ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קנו

אליבא דכ"ע קאי עכ"ל, וא"כ כיון דהתוס' קיימו כאן בשיטתם בתירוץ הראשון שכ' לעיל א"כ ל"ק קושי' מהרש"א דהא בתי' הראשון ס"ל להתוס' כיון דבגיד לא שייך אכילה סברא הוא דבהנאה נמי אסור ומשו"ה גם חזקי' מצי סבר כר"ש דג"ה אסובה"נ יע"ש ומעתה י"ל אפי' אי סבר ריוה"ג כחזקי' צריך קרא למשרי חלב בהנאה דבאמת מבואר בפ"ג דעוקצין דחלב בעצמותו אינו מיוחד למאכל אדם רק בשווקים שיש רוב עם הבאים לשוק איכא טובא דאכלי חלב והיינו משום שאין מספיק לכולם בשר לכן מפני הדחק איכא טובא דאכלי חלב והוא כעין מ"ש בשבת דף ע"ו ע"א אכילה ע"י הדחק שמה אכילה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהל' שבת וה"נ דכוותי' אבל בעצמותו לא הוי מאכל אדם, ולכן שפיר הו"א כיון דחלב אינו עומד לאכילה סברא הוא דכוונת הכתוב לאוסרו בהנאה דלולא שעת הדחק לאו בר אוכלא הוא וכמ"ש התוי"ט שם מ"ב ד"ה והחלב כו' בשם הר"ש יע"ש, קמ"ל קרא יעשה לכל מלאכה דמותר בהנאה, ומדוייק בזה היטב כוונת הפסוק וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה אף כי ואכול לא תאכלוהו כלומר דאינו מיוחד למאכל אדם והו"א דלא תאכלו דידי' היינו איסור הנאה אעפי"כ יעשה לכל וגו' ומותר בהנאה, ומיושב שפיר קושי' המהרש"א על התוס', וגם דברי רבינו יונה ז"ל אתיין שפיר ומסולק ההשגה שהשיג עליו הרא"ש ז"ל בפ' גיד הנשה סי' י"ז יע"ש, וא"ש ודו"ק

(ל"ח

) ובגוף קושי' התוס' דליכתב לא יאכל לחזקי' ולא בעי לך. כבר כתבתי לעיל מה שנ"ל ליישב קושייתם, וכעת נ"ל עוד עפ"מ"ש לעיל בד"ה ולענין קושית הצל"ח וכו' דיש ללמוד איסור הנאה לחמץ בפסח מסמוכין דאלהי מסכה לא תעשה לך את חג המצות תשמור וגו' וכמ"ש שם בבעל הטורים וז"ל סמך את חג המצות לאלהי מסכה לומר שעבודת כוכבים אסורה בהנאה כחמץ בפסח עכ"ל יע"ש בפ' כי תשא. וכבר כתבתי לעיל דנ"ל ברור דטעות נפל בבעה"ט וצ"ל בהיפוך, לומר שחמץ בפסח אסור בהנאה כעבודת כוכבים: דהא איסור הנאה בעבודת כוכבים כתיב בפירוש בתורה בפ' עקב שקץ תשקצנו וגו' כי חרם הוא, ובפ' ראה כתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, א"כ א"צ ע"ז סמוכין רק בחמץ בפסח שאין מפורש בתורה דאסור בהנאה שפיר צריך ללמוד מסמוכין לע"ז שאסבה"נ, והא דהוצרך חזקי' למילף איה"נ בחמץ מלא יאכל, היינו דיהי' מוכח דאסבה"נ גם לר' יהודא דלא דריש סמוכין בכה"ת כולה רק במשנה תורה ולדידי' לא מוכח כלום מסמוכין דפ' אלהי מסכה וגו' דכתיב בפ' כי תשא, לכך צריך לא יאכל, ולמסקנא דסוגיין כל האיכא בינייהו בין חזקי' לר"א הוא אליבא דר' יהודא, וכמ"ש רש"י בסוף הסוגי' בד"ה א"ב חולין שנשחטו בעזרה ואליבא דר' יהודא וכו' יע"ש, אבל לריה"ג ולר"א חסמא ולתנא דמתני' דהמקדש בערלה וכו' בקידושין נ"ו ע"ב דס"ל חמץ מותר בהנאה. באמת היינו יכולים ללמוד מסמוכין דחג המצות לאלהי מסכה דחמץ אסור בהנאה כבעה"ט הנ"ל, לכך אצטריך למכתב לך שלך יהא, לאפוקי מסמוכין הנ"ל, ומיושב שפיר קושי' התוס' דהא אפי' אי הוי כתיב לא יאכל בחולם, עדיין בעי לך להתיר בהנאה כדי דלא נילף מסמוכין הנ"ל לאסור בהנאה וא"ש ודו"ק: (ט"ל

