ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קמט

ואייתר לכם בשרצים להורות דלא יאכל איסור הנאה משמע, אמנם ההוא מרבנן ס"ל כר"ש דמקרי הותר מכללו וליכא למימר חלב יוכיח ואיצטריך לכם בשרצים לגופי' לכך שפיר קאמר מני לכל איסורין וכו' ע"כ דברי הצל"ח ז"ל ודפח"ח. ואמנם לפימ"ש התוס' בסוף סוגיין בד"ה ומה חלב וכו' דבעלמא מודה ריוה"ג דחלב מקרי הותר מכלנו ומה דאמר הכא אנן בבהמה קיימינן היינו משום דהכא לא ילפינן אלא שיהא בכלל התר נבילה יעו"ש, א"כ לפי"ז נסתר תירוץ הצל"ח הנ"ל ואכתי קשה לחזקי' נמי אצטריך לכם לשרצים לגופי' דלא נילף בקו"ח מערלה וליכא למימר חלב יוכיח דהא חלב היתר מכללו גם לריוה"ג כנ"ל, ואיך קאמר חזקי' טעמא דידי נמי מהכא, לכן נלע"ד באופן אחר דהנה הקשו התוס' בחולין דף קט"ו ע"ב על איסי ב"י דיליף איסה"נ בבב"ח מערלה וחמץ כה"כ הא י"ל מה להני שכן בשריפה, ותירצו ב' תירוצים דהיא גופה נילף, ועוד דהיינו דוקא לר' יהודא וכו' ע"ש (ועי' בס' לב ארי' לשם שכ' דהתירוץ הא' הי' דחוק להם לכן כתבו ועוד וכו') ובצל"ח על מס' חולין דף פ"י מדפי הספר הביא דהתוס' במס' סוכה דף ל"ה ע"א מסתפקים אם ערלה טעון שריפה מדאורייתא או רק מדרבנן וכתבו שם בזה"ל, ואפשר דאפי' מדאורייתא הוי ערלה בשריפה דילפינן לה מכלאי הכרם וכו' יע"ש, וע"ז כתב הצל"ח דמסוגיא דחולין שם מוכח דערלה אינו טעון שריפה מדאוריי' דאל"כ איך יליף איסי ב"י בב"ח בק"ו מערלה הא איכא למיפרך מה לערלה שהיא בשריפה יע"ש, וא"כ י"ל דחזקי' ס"ל כהתוס' סיכה הנ"ל דערלה טעון שריפה מדאוריי' דילפינן לה מכלאי הכרם א"כ ליכא למילף שרצים בק"ו מערלה דהא אכיא למיפרך מה לערלה שהיא בשריפה א"כ עב עכ"ח לכם בשרצים אתא להורות דלא יאכל איסור הנאה משמע דהא לגופי' לא אצטריך, אבל ההוא מרבנן ס"ל כסוגיא דחולין הנ"ל דמוכח משם דערלה אינו טעון שריפה מדאוריי' א"כ איכא למילף שרצים בק"ו מערלה דאסבה"נ וממילא אצטריך לכם בשרצים לגופי' דלא נילף בק"ו מערלה ולעולם לא יאכל לא ווש משמע אסור הנאה ומיושב קושי' מהרש"א על הדרך שכתב הצל"ח ז"ל וא"ש ודו"ק:

(כו') ובאופן אחר י"ל עוד עפ"י קושי' אור חדש ז"ל לפסחים (שאינו תח"י כעת) המובא בס' משיב נפש כאן שהקשה בגמ' דפריך ולחזקי' לא לכתוב לא יאכל ולא בעי לכם ומ"פ דלמא אי לא כתב לכם הוה אסרינן שרצים בהנאה מטעם דאיתקשי לע"ז, והכוונה על הא דדרשי חכמים בשבת ר"פ רע"ק דע"ז מטמאה כשרץ שנאמר שקץ תשקצנו, והנה י"ל בפשיטות למאי דמסיק שם בשבת דף פ"ג ע"ב דטומאת ע"ז רק מדרבנן וכל אלו היקישות רק אסמכתא בעלמא נינהו כמ"ש שם רש"י ז"ל א"כ לק"מ ושפיר פריך הש"ס לחזקי' לא לכתוב לא יאכל וכו' דההיקש לע"ז אינו מדאוריי' כלל. אך בירושלמי שם פליגי בזה ר' חנניה ור' מנא דר"ח ס"ל דטומאת ע"ז רק מדרבנן ור"מ ס"ל דהוא מדאוריי' (ע"ש בפי' קרבן העדה ז"ל) א"ר לר' מנא הוי היקש דע"ז לשרץ היקש גמור מדאוריי' ואין היקש למחצה ממילא הה"ד דאיתקשי שרצים לע"ז, א"כ י"ל דחזקי' ס"ל כר' חנני' דההיקש הוא רק מדרבנן ולא אצטריך לכם בשרצים לגופי' ואייתר להורות דלא יאכל איסה"נ משמע, אבל ההוא מרבנן ס"ל כר' מנא דההיקש לע"ז היא היקש גמור מדאוריי' ואצטריך לכם בשרצים לגופי' דלא נילף איסה"נ מההיקש לע"ז ולא אייתר לכם כלל להורות דלא יאכל איסה"נ משמע ומיושב קושי' המהרש"א ז"ל וא"ש בעזהי"ת

