ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קמ

(א"ו

) ור' מאיר אותו אתה משליך כו' וא"א משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה. פירש"י ומשום דאין מפורש בהן לאו בהדיא באכילה אצטריך למילף להו איסה"נ מהכא. וכ' הגרעק"א ז"ל בגליון הש"ס. ק"ל הא מ"מ ניליף מקרא דלא תאכל כל תועבה דגם הנאה במשמע לר"א וכן קשה לר"י דס"ל חשנ"ב לאו דאו' דלפירש"י דשחיטתו דאוריי' ליתסר בהנאה משום ל"ת כל תועבה וצ"ע עכ"ל והנה לא ראה דברי השער המלך פ"ה מה' מאכלות אסורות דדוקא בלאו המפורש בתורה הוא דמקרי דבר שתיעבתי לך כההיא דבשר בחלב אבל בלאו הבא מכלל עשה לא מקרי דבר שתעבתי לך וכן צ"ל בקידושין דף נ"ח ע"ב גבי חולין שנשחטו בעזרה יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר וכו' וקשה דהא דבר שתעבתי לך הוא ות"ל מלא תאכל כל תועבה אכן אם נאמר דבלאו הבא מכלל עשה לא מיקרי דבר שתעבתי לך ניחא כנ"ל עכ"ל. וגם בלא"ה יש לדון בזה יען דלא ניכר התועבה ולא דמי לבב"ח שניכר בו התועבה וכמ"ש התוס' בחולין קט"ו ע"א סד"ה חורש וכו' אליבא דרש"י דבב"ח הבישול נוכר אבל מעשה שבת אין ניכר שנעשה בשבת ט"ש (ועי' בחת"ס בחידושיו למס' למס' ע"ז דל"ב ע"ב מ"ש על קושי' הפלתי ריש ה' בב"ח מ"ט לא תאסר תקרובות ע"ז מלא תאכל כל תועבה וכו' יעוש"ה). ובהיותי בזה ראיתי בשעה"מ פ"ה מיסוה"ת שהביא קושי' בשם הרב מהו' יהודא אשכנזי ז"ל על מ"ש הפר"ח ביו"ד סי' ק"י ס"ק י"ג בשם הר"ש מקינון שכ' בסוף ס' כריתות וז"ל ובהכי ניחא מה שמקשים העולם יאסר כל העולם לחרישה ובזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע ולמאי דפרישית כו' אבל אי ידעינן מקומו אמינא כי הנזרע בתוכו אסור וכתב עליו הפר"ח ז"ל דטעם הר"ש מקינון דהנזרע בתוך נחל איתן אסור הוא משום ל"ת כל תועבה כדפריך בחולין קט"ו ע"א דכלאי זרעים הם עצמן תועבה וליתסרו ומשני דאיתקש לכלאי בהמה וכו' וא"כ הכא גבי נחל איתן דליכא קרא למישריי' הנזרע בתוכו אסור דכל שתעבתי לך הוא, וקשה דא"כ מה פריך בסוף הסוגי' דחזקי' ור"א מכדי אותבינהו כל הני קראי ושנינהו חזקי' ור"א במאי פליגי ואמאי לא משני דאיכא בינייהו זורע בנחל איתן דלחזקי' הנזרע בתוכו מותר בהנאה ולר"א אסור בהנאה ולא תאכל כל תועבה דגם איסור הנאה במשמע וצ"ע עכ"ל. ולפענ"ד בלא"ה דברי הפר"ח ז"ל מפוקפקים מאד דמה דמות יערוך הנזרע בתוך נחל איתן לכלאי זרעים דהתם הכלאי זרעים הם התועבה גופא אבל הנזרע בתוך נחל איתן אינו התועבה גופא רק אתי מכח האיסור ילפינן בקו"ח ממעשה שבת דלא נאסר מל"ת כל תועבה כמבואר בחולין קט"ו ע"א ואולי ס"ל לפר"ח ז"ל דכמו דכלאי זרעים הם עצמן תועבה יען שצותה תורה שלא יזרע כלאים והוא זרע א"כ ה"נ הנזרע בתוך נחל איתן הזרעים עצמן תועבה הואיל וצותה תורה שלא יזרע שם והוא עבר וזרע, אבל עדיין יש לפקפק מדברי התוס' בחולין שכתבו אליבא דרש"י דכל שאין ניכר התועבה ל"ה בכלל כל שתעבתי לך א"כ עדיין יש חילוק בין כלאי זרעים דניכר שהם כלאים א"כ ניכר התועבה משא"כ הנזרע בתוך נחל איתן דאינו ניכר שגדל בנחל איתן א"כ דמי למעשה שבת דמותר ולא מקרי דבר שתעבתי לך וצ"ע שו"ר בס' מנחת חינוך מצוה תקל"א שכ' וז"ל. ויש לספק אם עבר וזרע בנחל איתן אפשר הגידולים אסורים מל"ת כל תועבה ודבר שתיעבתי לך ועיין בסוגי' דחולין דף קט"ו נראה דבכה"ג לא שייך תועבה ומותר וכו' תלי"ת מצאתי בס' פר"ח על יו"ד בסי' ק"י מביא בשם הר"ש מקינון כו' דגידולי נחל איתן אסורים וכ' הפר"ח טעם זה מל"ת כל תועבה כו' ותלי"ת כוונתי לדעתם עכ"ל, ולענין קושי' מהר"י אשכנזי הנ"ל לימא איכא בינייהו הנזרע בנחל איתן לחזקי' מותר בהנאה ולר"א אסבה"נ מל"ת כל תועבה נלע"ד דה"ד לר"א אליבא דרי"מ דס"ל מדפרט היתר הנאה בנבילה ש"מ דלא תאכל איה"נ במשמע, אבל לר"א אליבא דר"י דמפיק לי' מאותו אתה משליך וכו' וא"א משליך לכלב כל אי' שבתורה לא נוכל למיליף מלא תאכל כל תועבה איה"נ יען דל"ה דומי' דטריפה שכתב בי' לא תאכלו בגופי' וכן מורה לשון רש"י ז"ל בד"ה אותו אתה משליך כו' כל איסורין שנאאר בהן לא תאכל כגון זה עכ"ל מלשון זה משמע דלא ילפינן מאותו לאסור בהנאה כל איסורין שבתורה אלא דוקא אותן איסורין שנאמר בהן לא תאכל בגופייהו כגון טריפה שנאמר בו לא תאכלו בגופי' משא"כ הנזרע בנחל איתן שלא נאמר בו לא תאכל בגופי' אלא במקום אחר נאמר לא תאכל כל תועבה זה לא נוכל למילף מאותו לאוסרו בהנאה א"כ אנן דקיי"ל כר"י לגבי ר"מ ולא נפיק לר"א איסה"נ בכל איסורין אלא מדיוקא דאותו א"כ לא נאסר הנזרע בנחל איתן בהנאה ולכך לא מצי הש"ס למימר הך איכא בינייהו בין חזקי' לר"א וא"ש ודו"ק

