ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קמג

לפירושם א"ש וכו' יעו"ש בפנ"י ז"ל, ולדברי הצל"ח ז"ל מאי קשי' להו לתוס' הלא כמו דלא יליף ר"ש מחלב משום פירכא דהותר מכללו כמו כן לא יכול למילף נמי מדם דהא גם דם הותר מכללו בדגים וחגבים ומאי עדיפות לדם יותר מחלב, ואין לומר הצל"ח סובר הפירוש בדברי תוס' דריוה"ג לא מצי למיעבד נמי ק"ו מדם דז"א דמאי נ"מ אם יליף ק"ו מחלב או מדם אלא עכ"ח הכוונה דאם יליף מחלב עכ"ח צריך לאסוקי לסברא בבהמה קאמרינן בבהמה מיהת לא אשתרי משו"ה קשיא להו לתוס' אמאי לא יליף טפי בק"ו מדם דלא הותר מכללו לגמרי, אבל אם כדברי הצל"ח ז"ל דדם נמי הותר מכללו בדגים וחגבים א"כ אפי' אי הוה ריוה"ג יליף בק"ו מדם אכתי הוה צריך לאסוקי לסברא דבבהמה מיהת לא אשתרי א"כ מאי עדיפות למילף מדם יותר מחלב וצע"ג. ופלא בעיני שהצל"ח ז"ל לא הרגיש בדברי התוס' שהם היפוך דעתו ז"ל

(י"ב

) אמנם אחרי כל זאת לא אכחד תחת לשוני דיש ראי' גדולה לדעת הצל"ח ז"ל דעפי"ד מיושב לנכון קושי' התוס' חולין דף ל"ה סוף ע"ב בהא דאמר הגמ' שם דלריש צריך ההיקש דדם למים למישרי דמן דפסולי המוקדשין בהנאה והקשו התוס' הא לר"א דלא תאכל משמע הנאה אצטריך למשרי כל דם ותירצו דהגמ' קאי לחזקי' דס"ל דל"ת לא משמע הנאה והקשה החת"ס בסוגיין וכן הקשה בס' לב ארי' על חולין דהא כתבו התוס' בסוגיין דף כ"ב ע"א בסד"ה ור"ש וכו' בתי' השני דר"ש דאסר ג"ה בהנאה לא מצי סבר כחזקי' -- אמנם לדברי הצל"ח ז"ל א"ש נכון מאד דהרי הקשה הצל"ח בד"ה והרי דם כו' הרי דם התמצית שאין בו כרת יש ללמוד בק"ו מחלב שענוש כרת ומותר בהנאה ואפי' לר"ש דאמר דאיכא למיפרך מה לחלב שהותר מכללו בחיה הרי גם דם הותר מכללו בדגים וחגבים, וגם אין לומר שור הנסקל ושאר איסוה"נ יוכיחו שאינן בכרת ואפ"ה אסורים בהנאה דשאני שור הנסקל ושאר איסוה"נ שלא הותרו מכללן ואין לומר דקושייתו על דם הנפש שהוא בכרת וליכא ק"ו מחלב דמה בכך כיון דדם התמצית אין בו כרת שוב אין לחלק בין דם לדם וגילוי מילתא דכולהו לאוי דדם הוה איסור אכילה דוקא וכמ"ש התוס' כאן בסד"ה מה מים מותרים וכו' ותירץ דקושיא זו והרי דם הוא רק לריוה"ג דאמר בתהמה מיהת לא אשתרי וא"כ שפיר י"ל שור הנסקל ושאר איסוה"נ יוכיחו שאין בהם כרת ואפ"ה אסורים בהנאה ואין להשיב מה להני שכן לא הותרו מכללן תאמר בדם שהותר בדגים וחגבים דאנן בבהמה קיימינן ובבהמה מיהת לא אשתרי, ועוד תירץ דקושי' הגמ' והרי דם הוא לר' יהודה דסובר לכם דכתיב גבי ערלה הוא להוציא את הנטוע לרבים כדלקמן כ"ג ע"א וא"כ שפיר איכא למיפרך ערלה תוכיח שאין בו כרת והותר מכללו בנטוע לרבים ואפ"ה אסור בהנאה עכ"ד הצל"ח ז"ל עיי"ש, והתינח לריוה"ג ולר' יהודא שפיר קא מקשה והרי דם ומוכרח לתרץ דהיקשא דדם למים אתי למישרי כל דם, אבל ר"ש דפליג על ריוה"ג ולית לי' הסברא בבהמה מיהת לא אשתרי כדלקמן כ"ג ע"ב וגם פליג על ר' יהודה דממעט בערלה הנטוע לרבים (דר' יהודא יחידאה הוא בדבר זה) א"כ לדידי' לא צריך היקש למישרי כל דם וכקושי' הצל"ח לאמת כיון דדם. התמצית אין בו כרת וילפינן לי' בק"ו מחלב דמותר בהנאה שוב אין לחלק בין דם לדם וגילוי מלתא דכולהו לאוי דדם הוה איסור אכילה משו"ה אמר הגמ' דלר"ש למישרי דם פסוהמ"ק בהנאה וכו' והתוס' בחולין שתי' דקאי לחזקי' היינו לתירוץ הראשון של התוס' כאן דר"ש נמי מצי סבר כחזקי' אבל לתירוץ השני דעכ"ח ר"ש לא מצי סבר כחזקי' צ"ל עכ"ח כדברי הצל"ח הנ"ל דגם דם הותר מכללו בדגים וחגבים ועפי"ז א"ש הגמ' דחולין דאמר לר"ש אתי ההיקש למישרי דם פסוהמ"ק בהנאה ולא למישרי כל דם ודו"ק

