ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קנג

בהנאה לנכרי, דבאמת מזה ל"ה מקשה הגמ' מידי אלא כוונתו בפשיטות דאם איתא דאמה"ח אסבה"נ איך מותר לתת לכלבו של נכרי הא הנכרי מחזיק לו טובה וחשיב כהנה מאמה"ח וכמ"ש בשימ"ק שם בהדיא, אמנם מה שיש לתמוה על החת"ס ז"ל הוא על שלא נזכר באותו שעה מדברי תשובות מהרי"ל סי' קס"א שכתב וז"ל:

ולהאכיל לבהמת חבירו חמץ שלא מדעתו חמץ שאינו שלו, הבאת ראייה לאסור מהנאה הבאה לאדם בעל כרחו, מזה אין ראייה דהתם בהנאת הגוף איירי כדמייתי עלה מקיל מראה ורוח וצל שגופו נהנה, וכן חלקו לענין שבת, ושוב הבאת ראייה להתיר (אולי ט"ס הוא וצ"ל לאסור ודו"ק) מתוך ב"ש (צ"ל כ"ש והוא ר"ת כל שעה) דהא לכלבו שרי דפירשו לכלבו של גוי (ר"ל דכוונת המקשן דאי אמה"ח אסבה"נ הו"ל לר' נתן לאשמעינן רבותא דאפי' לתת לכלבו של נכרי אסור משום לפ"ע דאסור בהנאה לנכרי, על דרך שכתב החת"ס ז"ל שהבאתי לעיל) מטיבותא אמינא דאפי' לר' אבהו אין איסור הנאה באמה"ח (ר"ל לנכרי) דמדאצטריך נבלה על ישראל קיימא ולא אגוי, דאי לגוי נמי מנ"ל למשרי לגוי דהיקשא לדם לא נאמר לגוי (ר"ל דאם כוונת המקשן היתה מצד דאמה"ח אסור בהנאה לנכרי ושייך לפני עור אפי' בנתינה לכלבו כנ"ל א"כ מה פעל התרצן דאיתקש אמה"ח לדם הא ההיקש לא נאמר לגוי ואכתי אסבה"נ לגוי א"כ הדק"ל דהו"ל לר' נתן לאשמעינן רבותא דאפי' לתת לכלבו של גוי אסור משום לפני עור) וא"כ נמי איכא בינייהו אמה"ח לגוי (ר"ל מה מקשה בסוף סוגיין מאי בינייהו לימא אבה"ח לגוי א"ב דלחזקי' גוי מותר בהנאת אמה"ח ולר"א אסור) וליכא למימר מכח דלישראל שרי ולגוי אסור כיון דלישראל אסור באכילה חשיב שפיר אסור לישראל. ולפי דבריך מ"מ אין לפרש הגמרא מהנאת בני נח. דמייתי (ט"ס וצ"ל מדלא מייתי) תלמודא קרא לא תאכלו (ר"ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו דכתיב בפ' נח) דאיירי בבני נח ואי משום דלא נימא לישראל נאמר ולא לבני נח כיון דלא נשנית (ר"ל ואין לומר דלכך מייתי תלמודא קרא לא תאכל הנפש עם הבשר יען דמזה מוכח דאמה"ח נוהג גם בבני נח דכל מה דנאמרה ונשנית לזה ולזה נאמר) מ"מ מהך קרא לחוד אין שום ראייה דכתב לשון אכילה בבני נח (ר"ל מהך קרא לא תאכל הנפש עם הבשר לחוד אין שום ראייה דכתב לשון אכילה דמשמע גם הנאה בבני נח דהאי קרא לישראל נאמר ואי כוונת המקשן משום דאמה"ח אסור בהנאה לגוי הו"ל להביא גם הקרא דפ' דפ' נח והכי הול"ל והרי אמה"ח דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו וכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ותניא ר' נתן אומר וכו') עכ"ל תשו' מהרי"ל ז"ל עם הביאור שכתבתי ופירשתי אני דבריו הקדושים בין שני חצאי עגולה ונ"ל דעיקר כמו שפירשתי דבריו ודלא כפירוש הגאון בעל חמדת ישראל נ"י בדף צ"ח מדפי הספר יע"ש ומש"ש הגאון הנ"ל להעמיס בכוונת השואל בתשו' מהרי"ל הנ"ל לדעתי הוא רק לחידודי והוא רחוק מאד מן האמת כיעו"ש, עכ"פ הרי דחה מהרי"ל בשתי ידים דא"א לפרש כוונת הגמ' מאיסור הנאת אמה"ח לגוי, דלב"נ ודאי אמה"ח מותר בהנאה, וגם אפי' למאן דמפיק איה"נ מדאצטריך היתר הנאה בנבלה ג"כ א"א למילף איה"נ לבני נח, דמאצטריך נבלה על ישראל קיימא ולא אגוי, וכל זה דלא כדעת החת"ס ז"ל כאן