בתוס' ד"ה חולין שנב"ע כו' וקשה לרשב"א דבת"כ בפ' צו וכו'. עיין בחידושי מהר"ס חלאווה ז"ל בשמעתין שהביא קושית התוס' וכתב דההיא דת"כ אסמכתא בעלמא וא"ש: (ז) בגמ' והרי גיד הנשה כו' מסיק הש"ס דלמ"ד אין בגידין בנו"ט ט ג"ה אסבה"נ ומזה הקשו חכמי לוניל על הרמב"ם ז"ל דפוסק אין בגידין בנ"ט ואפ"ה פוסק ג"ה מותר בהנאה והרמב"ן ז"ל כתב דהאי סוגי' לרווחא דמלתא אתמר דהיתר הנאה בג"ה משום היא וגידה כו' אבל למסקנא מותר בלאו האי טעמא וכוונתו' סתום וחתום באין מבין, ובס' בנין אריאל בחי' פסחים כתב ראי' לדברי הרמב"ן ממסקנא דגמ' בסוף הסוגי' איכא בינייהו בין חזקי' ור"א חולין שנשב"ע ומדוע לא קאמר דא"ב גיד הנשה לחזקי' מותר בהנאה ולר"א אסבה"נ אליבא דהלכתא דאין בגידין בנ"ט דהא ל"ל היא וגידה הותרה או"ו כהרמב"ן ז"ל דלאו הא בהא תליא. ובס' דגן שמים על מס' פסחים לידידי הגאון מ' צבי יחזקאל מיכלזאהן נ"י אבד"ק פלונסק יע"א בדף י"ט מדפי הספר האריך בזה וכתב דהרמב"ם ס"ל דג"ה בפני עצמו יש לו טעם רק בדברים אחרים המתבשלים עמו אינו בנו"ט ולכך שפיר הוי בכלל היתר נבילה משא"כ לר"ש דסובר דגם בפ"ע אין לו טעם מדפוטר האוכל ג"ה של בהמה טמאה אליבי' אמר הגמ' שפיר דאינו בכלל היתר דנבילה ומיישב בזה קושי' הפליתי ביו"ד סי' ס"ה בגמ' כאן דקאמר מאן שמעת לי' אין בגידי' בנו"ט ר"ש כו' ר"ש הא ס"ל ג"ה אסבה"נ וקשה הא איכא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה בחולין דף צ"ט ע"ב דס"ל אין בגידין בכו"ע ולא מצינו דס"ל ג"ה אסבה"נ עיי"ש ולפ"ז ניחא דר"י בנו של ריב"ב מצי סבר דבפ"ע יש לו טעם א"כ שפיר הוי בכלל היתר נבילה יעו"ש באריכות. וכדומה שכבר קדמו בזה בס' עיני ישראל על מס' חולין כמובא בשמו בס' ילקוט הרועים ח"ר דף ט"ו ע"ג וז"ל. ג"ה אמרינן אב"ג בנו"ט אי הפירוש דאין בו רק טעם משהו ואינו יכול ליתן טעם באחר'ם אבל לעצמו יש לו טעם או דילמא דאין בו טעם כלל והוא כעץ בעלמא וכ' בס' עיני ישראל דפליגי בזה דר' שמעון ס"ל דאב"ג בנו"ט