ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קמח

(כ"ד

) והרי חדש דרחמנא אמר לחם קלוי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה ותנן קונר לשחת ומאכיל לבהמה, אמר רב שמעי' שא"ה דא"ק קצירכם שלכם יהא, ואידך קצירכם דכל ישראל משמע. ובתוד"ה קצירכם שלכם יהא הקשה הרשב"א מנ"ל דאתא להכי הא הא אצטריך לכדדרשינן במנחות דע"ב קצירכם ולא קציר מצוה וחזקי' נמי לישני הכי, וי"ל מדלא כתב ראשית קציר והוי מצי למיכתב קצירך וכתב קצירכם ש"מ תרתי עכ"ל לחיבת הקודש אעתיק פה דברי הגאון מ' יעקב עטלינגער זצ"ל בס' ערוך לנר על מס' ר"ה דף י"ג ע"א (יען שהס' הזה אינו מצוי במדינתינו) וז"ל הטהור: קצירכם ולא קציר נכרי, הט"א הקשה הרי צריך קצירכם למה דדרשינן מיני' בפסחים דכ"ג דחדש מותר בהנאה לר' אבוה ולחזקי' קצירכם דכל ישראל והתוס' הקשו שם דהא צריך קצירכם למעט קציר מצוה ותירצו דהוי מצי למיכתב לדרשה זו קצירך ומדכתיב קצירכם ש"מ תרתי והרי אכתי צריך לדרשה דהכא והניח בקושיא ולענ"ד י"ל דחברייא דהקשו הכא לרב כהנא ס"ל כחזקי' דס"ל דקצירכם דכל ישראל משמע וזה גופא היא הדרשה למעט נכרי דהא נכרי אינו בכלל כל ישראל ולפ"ז לר' אבוה דצריך קצירכם להיתר הנאה באמת לית לי' למעט נכרי [אמר הכותב כן כתב גם בס' אור חדש לקידושין דף ל"ח ע"ב בתוס' ד"ה הערלה הלכה וכו' יע"ש], ובזה א"ש מה שלא הביא הרמב"ם דאין מביאין עומר מקציר נכרי וגם הרי לדרשה זו דממעטינן מקצירכם קציר נכרי יש נפקותא ג"כ שמותר לישראל לקצור קציר של תבואות נכרי קודם העומר קודם העומר כמו דמותר לקצור קצירת מצוה] דממעטינן מקצירכם ולא קציר מצוה וגם זה לא הביא הרמב"ם, אבל לפ"ז א"ש כיון דהרמב"ם הל' מאכא"ס פ"ח פסק כר' אבוהו וצריך קצירכם להיתר הנאה לכן השמיט דין ולא קציר נכרי ורק הדרשה דלא קציר מצוה הביא בה' תמידין ומוספין פ"ז דזה אתו מקצירך כמ"ש התוס', ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשה הצל"ח בפסחים שם על הירושלמי שתירץ על הקושיא לר' אבהו מחדש תירוץ אחר דשאני חדש שקבע לו הכתוב זמן ולמה לא ניחא לי' בתירוץ הגמ' שלנו דיליף היתר הנאה מקצירכם, ומה שתירץ וכו' לענ"ד אינו מספיק וכו' ומה שתירץ הצל"ח עוד וכו, לענ"ד ג"כ אינו מספיק וכו' אבל לפי דברינו הנ"ל י"ל דהירושלמי ס"ל כהחברייא דדרשי מקצירכם ולא קציר נכרי ולכן לא מיותר להתיר הנאה, ואין לומר דא"כ דפליגי ר"א וחזקי' בזה אי קציר נכרי כשר לעומר מה פריך בפסחים שם מאי בינייהו לימא דהא איכא בינייהו די"ל דלא פריך אלא מאי איכא בינייהו בהך ענינים דאיירי בהו שם אבל לענין שאר ענינים אפשר דאיכא בינייהו עוד, ועוד דבלא"ה משני שפיר והרי התוס' שם ג"כ הקשו דלמא א"ב חמץ נוקשה ולא תירצו כלום וצ"ל ג"כ הכי דבלא"ה משני שפיר עכ"ל. [אמר הכותב עפי"ז מיושב ג"כ קושי' מהר"י אשכנזי ז"ל המובא בשעה"מ פ"ה מיסוה"ת והארכתי בזה לעיל דלימא גידולי נחל איתן איכא בינייהו דלחזקי' שרו בהנאה ולר"א אסירי בהנאה יע"ש]

