברים י"ד לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וחלב וגיד בכלל א"כ עכ"ח מוכח דחלב מותר לב"נ דאל"כ איך מותר ליתן לו והא עובר על לפני עור לא תתן מכשול, ודוחק לומר דאכלה לא קאי כ"א אבשר ולא אחלב, כיון דתתננה קאי אכולה, משמע ודאי פשטיה דקרא דאכלה קאי אכילה, ולמה לי בני ישראל למעט עכו"ם ע"כ הקושי' ולכאורה הוא קושיא גדולה. אך באמת נראה דגם בזה הפמ"ג ז"ל לשיטתו אזיל דבני ישראל למעט עכו"ם לא קאי רק אחלב אבל לא לדם ע"כ יפה הקשה לר"ע למ"ל בני ישראל למעט עכו"ם, אבל לפימ"ש דהמיעוט בני ישראל דממעט עכו"ם קאי גם אדם דכתיב בהאי פרשה גופה, תו לא קשה לר"ע למ"ל בנ"י ולא עכו"ם דהא י"ל דאצעריך למעט עכו"ם מאיסור דם, דדוקא חלב הותר בכלל נבילה, אבל דם דלאו בכלל בשר הוא כמ"ש התוס' בדף כ"ב ע"א ובכמה דוכתי בש"ס באמת לא הותר בכלל נפלה ושפיר סד"א דאסור לב"נ מק"ו דאמה"ח לכך צריך בני ישראל, למעט עכו"ם גם מאיסור דם כן הי' נ"ל לכאורה, אלא דבאמת הא ליתא, דכיון דכבר מוכח מלגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וחלב וגיד בכלל, דחלב מותר לב"נ, שוב לא צריך בנ"י למעט עכו"ם מאיסור דם, דהא מצינן למילף דם מחלב, ואין לומר מה לחלב שהותר מכללו אצל חיה חדא דגם דם הותר מכללו בדגים וחגבים כדעת הצל"ח הנ"ל ועוד דהא עכ"ח התורת כהנים לא חשיב לה פירכא מה דמותר בחי' יען דבבהמה מיהת לא אשתרי וכמש"ל על הקושי' הב' דפמ"ג ז"ל. וא"כ הדק"ל לרע"ק למה לי בני ישראל למעט עכו"ם. (מב

) לכן נלע"ד ליישב עפ"י מ"ש רבינו התב"ש ז"ל בחדושי בכור שור לפסחים כאן, בהא דאמר ר' נתן מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואמה"ח לב"נ ת"ל לפ"ע ל"ת מכשול, מנלי' לר' נתן לאוקמי קרא דלפ"ע בין בישראל בין בב"נ דלמא דוקא אישראל אוהר רחמנא במו שמוזהר ישראל אחברי' בהוכח תוכיח וגו' לא תשא עליו וגו' ואישראל הוא דחס רחמנא אבל עליו דעכו"ם לא ע"ד הלעיטהו לרשע וימות, ואמרינן בע"ז דף נ"ה אקרא אשר חלק וגו' מלמד שהחליקן בדברים לטורדן וכו' וה"נ כיון שלא קיימו אוה"ע ז' מצות עד שעמד והתירן אע"פ שמ"מ נענשים עלייהו כמ"ש רש"י ע"ז דף וי מ"מ אי בעי לעבור מותר להכשילם, והעלה התב"ש ז"ל ליישב קושיא זאת, דס"ל לר' נתן בקרא דגבי נבילה כר' מאיר דא' נכרי וא' גר בין בנתינה ובין במכירה ומ"מ לא יליף איסור הנאה דשאר איסורין מהכא, אלא מהיכא דילפינן אליבא דר' יהודא דהיינו מלכלב וגו' א"נ מקראי דדף כ"ג סוף ע"ב, ואייתר לי' לר' נתן קראי דגבי נבילה, וא"ל דאצטריך לגופי' למשרי נבילה בהנאה דא"כ לכתוב שאר הנאה א"נ לכלב תשליכון כמ"ש גבי טריפה ולא כרש"י ד"ה אותו כ"א כהתוס' שם ודו"ק, ועכ"ח לדיוקא אתי, דוקא נבילה מותר למכור או ליתן לנכרי משום דשריא לי' אבל מידי דאסור לי' כגון אמה"ח אסור למכור או ליתן לו שלא להכשילו, והיה אפשר לומר דקרא קמ"ל דדוקא לנכרי מותר למכור נבילה אבל לא לישראל אפי' הישראל רוצה לקנות מ"מ אסור למכור לו שלא להכשילו, אלא משום דכתיב ולפני עור וכבר ילפינן מיני' לישראל, ממילא אייתר קרא דנבילה לאסור אפי' למכור לגוי מידי דאסור לו, והיינו דקאמר ר' נתן מניין שלא יושיט כו' ולא קאמר אסור להושיט כו' ואמה"ח לב"נ ואע"ג דאורחא דתנאי בכמה דוכתי למיתני לישנא דמניין. מ"מ עדיף טפי בכ"מ למיהב טעמא, וכאן איכא טעמא, דודאי איכא איסור לחד מינייהו מקרא דנבילה, רק מנין למילף מהתם תרוייהו דאסור להושיט לישראל וגם לב"נ, ומשני, משום דכתיב לפני עור, ומזה יש ללמוד חדא דהיינו מסתבר אישראל, וממילא אייתר קרא דנבילה לאסור לה להכשיל הב"נ וכו' יעש"ה בדבריו המתוקים מנופת צוף וכל טעם והתינח לר' נתן דס"ל כר"מ דא' נכרי וא' גר בין במכירה בין בנתינה וכו' כמ"ש הבכור שור ז"ל אבל סתם ספרא ר' יהודא דס"ל נבילה לדברים ככתבן הוא דאתא א"כ לא אייתר קרא דנבילה לאסור להכשיל הב"נ מדאורייתא א"כ לא קשה למ"ל לר"ע בני ישראל למעט עכו"ם הלא כבר מוכח מלגר אשר בשעריך וגו' דחלב מותר לב"כ דאל"כ איך מותר ליתן לו הא עובר על לפ"ע ל"ת מכשול,