(כ"ז

) והרי חמץ דרחמנא אמר ולא יאכל חמץ ותני' ריוה"ג אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסבה"נ כל שבעה, שא"ה דא"ק לא יראה לך שאור שלך יהא, ובתוס' ד"ה שא"ה וכו' כתבו תימה דליכתב לא יאכל (בחולם) לחזקי' ולא בעי לך. וכתב הפני יושיע ז"ל דלפמ"ש התוס' בדף הקדום בד"ה ור"ש דבלא"ה לא אתי מלתא דחזקי' אליבא דכ"ע א"כ אין מקום לקושיית התוס' כאן אלא דכאן קיימו בשיטתם בתירוץ הראשון שכתבו לעיל וא"כ משמע להו דחזקי' אליבא דכ"ע קאי עכ"ל. ולפי"ז נלע"ד מאחר דקושייתם בנוי על התירוץ הראשון שכתבו לעיל א"כ ממילא בקל יש לתרץ קושייתם דהא בתי' הראשון כתבו כיון דאין בגידין בנו"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה כמי אסור דלא שייכא בי' אכילה יע"ש א"כ ה"נ בשאור דאינו ראוי לאכילה כדאיתא בביצה דף ז' ע"ב סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסיר א"כ אפי' אי הוי כתיב לא יאכל בחולם ג"כ בעי לך גבי שאור למידרש לך שלך יהא לאפוקי מסברא הנ"ל, ומדוייק בזה מאד לשון הגמ' שא"ה דא"ק לא יראה לך שאור שלך יהא, ולכאורה אמאי נקיט קרא דשאור דייקא ולא נקיט קרא לא יראה לך חמץ, אלא בא לתרץ קושי' התוס' דליכתב לא יאכל בחולם לחזקי' ולא בעי לך אמנם להנ"ל א"ש דבעי לך גבי שאור דייקא לאפוקי מסברא הנ"ל דשאור שאינו ראוי לאכילה יהי' אסור בהנאה וא"ש

ברש"י ד"ה תמה על עצמך וכו' דס"ל דמותר בהנאה כל שבעה וכ"ש לאחר הפסח ופליגא דר"י דאמר חמץ שעבר עליו הפסח אסבה"נ עכ"ל. והגאון מ' שלמה גאנצפריעד ז"ל בספרו שם שלמה על סוגיות דף י"ב ע"ג תמה על רש"י למה לי' להזכיר מלאחר הפסח יע"ש, ואני תמה להיפך הלא הוא בעצמו כתב בספרו הנ"ל בריש סוגי' דחזקי' ור"א מה שהאריך ריוה"ג לומר כל שבעה אינו מדוייק ורש"י ז"ל תיקן ופי' כוונתו דאפי' כל שבעה אין סברא לאסרו בהנאה ומכ"ש לאחר הפסח ע"ש עכ"ל א"כ שפיר הוכרח רש"י להזכיר מלאחר הפסח, ועיין בס' ילקוט הרועים ח"ב בדף האחרון מ"ש ע"ד רש"י אלו דרך פלפול ועייל פילא בקופא דמחטא ובמחכ"ת נטה מדרך הפשט הפשוט בדברי רש"י ואין להאריך בזה

(כ"ח

) בגמרא לימא כתנאי יעשה למלאכה מה ת"ל לכל מה ת"ל לכל מלאכה שיכול למו למלאכת גבוה יהא מותר למלאכת הדיוט יהא אסור ת"ל לכל מלאכה דברי ריוה"ג רע"ק אומר שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור למלאכת גביה יהא טמא ת"ל לכל מלאכה וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי וכו' לא דכ"ע לא תאכלו משמע בין א' אכילה בין איסה"נ והבא בהא מיפלגי ריוה"ג סתר כשהותרה נבילה היא הותרה חלבה וגידה לא הותרו וכי איצטריך קרא להתר הנאה הוא דאתא ור"ע סבר כשהותרה נבילה חלבה וגידה נמי הותרה וכי אצריך קרא לטומאה וטהרה -- והקשו האחרונים ז"ל לדעת רוב הפוסקים דאיסור סחורה בדברים האסורים הוא מדאורייתא איך אמרי' כאן לר"ע לאיסור והיתר לא צריך קרא רק לטומאה וטהרה הא צריך להתיר לסחור דבשאר איסורי אכילות אסור מדאורייתא וע' בתשו' רע"ק מהד"ק סי' ע"ד ובס' תיבת גומא להפמ"ג ז"ל בפ' צו כתב בקיצור, ומהא דאמרינן לר"ע