ועיין בס' משיב נפש לכאן שכתב ג"כ כדברים האלה ולא ראה שכבר קדמו בכ"ז בס' ערוך לנר הנ"ל, והנה הצל"ח כתב דלא ניחא לי' להירושלמי לשנויי קצירכם שלכם יהא משום קושי' התוס' בד"ה קצירכם דאיצטרך למעוטי קציר מצוה עכ"ל ובס' ערוך לנר פקפק בזה דהרי תירוץ התוס' ודאי נכון הוא ולמה לא ניחא להירושלמי בזה, אמנם בס' תורה תמימה פ' אמור כתב ג"כ כהצל"ח והוסיף לבאר דלא ניחא לי' להירושלמי בתירוץ התוס' דהי' יכול לכתוב קצירך משום דכיון דכל הפסוק איירי בלשון רבים כי תבואו, וקצרתם, והבאתם, ועשיתם, הניפכם, וספרתם, ועוד, הוכרח לכתוב גם קצירכם בלשון רבים עכ"ל יע"ש וא"ש, אמנם לענ"ד אין כוונת התוס' על קצירכם דייקא דהו"מ למיכתב קצירך, אלא כוונת התוס' על כל הפרשה כולה דהו"מ למיכתב בלשון יחיד, כמו כמה וכמה פרשיות בתורה הכתובים בלשון יחיד והכוונה לכל ישראל וה"נ דכוותי' וממילא הוה כתיב קצירך כנלע"ד כוונת התוס' בזה ויותר אין לי להאריך

והנה הקשה הצל"ח להירושלמי דמתרץ לקושיא דחדש משום דיש היתר לאיסורו א"כ גם חמץ לר"ש דמותר אחה"פ מנ"ל דאסור בהנאה תוך הפסח ונלע"ד ליישב דסברת הירושלמי ל"ש אלא בחדש דהתורה התירה להניח התבואה החדשה עד לאחר הקרבת העומר א"כ גם קודם העומר יש לו הנאה מחדש שמשהא איתי בביתי ויהא מותר לו לאחר זמן א"כ עכ"ח דמותר בהנאה גם קודם העומר, אבל בחמץ בפסח אין כאן שום הוכחה דמותר בהנאה תוך הפסח, דהא אדרבה צותה תורה ב"י וב"י ועשה דתשביתו ומוטל עליו לבערו כדי שלא יהי' לו הנאה ממה שיותר לו לאחר הפסח ולכך באמת אסור בהנאה תוך הפסח וא"ש ודו"ק

(כ"ה

) והרי שרצים דרחמנא אמר שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חי' וכו' שנזדמנו להם מינין טמאין מותרין למוכרם לנכרים שא"ה דא"ק לכם שלכם יהא, א"ה אפי' לכתחלה נמי, שא"ה דא"ק יהיו בהויייתן יהו, ולחזקי' למ"ל למיכתב לא יאכל ומייתי לכם למישריי לא לכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם, אמר לך חזקי' טעמא דידי נמי מהכא ופירש"י טעמא דידי דאמינא לא יאכל משמע הנאה מהא נפקא לי דאי לאו האי קרא דכתיב לא יאכל ותו כתב לכם למישריי' לא הוה ידענא דלא יאכל איסור הנאה הוא עכ"ל -- ולקמן בגמ' דף כ"ג ע"ב הקשה המהרש"א ז"ל קושיא עצומה מגמ' דכאן, על הא דאיתא שם בגמ', יתיב ההוא מרבנן קמי' דרשב"נ וקאמר משמי' דריב"ל מנין לכל אי' שבתורה דאסבה"נ ומאי נינהו חמץ בפסח ושור הנסקל, מנין תיפוק לי' מלא יאכל, לא יאכל איסה"נ לא משמע לי' ותיפוק מנבילה, ס"ל כר"י דאמר דברים ככתבן יעו"ש, והקשה המהרש"א ז"ל דאכתי תיפוק לי' מדכתיב לכם גבי מינין טמאין לאפוקי ממשמעות דלא יאכל עכ"ח דאיסור הנאה משמע והוא קושי' חמורה מאד – ועיין בצל"ח ד"ה יתיב ההוא מרבנן וכו' ותראה שהוא הקשה קושי' זו מדנפשי' ולא זכר שר שהוא קושי' מהרש"א ז"ל, ומש"ש הצל"ח ז"ל לתרץ זה ותו"ד די"ל דלא אייתר לכם בשרצים להורות דלא יאכל איסה"נ משמע רק י"ל דלכם בשרצים לגופי' ואיצטריך דלולא דכתיב לכם הוי ילפינן שרצים לאיסור הנאה בק"ו מערלה שהותר מכללו בנטוע לרבים ולר' יהודא דסובר דלכם בערלה אתא להוציא הנטוע לרבים) ואסור בהנאה קו"ח שרצים שלא הותרו מכללן ודאי דאסורי' בהנאה, וליכא למיפרך חלב ודם יוכיחו שלא הותרו מכללן ואפ"ה מותרים בהנאה, דהא באמת חלב ודם ג"כ הותרו מכללן חלב בחי' ודם בדגים וחגבים, וא"כ אצטריך לכם בשרצים לגופי' שלא נילף קו"ח מערלה, וא"כ קשה מה אמר חזקי' טעמא דידי נמי מהכא דלכם בשרצים אתא להורות דלא יאכל איסה"נ משמע הא אצטריך לגופי' וצ"ל דחזקי' דאמר טעמא דידי נמי מהכא ס"ל כסברת ריוה"ג בחלב דבבהמה מיהת לא אשתרי ולא מקרי חלב הותר מכללו וליכא למילף קו"ח מערלה דהא י"נ חלב יוכיח דג"כ לא הותר מכללו ואפ"ה מותר בהנאה