) בענין מש"ל אות ח' בשם ס' שושן עדות להג' מהרו"ו באסקאוויץ ז"ל דהא דדם הוא בכלל בשר או לא תלי' בפלוגתא אי דם איקרי פר ביומא דף מ"ט וכ' יע"ש, מצאתי כעת בש"ס דפוס ווילנא מובא בשם ס' מים חיים מבעל פר"ח ז"ל הגה"ה בתוס' בסוגיין דף כ"ב ע"א בד"ה והרי דם משמע דדם לא הוי בכלל בהמה, בפ' הוציאו לו דף כ' אמרי' דדם איקרי פר ועי' בתוס' דב"ק דף מ"א ע"א ד"ה איני יודע יע"ש עכ"ל. ושמחתי שמצאתי חבר להגאון מהרו"ו באסקאוויץ ז"ל בהערה זאת: (מ) ובענין מש"ל באות ל"ב דשור הנסקל ששחטוהו לאחר שנגמר דינו, השחיטה מטהרתו מידי נבלה ואינו מטמא, וציינתי הלב ארי' בחולין דף ק"א ע"א, הנה מקור ד"ז נובע מגמ' זבחים דף ע' ע"ב דפריך הגמ' אהיכא דשחט עגלה ערופה אחר ירידתה לנחל איתן שאוסרתה בהנאה, ותיהני לה שחיטה לטהרה מידי נבלה, ופירש"י ותיהני לה שחיטתה אע"פ שאינה מתרתה לא באכילה ולא בהנאה תטהרנו מלטמא דאין לך שחוטה בבהמה טהורה שמטמאה עכ"ל. וע"ע בתוס' זבחים דף ס"ט ע"א בד"ה יכול תהא וכו' שכ' הא דמצרכינן הכא קרא לשחיטת עוף קדשים שמטהרת מידי נבלה ולענין איסורי הנאה לא מצרכינן קרא לשחיטתם שמטהרת מידי נבלה לא דמי דקדשים אין הכשר אכילתן בשחיטתן אבל איסורי הנאה הכשר אכילתן בשחיטתן אע"ג דהשתא מיהא אין שחיטתן מכשרתן באכילה מ"מ מטהרתן מידי נבלה עכ"ל. ולפיכך לאו כל מוחא סביל מ"ש בס' תורה תמימה בפ' צו סי' צ"ד וז"ל, ודע דהא דחלב של שור הנסקל ושל עגלה ערופה טהור מלטמא טומאת נבילה הוא רק היכי דשחטה דלגבי זה מהני השחיטה לטהרן מידי נבילה ובע"ע צריך שישחטנה קודם ירידתה לנחל איתן אבל אחר הסקילה והירידה לנחל איתן בודאי מטמאין הן עכ"ל, ומשמע מדבריו דאם שחט הע"ע אחר ירידתה לנחל איתן אין השחיטה מטהרתה מידי נבלה, והוא נגד הגמ' ורש"י ותוס' דזבחים הנ"ל, וגם לא ראה מ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' שאר אבות הטומאה הלכה י"ג וז"ל, כיוצא בו עגלה ערופה שנערפת כהלכתה טהורה כפרה כתוב בה כקדשים וכן אם נשחטה אחר ירידתה לנחל אע"פ שאסורה בהנאה הצילה אותה שחיטתה מידי נבילה עכ"ל הרמב"ם ז"ל והכ"מ ציין המקור בזבחים דף ע' ע"ב יע"ש. אך הדבר הפלא בעיני בענין זה הוא מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל ולא כתב דין שור הנסקל אם נשחט לאחר שנגמר דינו אם שחיטתו מטהרתו מידי נבילה או לא. ואפשר דהרמב"ם אזיל בזה לשיטתו שכתב בפ"ד ממאכלות אסורות הלכה כ"ב וז"ל, נאמר בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו והיאך הי' אפשר לאכלו אחר שנסקל והרי היא נבילה אלא לא בא הכתוב אלא להודיעך שכיון שנגמר דינו לסקילה נאסר ונעשה כבהמה טמאה ואם קדם ושחטו שחיטה ה"ז אסור בהנאה עכ"ל ומדכ' ונעשה כבהמה טמאה ש"מ שהוא לגמרי כבהמה טמאה וא"כ ממילא אין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה דהא בבהמה טמאה משנה מפורשת בחולין דף ע"ב ע"ב דאין שחיטתה מטהרתה מידי נבלה יעו"ש וברש"י שם, אך צ"ע למה לא כתב הרמב"ם בה' שאה"ט כן בהדיא: [ועיין מ"ש בזה עוד לקמן אות מ"ט עיי"ש]: