ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קמה

העכום מוזהרים על החלב עכ"ל (ויע"ש בביאור התורה והמצוה. שכתב דבכ"מ דכתיב דבר אל בנ"י צריך לאיזה מיעוט יע"ש ובגינת וורדים מבעל פמ"ג ז"ל כלל ג' כתב בשם הקרבן אהרן דבחלב דריש לה דהוא מיותר יע"ש), עכ"פ התורה כתבה יתור לשון למעט עכו"ם מאזהרה דחלב דלא נטעה מדין ק"ו כיון שמוזהרים על אמה"ח כ"ש על חלב שחמור שענוש כרת, וא"כ עכ"ח מוכח דאמה"ח נוהג בב"נ גם מסיני ואילך ואין לומר לישראל נאמר ולא לב"נ דא"כ למה לי המיעוט למעט עכו"ם מאזהרת חלב, אעכ"ח דאמה"ח לזה ולזה נאמר, ונפלו להו כל הנך קושיות בבירא, וכבר נדפס דבר זה בשמי בקונטרס תל תלפיות מחברת שנים ועשרים דף פ"א ע"ג יע"ש: (י"ח

) ובדרך אגב הנני מעתיק כאן מה שנדפס עוד בשמי בת"ת מחברת הנ"ל אות ק"ו ענף ד' השייך לסוגיין וזה לשוני שם:

ביו"ד סי' ס"ה ס"י במחבר, גיד הנשה מותר בהנאה. בפסחים כ"ב א' מבואר בגמ' דלמ"ד אין בגידין בנ"ט גיה"נ אסור בהנאה לר' אבוה ומזה הקשו חכמי לוניל על הרמב"ם ז"ל שפוסק אב"ג בנו"ט ופוסק דג"ה מותר בהנאה והוא תרתי דסתרי אהדדי (ובשלמא על המחבר ל"ק די"ל דאיהו ז"ל על פוסק כחזקי' לגבי ר"א וכמ"ש בביאור הגר"א ז"ל כאן בליקוט ע"ש אבל על הרמב"ם אין לומר כן דהא הוא פוסק בפ"ח מה' מאכא"ס כר' אבוה ותמה אני על הפרישה ס"ק י"ט שכתב והרמב"ם התירו טעמו דהלכה כחזקי' וכו' וז"א וכמ"ש) והאריכו בזה מאד בכל ספרי האחרונים חדשים גם ישנים ועיין בס' תיבת גומא מבעל פמ"ג ז"ל פ' וישלח אות ב' כתב דהיה לו להרמב"ם ז"ל הוכחה דג"ה מותר בהנאה ממה שנכתב הלאו דג"ה אצל המעשה דיעקב לידע מאיזה טעם נאסר עיי"ש. ובס' אור חדש לפסחים דכ"ב כתב ג"כ בדרך הזה עיי"ש. וראיתי להחת"ס ז"ל בחי' חולין צ"ט ע"ב שהעיר בדבר חדש וכתב וז"ל. ולפ"ז למאי דקיי"ל נמי אין בגידין בנ"ט אי ס"ל קנוקנות דאורייתא אפשר נוהג במוקדשים ובטמאה וי"ל נמי כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה ויש לעיין בזה עכל"ה. והנה יש לי ספק בדעת הרמב"ם אי ס"ל קנוקנות דאורייתא או רק דרבנן כי הרמב"ם בפ"ח ממא"ס אינו מזכיר הקנוקנות ואפשר דס"ל דאורייתא ואמנם אינו לוקה אלא על הגיד עצמו אבל לענין איסור אפשר דס"ל דמדאורייתא אסורים (ועי' בב"י כאן מענין הקנוקנות וגם הוא אינו כותב איך דעת הרמב"ם נוטה בזה עיי"ש) ואמנם נ"ל דאם קנוקנות דאורייתא י"ל דאנו לומדים זה מן תיבת "את" גיד הנשה כידוע דקיי"ל כמ"ד דדריש את (עיין ברמב"ם פי"א מה' פסולי המקדשין ה"ח ועוד בפ"ו מה' ממרים הט"ו ובהגמי"י שם ע"ש) א"כ גם כאן הוי סגי לכתוב ע"כ לא יאכלו בנ"י גיד הנשה ומדכתיב את גיה"נ יש לדרוש את לרבות קנוקנות, ואסורים מדאורייתא, והני ודאי מותרים בהנאה דהא יש בהם טעם והוו בכלל בשר וכשהותרה נבילה אינהו נמי הותרו, ועכ"ח דהך לא יאכלו לא משמע איסור הנאה דהרי קאי נמי על הקנוקנות דאתרבו מאת גיד הנשה והם מותרים בהנאה, ולכן שפיר פסק הרמב"ם דג"ה מותר בהנאה, והא דאמר הש"ס לר"ש ג"ה אסור בהנאה י"ל דר"ש לשיטתו בזוהר פ' וישלח ק"ע ע"ב דאת גיה"נ בא לרבות תשעה באב ומאן דאכיל בת"ב כאוכל גיד הנשה עיי"ש וס"ל דלא אתא את לרבות קנוקנות א"כ לא שייך לומר כשהותרה נבילה היא וגידה הותרה דהא קנוקנות דרבנן וגוף הגיד אינו בכלל בשר דהא אין בגידין בנ"ט כנלע"ד (והמחבר ז"ל שפוסק קנוקנות דרבנן י"ל דפוסק כחזקי' וכמש"ל). ואגב אעורר על מ"ש בתשו' חת"ס ז"ל חאו"ח סי' פ"ו בד"ה ובחי' אמרתי בדברים אלו ליישב פסק רמב"ם וכו' ולמאי דקיי"ל דבשר בשדה קאי אבשר מה"ח ואינו נמשך אטריפה דבתרי' שפיר י"ל כשהותרה טרפה וכו' ומיושב פסק הרמב"ם עכ"ל. ולפענ"ד יש להפליא עליו מאד דהלא כתב הרמב"ם בפ"ד מה' מא"ס ה"י וכן החותך בשר מה"ח כו' תרי אותו הבשר טרפה והאוכל ממנו כזית לוקה משום אוכל טרפה כו' ע"ש א"כ ס"ל להרמב"ם דבשר בשדה נמשך אטרפה דבתרי' (וכ"כ הראש יוסף חולין ק"ב ל' בד"ה גמרא אמר ר' יוחנן וכו' ע"ש) וזה ברור וא"כ איך כתב החת"ס ז"ל דבזה מיושב פסק הרמב"ם וצע"ג

ועוד ראיתי לעורר על מ"ש הפליתי ז"ל בסי' ק' אות ב' ד"ה ויותר כראה וכו' דיש ראי' להרשב"א דברי' בטל באלף דהא לפי דעת התוס' חולין צ"ט ב' קיי"ל להלכה דג"ה אסור בהנאה א"כ קשה למה לא קחשיב במשנה בסוף ע"ז דף ע"ד ע"א גיד הנשה דאינו בטל דהא אית בי' תרתי, איסור הנאה ודבר חשוב מטעם בריה, ודוחק דסתם משנה דהלכתא כוותי' יסבור דג"ה מותר בהנאה שלא אליבא דהלכתא, ולפי הרשב"א ניחא דא"א למתני אוסר בכל שהוא דג"ה אסור משום ברי' וברי' בטל באלף עיי"ש, וכלא גדול דהקושיא הוא לדעת התוס' והאיך מתורץ קושיא זו עם דעת הרשב"א הלא התוס' כתבו בפירוש בחולין ק' ע"א ד"ה בריה שאני ואפילו באלף לא בטיל וכן חהר"ל לא בטלה כדאמר הכא עכ"ל (ועיין בלב ארי' כוונת ד' התוס' על נכון) וא"כ לדעת התוס' הדק"ל אמאי לא קחשיב במשנה דסוף ע"ז גיד הנשה דאינו בטל דהא אית בי' תרתי דאסור בהנאה וגם הוא דבר חשוב מטעם ברי' וצ"ע, ואמנם הרווחנו בדברי הפליתי ליישב דברי רש"י פסחים כ"ב ע"א דפי' כשהותרה נבילה היא וגידה הותרה לא שנא גיד דנבילה ול"ש גיד דכשרה, אמנם בירושלמי שם איתא להדיא לחלק בין גיה"נ דנבילה לכשרה, והקשה בס' אור חדש מנ"ל לרש"י לפרש בסוגי' פירוש אחר ולעשות פלוגתא בין בבלי לירושלמי ודלמא גם ה"נ פירושו דכשהותרה נבילה הותר גידה ולא של כשירה עיי"ש, אמנם לפ"ד הפליתי א"ש נכון מאד דהנה קשה מדוע לא קחשיב במשנה דסוף ע"ז בין איסוה"נ דאוסרין בכ"ש גם גיד הנשה דאסור בהנאה וגם הוא דבר חשוב משום ברי' וצ"ל עכ"ח דתנא דמתני' סובר כר"י דגיה"נ מותר בהנאה והטעם דכשהותר נבילה גידה נמי הותר א"כ עכ"ח מוכח כפירש"י דאין חילוק בין ג"ה דנבילה לכשירה דאל"כ הדק"ל ליתני ג"ה דכשירה דזה לכ"ע אסור בהנאה ולכן פירש"י ל"ש נבילה ול"ש כשירה, אך התינח לדידן דקיי"ל בריה אפילו באלף לא בטיל א"כ שפיר קשה קושי' הנ"ל ליתני גיה"נ דאוסר ג"כ בכל שהוא, אבל הירושלמי לשיטתו דס"ל ברי' בטלה באלף והה"ד בתתק"ס (עיין טור וב"י סי' ק') שפיר מחלק בין ג"ה דנבילה לכשירה וס"ל דלא הותר רק ג"ה דנבילה אבל דכשירה לכ"ע אסובה"נ, ואין להקשות א"כ ליתני גיה"נ דכשירה דהא י"ל כתירוץ הפליתי דא"א למיתני אוסר בכ"ש דהא ג"ה אסור משום ברי' וברי' בטל באלף, וא"כ הבבלי והירושלמי כ"א לש לשיטתו אזיל ולפי שיטת הבבלי מוכרח לפרש כפירש"י ז"ל וא"ש ודו"ק כי הוא כפתור ופרח בעזהי"ת עכ"ל שם

(י"ט

) והרי שוהנ"ס דרחמנא אמר לא יאכל את בשרו כו' טעמא דכתב ובעל השור נקי דאי מלא יאכל כו' איסה"נ לא משמע, לעולם לא יאכל איסור