ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קמז

לרבים ולכאורה בעינן לטעמא אמאי לא וכי חלוקין הן עכל הכלל הזה דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט והא בעלמא דרשינן הכי בלי שום פלוגתא אלא דטעמא משום דהכא כתיב נמי וערלתם והוו להו ג' ריבוי ולא ניתן הכלל הזה לדרוש אלא בב' ריבוין בלבד כמי דאשכחן בהדיא גבי מיעוטין, ובהכי ניחא לן ג"כ לתרץ קושי' התוס' בשם הר"י מקורבל למה לי ג' ערלים וכו' וע"ש שהניחו בקושיא, ולמאי דנתבאר שפיר הוא דאצטריך כי היכי דלא נסמוך על הכלל אין רבוי אחר רבוי וכו' עכ"ל המראה הפנים ז"ל. ודבריו אין מובנים לי וכי טעמא דחכמים דפליגי על ר' יהודא צריך סעד לתומכו מחמת דס"ל דבג' ריבויין לא אמרי' אין רבוי אחר רבוי וכו' הלא מפורש בסוגיין טעמא דחכמים דפליגי על ר' יהודא משום דליכא רק חד ריבוי דונטעתם אינו ריבוי רק אדרבה ליחיד משמע לרבים לא משמע וע"כ כתב רחמנא לכם להביא את הנטוע לרבים וצ"ע

(כ"ב) והרי תרומה דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קדש ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה -- הקשה ברי"ט אלגאזי על הל' בכורות להרמב"ן פ"ג (דפוס לעמבערג תרכ"ה בדף י"ט מדפי הספר) אמאי לא אשכח הש"ס ראיה דתרומה לישראל מותר בהנאה כ"א מתני' דמערבין לישראל בתרומה דיש לדחות דהא אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ואמאי לא מייתי ממתניתין דיבמות דף כ"ט כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הגדילו התערובות ושחררו זא"ז אינם אוכלים בתרומה ומוכרין את התרומה והדמים שלהם, ומוכח דתרומה לישראל מותרת בהנאה דאם איתא דאסורה בהנאה כמו שאינו יכול לאוכלה מפני הספק שמא הוא ישראל גם ליהנות ממנה ולמוכרה יהי' אסור שמא היא ישראל ואסורה לו בהנאה, והיא קושיא גדולה ונלע"ד ליישב עפמ"ש הפרמ"ג בפתיחה לה' בב"ח ובפתיחה לה' פסח פ"א אות ח' דח"ש אינו אסור מה"ת בהנאה דלא שייך חזי לאצטרופי דהללמ"ס דכדא"פ לא נאמרה אלא לענין אכילה אבל לא לענין הנאה, ועיין בצל"ח בסוגיין כ"ב ע"ב ד"ה והרי אמה"ח דגם שיעור הנאה הוא בכזית דילפינן מאכילה, וא"כ במתני' דיבמות הנ"ל י"ל דמוכרין את התרומה פחות מכזית והוא שו"פ דאין כאן איסה"נ מה"ת וספיקא דרבנן לקולא אבל באכילה אסורים דח"ש אסור מה"ת, משא"כ מעירוב פריך שפיר דליתסר מדרבנן מיהא, ועוד דעירוב הוא מזון שתי סעודות ויש בו שיעור ואסור בהנאה מה"ת וא"ש וכבר הביא מו"ח הגאון ר' עמרם דלים זצ"ל התירוץ הזה בשמי בספרו שו"ת בית שערים חאו"ח סי' קע"ה ע"ש. וכעת נ"ל מכאן ראיה למ"ש הצל"ח והחת"ס ז"ל בסוגיין דלר' אבוה אליבא דר"י דיליף כל איסורין שבתורה דאסובה"נ מאותו אתה משליך לכלב וא"א משליך לכלב כל איסורין שבתורה, אליבא דכ"ע אין לוקין על הנאה, כיון דלא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה יע"ש, א"כ הרי כתב הפמ"ג ז"ל בס' תיבת גומא פ' בשלח דבלאוין שאין לוקין עליהם לכ"ע ספק רק מדרבנן אסור דוקא בלאוין שיש בהם מלקות ספק אסור מה"ת דומיא דממזר יע"ש, א"כ ממתני' דיבמות אין ראיה דהא באיסור הנאה אין בו מלקות לר"א אליבא דר"י אליבא דכ"ע, וא"כ מותר להם למכור התרומה מדאוריי' משום ספק דלמא כהן הוא ואי דעכ"פ ספק מדרבנן אסור י"ל משום פסידא דתרומה לא גזרו, דהא באכילה אסורה להם ואם גם במכירה יהי' אסור אז תלך התרומה לאיבוד, ואנן מצווים לשמור התרומה שלא תלך לאיבוד כדילפינן מאת משמרת תרומותי עביד לה שימור, וא"כ לא מצי הש"ס להקשות ממתני' דיבמות די"ל דר' יהודא היא ואליבי' אין לוקין על הנאה וספק מותר מה"ת ומשום פסידא דתרומה גם מדרבנן לא גזרו על הספק, משו"ה פריך רק ממתני' דמערבין לישראל בתרומה וא"ש ודו"ק