ועפי"ד תשו' מהרי"ל הנ"ל נדחין גם דברי הגאון מ' שאול מאמשטרדאם ז"ל שכתב בספרו בנין אריאל בחלק בית תלמוד לכאן בזה"ל והרי אמה"ח כו' מניין שלא יושיט אמה"ח לב"נ ת"ל לפני עור כו' הא לכלבים שרי ע"כ וכבר צווחו, קמאי בהאי לישנא יתירא דקאמר הא לכלבים שרי ולא דייק בפשיטות מדאצטריך לאתויי מקרא דלפני עור וכו' ונראה ליישב דלכאורה יש לדקדק דלמא לעולם אימא לך אמה"ח אסבה"נ ותא דצריך לפני עור היינו לאמה"ח דבהמה טמאה דליכא איסורא גבי ישראל ולנכרי אסור כדאי' בסוף פרק. ג"ה. ונראה לפמ"ש התוס' בפ"ב דחולין ובכמה דוכתי הא דאמ"ה אינו נוהג בטמאים ובב"נ נוהג אע"ג דליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור מ"מ הא טמאה בלא"ה אסור לישראל משום טומאה. ולפ"ז ניחא דאי ס"ד אמ"ה אסור בהנאה ובטמאה מותר בהנאה לישראל א"כ קשה ליכא מידי וכו' לענין הנאה, דהא הא דנוהג אמ"ה בב"נ בטמאה גם הנאה בכלל, ונמצא דלב"נ אסור בהנאה בטומאת ולישראל מותר בהנאה וק"ל. והשתא "ש דהא עדיין י"ל לעולם כדאמרן, ואי משום קושיא דליכא מידי וכו' לענין הנאה, הרי מ"מ ליכא נפקותא כיון דאסור ליתן לנכרי משום לפני עור, באיזה ענין יהי' שייך היתר הנאה, וכבר נקטינן מדברי התוס' דלעיל דהיכא דאסור לישראל בלא"ה לא שייך ליכא מידי וכו'. להכי קא מסיים הא לכלבים שרי, כלומר אע"ג שיש איסור להושיט לב"נ משום לפ"ע, מ"מ יש נפקותא דאי מותר בהנאה הרי מ"מ לכלבים שרי וא"כ שפיר שייך ליכא מידי וכו' דלפי הס"ד שאסור בהנאה א"כ אסור להושיט לכלבים אפי' טמאה ושפיר קמותיב וק"ל עכ"ל בנין אריאל ז"ל. ועיניך הרואות שגם ממנו נעלמו דברי תשו' מהרי"ל הנ"ל שכתב דלב"נ לא שייך איסור הנאה באמה"ח וממילא הא דנוהג אמ"ה בב"כ בטמאה היינו דוקא לענין אכילה ולא לענין הנאה כלל וכלל, ולא קשה ליכא מידי וכו' לענין הנאה, וגם אפי' את"ל דשייך איסור הנאה באמה"ח גם לב"נ, הרי כתב המהרי"ל דלענין הנאה ליכא למימר ליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור כיון דלישראל אסור באכילת חשיב שפיר אסור לישראל, ונסתר כל הבנין אשר בנה הבנין אריאל כמובן

ועיין בס' מנחת חינוך מצוה י"ד שרוצה לומר דאמה"ח לב"נ אסור בהנאה, ושוב כתב דמותר מחמת מי איכא מידי דלישראל שרי וכו', ובמחכ"ת נעלם ממנו ג"כ דברי תשו' מהרי"ל הנ"ל. ובענין הדקדוק הנ"ל שמדקדקים העולם בהא דקאמר הא לכלבים שרי ולא אמר בפשיטות טעמא דלפ"ע הא בלא"ה שרי תיפוק לי' דאסור בהנאה, לפענ"ד אין זה דקדוק גדול כ"כ כי כן דרך הגמרא להקשות מכח דיוק אע"ג דהי' יכול להקשות מגוף הברייתא וכמ"ש במבוא התלמוד בקיצור כללי הגמרא בשם התוס' בב"מ דף י"ג שהמקשה היה יכול להקשות להדיא ולא מכח דיוק ומקשה מדיוק ופי' תוס' שכך דרך הגמרא עכ"ל יע"ש וה"נ דכוותי' ואין להרעיש העולם בשביל דקדוק כזה

(ל"ד) אה"כ ראיתי בתשו' שואל ומשיב מהדו' תנינא ח"ב סי' ס"ז שמביא משו"ת ספר יהושע מהגאון דק, טארנאפאל ז"ל בשם רבינו ההפלא"ה ז"ל שאמר. ליישב הא דמסיים הש"ס הא לכלבים שרי ע"פ קושי' התוס' בד"ה והרי דם דנימא כשהותר נבלה גם דם הותר וכתב משום דבדם הנפש שייך אבמה"ח וא"כ היאך כתב או מכור לנכרי ואמה"ח אסור למכור לנכרי משום לפני עור ולפי"ז לא הי' יכול להקשות סתם דלמאי אצטריך לאסור משום לפ"ע תיפוק לי' משום תנאה דאם לא אסור משום לפ"ע הו"א דמותר משום דהותר בכלל נבלה גם הדם ודם איכא איסור משום אמה"ח ולכך הקשה דהרי אסור משום לפ"ע א"כ לא הותר בכלל נבלה ואפ"ה מותר לכלבים עכ"ד ההפלאה ז"ל, וכתב ע"ז הגאון בעל שו"ע