ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קנד

ז"ל, ובאמת שדפח"ח אבל במחכ"ת לא זכר שר דברי הרמב"ם פ"ט ממלכים הלכה יו"ד דדם מן החי לא נאסר לב"נ דאינו מצווה על דם ואין מקום לכל דבריו דשפיר י"ל דהוא בכלל נבלה ואפ"ה מותר למכרו לנכרי, ובלא"ה אטו לא משכחת דלא קאי בתרי עברי דנהרא דאז לא שייך לפני עור עכ"ל -- והנה מ"ש אטו לא משכחת וכו' במח"כ אין לו מובן כלל דהא דלא שייך לפ"ע בדלא קאי בתרי עברי דנהרא היינו משום דכי לא יהבינן לי' שקיל לי' בעצמו, והתינח באמה"ח שהיא של הנכרי אבל באמה"ח שהיא של הישראל ומוכרו לנכרי שפיר שייך לפ"ע אפי' בדלא קאי בתרי עברי דנהרא דאם איננו מוכרו לו לא מצי שקיל לי' בעצמו וזה פשוט ובמח"כ הגאון שואל ומשיב ז"ל טעות פלטה קולמוסו בזה, וגם מ"ש שההפלא"ה ת"ל לא זכר דברי הרמב"ם דדם מן החי מותר לבני נח, לא ידענא אטו מי לא סבר ר' חנינא בן גמליאל בסנהדרין דף נ"ט ע"א דב"נ אסור אף בדם מן החי א"כ שפיר קאמר ההפלא"ה ז"ל דהש"ס לא הי' יכול להקשות סתם מדאצטריך לאסור משום לפ"ע וכו' דלמא ר' נתן ס"ל כרחב"ג דב"נ אסור בדם מן החי וממילא אם לא אסור משום לפ"ע הו"א דמותר משום דהותר בכלל נבלה גם הדם ובדם איכא איסור משום אמה"ח ולכך הקשה דהרי אסור משום לפ"ע א"כ לא הותר בכלל נבילה ואפ"ה מותר לכלבים. ועפי"ז דברי ההפלא"ה ז"ל עולים יפה ולק"מ. אלא דדא עקא דאם נימא דר' נתן סובר כר"ח בן גמליאל דדם מן החי אסור לב"נ שוב לא נוכל לומר דבל"ז הו"א דמותר משום דהותר בכלל נבלה גם הדם דהא ר' חנינא בן גמליאל עכ"ח ס"ל כדעת התוס' דדם לא הוי בכלל בשר דהא טעמא דרחב"ג מדכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו וכדאי' בסנהדרין נ"ט ע"א יע"ש א"כ עכ"ח מוכח כדעת התוס' דדם ל"ה בכלל בשר דאל"כ למה לי קרא על דם הרי הוא בכלל אבר ובשר מן החי, וזה השגה גדולה באמת ע"ד ההפלאה ז"ל, ובדוחק י"ל דהו"א ר' נתן ס"ל כרחב"ג אבל לא מטעמי', דרחב"ג נפקא לי' מדמו, ור' נתן סובר דדם מן החי אסור לב"נ משום דדם הוא בכלל אבר ובשר מן החי, ודמו אצטריך לדרשה אחרינא למשרי אבמה"ח דשרצים כמו דס"ל לרבנן דפליגי על רחב"ג בסנהדרין שם וא"ש

(לה

) עוד מצאתי בזה בס' תיבת גומא להפמ"ג ז"ל פרשת עקב שכ' בהא דאמר הא לכלבים שרי ולא אמר טעמא דלפני עור כו' כי י"ל דר' אבהו תלמידי' דר' יוחנן מסתמא כרבי' ס"ל דס"ל דבשר מן החי נפיק מבשר בשדה טרפה דלא כר"ל (עיין חולין דף ק"ב ע"ב מזה) וא"כ אמה"ח אסור בהנאה הא בשר מן החי ודאי שרי דטרפה נמי שרי בהנאה וא"כ י"ל דר' נתן אמר טעם לפני עור לכלול אף בשר החי משו"ה הקשה איך נתן מכשול שיבינו דליכא איסור אחר כ"א לפני עור אבל לכלבים שרי וכר"ש רש"י ז"ל כאן עכ"ד ודפח"ח. ועד"ז הי' נלע"ד בדרך הפלפול דלא ברירא לי' להש"ס להקשות סתם למה לי' לר' נתן הטעם משום לפ"ע תיפוק לי' משום דאסור בהנאה די"ל דר' נתן מפיק כל איסורי הנאה כר' יהודא ממיעוט דאותו אתה משליך לכלב וכו' וממילא כל איסור הנאה הוי רק לאו הבא מכלל עשה והוי רק עשה, וגם בפלוגתא דר' יהודא ורבנן בסומא אי חייב במצות מה"ת ס"ל לר' נתן כר' יהודא דסומא פטור מן המצות והיינו דוקא במ"ע אבל בל"ת גם ר' יהודא מודה דחייב כמו שהסכימו האחרונים ז"ל, וא"כ י"ל לעולם אמ"ה אסור בהנאה אבל הוא רק לאו הבא מכלל עשה דלא הני אלא עשה וסומא פטור,, ולכך אמר ר' נתן הטעם משום לפ"ע ל"ת מכשול דהוא ל"ת ושייך גם בסומא וכיון דאיכא נפקותא בסומא שוב לא קשה למ"ל הטעם מפני לאו דלפני עור, לכך הקשה הש"ס איך נתן מכשול שיבינו דליכא איסור אחר כ"א לפני עור אבל לכלבים שרי וא"ש ודוק

ובמש"ל בדברי ההפלא"ה ז"ל בזה מצאתי כעת בשו"ת ק ראש אפרים להגאון רא"ז מרגליות ז"ל סי' ט"ו שמביא דברי הפלא"ה הנ"ל וכתב עלה בזה"ל א צ"ע לענ"ד מה שמדמה דם מן החי לב"נ לאמ"ה לב"נ דרחב"ג ס"ל הכי בסנהדרין ורבנן פליגי והרמב"ם פ"ט מה' מלכים פסק כרבנן ושמא י"ל דהש"ס לא בעי לתרוצי היא ודמה הותרה כי היכי דתיתי שפיר אף כרחב"ג וכן הש"ס הוצרך לאקשוויי מדיוקא דאל"כ מצינן למידחי דר' נתן הוצרך לאתויי קרא דלפני עור משום דס"ל כרחב"ג וצ"ע עכ"ל. והנה כבר כתבתי כן לעיל מדעתי דנפשי ושש אנכי שכיוונתי לדעת הגאון רא"ז מרגליות ז"ל בזה. אך אני תמה על ההפלא"ה ז"ל למה הוצרך לאתויי עלה מטעם דם מן החי הלא הי' יכול לומר תירוצו על הדקדוק הנ"ל דלולי הטעם משום לפני עור הי' מוכח דאמ"ה מותר בהנאה בכלל נבילה דשחיטה פסולה דהיינו בנתנבלה בשחיטה דאסור למכור הבני מעיים לנכרי אליבא דכ"ע (עיין ביו"ד סי' כ"ז ובדברי התב"ש ז"ל שם) מפני האיסור דלפני עור], אבל אי לאו לפני עור הי' שפיר מוכח דאמה"ח מותר בהנאה דכשהותרה נבלה שנתנבלה בשחיטה גם הבני מעיים שהם אמה"ח הותרו בכלל נבילה, ולפ"ז לא הי' יכול להקשות סתם דלמאי אצטריך לאסור עשום לפ"ע ת"ל משום הנאה דאם לא אסור משום לפ"ע הו"א דמותר בהנאה משום דהותרו בכלל נבילה שנתנבלה בשחיטה גם הבני מעיים שאסורים משום אמה"ח, ולכך הקשה הרי אסור למכור הבני מעיים לנכרי משום לפני עור א"כ לא הותר אמה"ח בכלל נבילה ואפ"ה מותר לכלבים וא"ש, ופלא על ההפלא"ה ז"ל דלא נחית לזה: (ל"ו) עוד אני חוזר על מ"ש החת"ס ז"ל בסוגיין דאמה"ח דעוף י"ל דמותר בהנאה מקו"ח דנבלה שמטמא במגע ומשא ומותר בהנאה מכ"ש אמה"ח דאינו מטמא וכמו דיליף המכילתא פ' משפטים בק"ו זה מנבלה דטרפה מותר בהנאה, משא"כ אבמה"ח דבהמה. וכבר תמהתי לעיל על דבריו דבשלמא באמה"ח דעוף שאינו מטמא כמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' שאר אבות הטומאה הלכה ט"ו שפיר מצינן למיליף דמותר בהנאה מקו"ח דנבלה אבל באמה"ח דבהמה שמטמא במגע ומשא כנבלה כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות הנ"ל הלכה ג' מאי ק"ו איכא מנבלה. וכעת מוסיף אני להקשות על דבריו דאם נימא דאמה"ח דעוף מותר בהנאה מק"ו דנבלה א"כ מאי מקשה הש"ס והרי אבמה"ח כו' הא כיון דאמה"ח דבהמה ואמה"ח דעוף מחד קרא לא תאכל הנפש עם הבשר נפקי, ואמה"ח דעוף מותר בהנאה מק"ו דנבלה א"כ גילוי מילתא הוא דלא תאכל דגבי אבמה"ח לא משמע איסור הנאה דא"א לחלק הפסוק לשתי משמעות וכמ"ש תוס' לעיל בד"ה מה מים מותרים וכו' גבי דם קדשים יע"ש (וכן הקשה הצל"ח בד"ה והרי דם וכו' הרי דם התמצית שאין בו כרת יש ללמוד בק"ו מחלב שענוש כרת ומותר בהנאה וכו' ואין לומר דקושיתו על דם הנפש שהוא בכרת וליכא ק"ו מחלב דמה בכך כיין דדם התמצית אין בו כרת שוב אין לחלק בין דם לדם וגילוי מלתא הוא דכולהו לאוי דדם הוא איסור אכילה וכמ"ש התוס' כאן בסד"ה מה מים מותרים וכו' ע"ש) וה"נ כיון דאבה"ח דעוף יש ללמוד בק"ו מנבילה דמותר בהנאה