ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קנב

יע"ש, והצל"ח ז"ל כאן תירץ דבנוקשה ובחמץ ע"י תערובת כ"ע מודים דמותר לאחר הפסח וממילא יש היתר לאיסורן ובכה"ג ליכא למילף מאותו אתה משליך וכו' איסור הנאה דאותו לא ממעט אלא איסור עולם דומיא דטריפה יע"ש, ונ"ל דתרווייהו צריכי דלשיטת רש"י וסיעתו דסוברים דעל נוקשה וחמץ עי"ת עוברין בב"י ואסור להשהותם מה"ת לא יתכן תירוץ הצל"ח ז"ל מצד דיש היתר לאיסורן. כמ"ש הפנ"י ז"ל כאן כיון דלכתחלה אסור להשהותן מדאורייתא לא מקרי יש היתר לאיסורו יע"ש, וע"כ צ"ל כתירוץ הפנ"י דגם לחזקי' אסורים בהנאה מכח הקו"ח משאר איסורי הנאה שאינן בב"י ולשיטת ר"ת וסיעתו דסוברים דעל נוקשה וחמץ עי"ת אין עוברין בב"י ומותר להשהותם מה"ת (עיין ספר יראים לרא"מ ז"ל בסי' ק"ה יע"ש) לא יתכן תירוץ הפנ"י ז"ל מצד החומרא דבל יראה, וע"כ צ"ל כתירוץ הצל"ח ז"ל דלר"א אליבא דר' יהודא דיליף איה"נ מאותו ליכא למילף רק איסור עולם דומיא דטרפה משא"כ נוקשה וחמץ עי"ת דיש היתר לאיסורן אחה"פ, דכיון דאין עוברי' עליהם בב"י ומותר להשהותם מה"ת מקרי שפיר יש היתר לאיסורו, וא"ש ודו"ק

ואמנם לענ"ד לא הי' צריך הצל"ח ז"ל לאסוקי לסברא דיש היתר לאיסורו, דבלא"ה הו"מ למימר דמיעוט דאותו לא ממעט אלא איסורים המפורשים בקרא להדיא כגון חמץ ושור הנסקל וכיו"ב אבל לא איסורים שאינם מפורשים להדיא רק אתו מריבויא כגון חמץ נוקשה ותערובת דאיתרבו מכל, ועיין בתשו' בית יצחק ח"ב ליו"ד סי' י"ט שהאריך בדין אם ריבוי קאי אריבוי או לא, ובמפתחות לסי' הנ"ל הראה לעיין בפ"א דנגעים משנה א' דשני תולדות אין מצטרפות וכתב הברטנורה דקרא והיה בעור בשרו לנגע דמיני' ילפינן שמצטרפין זע"ז לא קאי אלא אשאת ובהרת דכתיבי בהדיא ולא אתולדות דאתי מריבוי יע"ש ומזה מוכח דריבוי לא קאי אריבוי ודו"ק עכ"ל, א"כ כי היכי דאם התורה מרבה איזה דבר לא קאי הריבוי אלא על מה דכתיב בהדיא, ה"ה אם התורה ממעט איזה דבר לא קאי המיעוט אלא על מה דכתיב בהדיא דמהיכא תיתי לחלק בין ריבוי למיעוט ולומר דריבוי לא קאי אריבוי אבל מיעוט קאי על ריבוי בודאי אין שום סברא לחלק בין זה לזה, א"כ לר"א אליבא דר' יהודא א"א למעט מאותו ולאסור בהנאה אלא איסורים המפורשים בקרא בהדיא אבל לא נוקשה ותערובת דאתו רק מריבויא דכל, ולכך לא מצי הש"ס לומר איכא בינייהו נוקשה ותערובת דלחזקי' שרו בהנאה ולר"א אסירי, דהא ר"מ ור"י הלכה כר"י ואליבא דר"י גם לר"א שרו בהנאה וא"ש: (ל"ב

) שייך לעיל בפירכת והרי אמה"ח. יש לי פליאה עצומה על מרן חת"ס ז"ל שכתב בחידושיו לכאן בזה"ל: מניין שלא יושיט כו' הא לכלבים שרי. לפמ"ש הרמב"ם בפ"ט מה' מלכים דאמה"ח דעוף אין ב"נ נהרג עליו ובכ"מ משמע לחד סברא דשרי לגמרי א"כ בפשיטות ה"ל להקשות דטעמא דלפני עור הא דעוף שמותר לב"נ מותר להושיט תיפוק לי' דאסור בהנאה לישראל, וי"ל משום דאיכא למימר דמותר בהנאה מק"ו דנבלה שמטמא במגע ובמשא ומותר בהנאה כמש"ל ק"ו זה בשם מכילתא (גבי טרפה כמובא ברש"י פ' משפטים יע"ש) משא"כ אמה"ח דבהמה לא שייך ק"ו זה דמה לנבלה שמותר לב"נ משא"כ אמה"ח דבהמה וא"ש עכ"ל. ופליאה נשגבה בעיני איך ידבר אדוני כדברים האלה, בשלמא באמה"ח דעוף שאינו מטמא, כמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' שאר אבות הטומאה הלכה ט"ו, שפיר י"ל דמותר בהנאה מק"ו דנבלה, אבל באמה"ח דבהמה שמטמא כנבלה כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' שאה"ט הלכה ג' וכדאיתא בש"ס במקומות אין מספר (וע' גם חולין דף קי"ג ע"ב בתוס' סד"ה ושאני הכא וכו' ע"ש) מאי ק"ו איכא מנבלה שמטמא במגע ובמשא הא אמה"ח נמי מטמא במגע ובמשא כנבלה ואין לו שום קולא לגבי נבלה וצע"ג. ומלבד זה ק"ל עוד דא"כ גיד הנשה נמי אתי בק"ו מנבלה דהא ג"ה אינו מטמא, ואמאי מייתי לה ריוה"ג בסוגיין בק"ו מחלב דבכרת וכו' דיש לו פירכא דהותר מכללו והוכרח לומר אנן בבהמה קאמרינן וכו' תיפוק לי' מק"ו מנבלה, ור"ש נמי דאסר ג"ה בהנאה אמאי לא יליף היתר הנאה מק"ו מנבלה דליכא למפרך עלי' מידי, אלא ודאי אין זה קו"ח דבאמת איכא למיפרך עלי' טובא, דהא י"ל שור הנסקל (ששחטוהו לאחר שנגמר דינו) יוכיח דאיני נבלה ואינו מטמא (וכמ"ש בס' לב ארי' חולין דף ק"א ע"א בד"ה ומאן האי תנא וכו') ואפ"ה אסור בהנאה, והמכילתא דיליף היתר הנאה בטרפה בק"ו מנבלה, התם שפיר שייך קו"ח, דאינו בדין שטרפה שהוא תחלת נבלה (כמ"ש הרמב"ם פ"ד ממא"ס הלכה י"ז) יהא חמור מסוף נבלה, ואם סוף נבלה מותר בהנאה מכ"ש טרפה שהוא תחלת נבלה ודאי דמותר' אבל בעלמא ליכא למילף בק"ו זה מידי, וראיתי בס' משיב נפש בסוגיין גבי פירכת והרי דם שכ' דלכאורה קשה הא גם בדם יש קו"ח זה מנבלה להיתר הנאה ולמ"ל ההיקש למים ונמשך אחר החת"ס ז"ל בזה ולפמ"ש א"א לומר כן ודברי החת"ס ז"ל צ"ע רב

(ל"ג

) ובהא דפריך הגמ' והרי אמה"ח וכו' ותניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואמה"ח לב"נ ת"ל ולפ"ע ל"ת מכשול הא לכלבים שרי, מדקדקים העולם למ"ל להקשות מדיוקא הא לכלבים שרי הול"ל בפשיטות טעמא דלפ"ע הא בלא"ה שרי תיפוק לי' דאסור בהנאה, ותירץ החת"ס ז"ל כאן לפמ"ש הרמב"ם דמפרכסת אסור לנכרי אע"ג דשריא לישראל וא"כ אפשר דר' נתן איירי במפרכסת דליכא איסה"נ לישראל ואפי' באכילה שריא, דומיא דנזיר דשריא להמושיט ואסור לו ה"נ איירי באמה"ח כה"ג ושפיר הוצרך לטעמא דלפ"ע ומה מקשה, אע"כ מקשה מלכלבים של נכרי משום לפ"ע דאסור בהנאה לנכרי, ושוב כתב בין ב' חצאי עגולה, אמנם כ"ז אי נפיק מנבלה דהוי רק גילוי מילתא דאכילה בכ"מ פירושו הנאה וה"ה לאכילה דלגבי ב"נ אבל למאן דיליף מאותו א"כ אין שום הו"א שיהי' אסבה"נ לב"נ וליתא למ"ש דלכלבים של נכרי אסור וק"ל עכ"ל החת"ס ז"ל, וא"כ דקדוק הנ"ל במקומו עומד וגם קשה מה פריך והרי אמה"ח וכו' הא י"ל לעולם אמה"ח אסבה"נ ור' נתן מיירי במפרכסת דמותר לישראל ולנכרי אסור (או באמה"ח דבהמות טמאות דלישראל אין אמה"ח נוהג בטמאים ולב"נ נוהג אף בטמאים כדאיתא בחולין דף ק"ב ע"א ע"ש) ואי דה"ל לאשמועינן רבותא דאסור לתתו אפי' לכלבו של נכרי משום לפ"ע דאסור בהנאה לנכרי, ז"א די"ל דר' נתן ס"ל כר"י דברים ככתבן ויליף איסה"נ מאותו, ולפ"ז פשיטא דאינו אסור בהנאה לנכרי ואין כאן קושיא כלל

ובגוף דברי חת"ס ז"ל פלא גדול בעיני שלא זכר שר דברי השיטה מקובצת לבבא מציעא דף ל"ב ע"ב בד"ה אלא אי אמרת וכו' דמביא בשם הרא"ש ז"ל דגורס בקושי' הגמ' דכאן הא לכלבו שרי והיינו לכלבו של של נכרי יע"ש, אמנם י"ל דשפיר ידע החת"ס מדברי השימ"ק הנ"ל רק ס"ל דאין כוונתו מצד דאבמה"ח אסור