(י"ג

) בגמרא ואימא כמים הניסכים ע"ג המזבח. והקשו התוס' הא עכ"ח ההיקש להיתרא אתי, דלאיסורא א"צ היקש דממילא ידעינן מלא תאכל, ותירוצם כולו מקשה הוא, וכבר כתבנו בזה לעיל בד"ה נחזור לענין וכו'. ולכאורה לפי שיטת התוס' בכ"מ דלוקין על הנאה ודלא כרמב"ם ז"ל הוו מצו לתרץ בפשיטות דהא קושי' הגמ' והרי דם. קאי בין לר"מ דיליף איה"נ מנבילה ובין לר"י דיליף לי' מאותו אתה משליך כו' וא"א משליך לכלב כל אי' שבתורה לכולהו קשה אמאי יהי' דם מותר בהנאה, ומתרץ הגמ' דאיתקש דם למים, אך התינח לר"א אליבא דר"מ דלדידי' ודאי לוקין על הנאה כיון דלא תאכל משמע הנאה, אבל לר"א אליבא דר"י דמפיק לי' מאותו כבר כ' בחי' חת"ס ז"ל וכ"כ גם הצל"ח בסוגיין דאותו אתה משליך כו' וא"א משליך לכלב כל אי' שבתורה הוי רק לאו הבא מכלל עשה והכל מודים דאין לוקין על הנאה, וא"כ שפיר מקשה הגמ' ואימא כמים הניסכים ע"ג מזבח, ואין לומר דלאיסורא בלא"ה ידעינן, דז"א די"ל דאתי ההיקש למלקות שיהיו לוקין על הנאה מכח ההיקש. אבל בל"ז לא היו לוקין דאותו אתה משליך וכו' ל"ה אלא לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין עליו אליבא דכ"ע, ומאי קשי' להו לרבותינו בעלי התוס' הלא אינהו לשיטתם דלוקין על הנאה הו"מ לתרץ קושייתם בריוח דכוונת המקשן ואומא כמים הניסכים ע"ג מזבח היינו דעכ"פ לר"א אליבא דר"י דמפיק כל אי' שבתורה דאסבה"נ מאותו אתה משליך כו' אכתי קשה נימא דאתא ההיקש למים לאיסורא ולא להיתרא ונ"מ למלקות כאמור, אלא ודאי מכאן ראיה למ"ש הפנ"י ז"ל לקמן דף כ"ד ע"ב דאפי' לר"א אליבא דר"י דקיי"ל כוותי' ג"כ לוקין על הנאה לשיטת התוס' דהאי דרשא דאותו ל"ה אלא גילוי מילתא בעלמא וה"ק קרא דוקא בהאי לא יאכל דטריפה הוא דשרי בהנאה משא"כ בכ"מ שנא' לא יאכל ולא תאכל הוי איסה"נ בכלל לשון לא יאכל כדמשמע להדי' בלישנא דר"א דקאמר להדיא אחד איסור אכילה וא' איסה"נ במשמע והיינו במשמעות הלשון דלא יאכל ולא תאכל יעו"ש, ולכך שפיר קשי' להו להתוס' דמאי פריך ואימא כמים הניסכים וכו' דהא בין לר"מ ובין לר"י לוקין על הנאה א"כ א"צ ההיקש לאיסורא וזה ראי ברורה לדעת הפנ"י ודלא כחת"ס וצל"ח ז"ל

אך עכ"ז אכתי קשה מאי קשיא להו להתוס' דילמא הכי פריך ואימא כמים הניסכים ע"ג מזבח ואע"ג דלאיסורא ממילא ידעינן מלא תאכל, מכל מקום מלא תאכל לא לקי על הנאה עד שיהא בו כזית דכיון דנפיק מלא תאכל א"כ השיעור כמו אכילה דהוא בכזית אבל מהיקשא למים הניסכים ע"ג מזבח לקי בנהנה בשוה פרוטה אעפ"י שאין בו כזית עיין ברמב"ם פ"א מה' מעילה ה"ג דאיסור הנאה בהקדש תליא בשיעור שו"פ ולא בכזית א"כ שפיר פריך ואימא כמים הנסכים וכו' ונ"מ למלקות בנהנה בשו"פ אעפ"י שא"ב כזית. ומצאתי