(כ"ג

) והרי נזיר דרחמנא אמר מחרצנים עד זג לא יאכל ותנן מערבין לנזיר ביין, אמר מר זוטרא שא"ה דאמר קרא נזרו שלו יהא -- והקשו התוס' א"כ קשה לחזקי. נזרו למאי אתא, ובס' עט סופר ולקוטי שלמה ומשיב נפש כולן אמרו דבר אחד עפימ"ש התוס' לעיל כ"ב ע"א בתירוץ הראשון כיון דאב"ג בנו"ט סברא הוא דבהנאה נמי אסור כיון דלא שייכא בי' אכילה יע"ש א"כ ה"נ בנזיר דאסור בחרצן דאינו ראוי לאכילה (כמ"ש בספרי מובא בילקוט פ' נשא דהוי אכילת צער וכתב בזית רענן דאינו ראוי לאכילה יע"ש) א"כ סברא דלא יאכל בחולם נמי איסור הנאה משמע דלא שייך בי' אכילה לכן אפי' לחזקי' אצטריך נזרו להתיר בהנאה, אך זה ניחא לתירוץ הראשון של התוס' הנ"ל אבל לתירוץ השני דלא ס"ל לתוס' סברא הנ"ל, אכתי קשה לחזקי' נזרו למאי אתא לכן נ"ל דגם לחזקי' אצטריך נזרו להתיר לנזיר יין בהנאה דאי לאו נזרו הוי ילפינן איסורי נזיר בקו"ח מחמץ בפסח עפימ"ש לעיל בריש הסוגיא דחזקי' דיליף איה"נ בחמץ מלא יאכל וקשה קושי' השעה"מ דהא איצטריך לח"ש כמ"ש הרמב"ם וכתבתי דחזקי' ס"ל כר' יוחנן תלמידו דבנזיר אמרינן היתר מצטרף ל לאיסור מדאמרה תורה משרת א"כ מוכח דבנזיר ח"ש אסור מה"ת דאל"ה איך המצל"א הא הו"ל היתר בהיתר, וא"כ לא צריך לימוד לח"ש בחמץ דהא נוכל למילף מנזיר דג"כ הי' לו שעת הכושר ואפ"ה ח"ש אסור מה"ת א"כ הה"ד בחמץ, והנה ר' יוחנן לא דריש כל, וע"כ בחמץ לא אמרינן המצלא"ס, ורק באיסורי נזיר, וכמ"ש התוס' בפסחים דף מ"ד ע"א ד"ה לענין חמץ בפסח וכו' יע"ש, ומסתמא חזקי' רבי' נמי ס"ל הכי, א"כ יש ללמוד נזיר בק"ו מחמץ בפסח, ומה חמץ דקיל שכן אין היתר מצלא"ס אפ"ה אסור בהנאה נזיר דחמור שכן היתר מצטרף לאיסור אינו דין שיאסר בהנאה, וליכא למפרך מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת דהא י"ל ערלה תוכיח שכן אינו ענוש כרת ואפילו הכי אסור בהנאה, ואין לומר מה לערלה שכן לא הי' לו שעת הכושר, דהא י"ל חמץ בפסח יוכיח שהי' לו שעה"כ ואפ"ה אסור בהנאה, וכמו כן יש ללמוד נזיר בקו"ח מערלה ומה ערלה דקיל שכן אין היתר מצלא"ס אפ"ה אסבה"נ נזיר דחמור שכן היתר מצלא"ס אינו דין שיאסר בהנאה, וכ"ת מה לערלה שכן לא הי' לו שעת הכושר תאמר בנזיר שהי"ל שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח ואפ"ה אסבה"נ, וכ"ת מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת, י"ל ערלה תוכיח שאין ענוש כרת ואפ"ה אסבה"נ, וכ"ת מה לערלה שהפרי שנאסר אין היתר לאיסורו תאמר בנזיר דהיוצא מן הגפן קודם השלמת נזירות יש לו היתר בהשלמת זמן האיסור (עיין בתוס' פסחים מ"ד ע"ב סד"ה והוא הדין וכו' ע"ש) י"ל חמץ בפסח יוכיח דג"כ החמץ שנאסר יש לו היתר בהשלמת זמן האיסור דהא קיי"ל כר"ש דחמץ לאחה"פ מותר (עיי' בפני יושיע ז"ל בריש סוגיין) ואפ"ה אסור בהנאה, ולכך גם לחזקי' אצטריך נזרו שלו יהא, להתיר יין לנזיר בהנאה, כי היכי דלא נילף בקו"ח מחמץ בפסח או מערלה לאסור בהנאה כנלע"ד לפום רהיטא נכון בעזהי"ת: