ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קלז

בעלמא א"כ ממילא לריוה"ג נשים אין מוזהרות על הנאת חמץ לדורות, אפי' ביום ראשון של פסח, דליבא מלקות על הנאה, יען דלא אתי' איסוה"נ לדורות, אלא מכח ק"ו מפסח מצרים כנ"ל

והנה לכאורה קשה מה תירצו התוס' בקידושין הנ"ל דלכך לא חשיב חמץ בפסח משום דקסבר כריוה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה, הא עדיין קשיא ליתני המקדש בחמץ ביום הראשון של פסח, דמצד קידושין ביו"ט בדיעבד הוה מקודשת, כמ"ש הרי"ף ביצה בפרק משילין, דכולן אם עברו ועשו, מה שעשו עשוי עיי"ש, אבל מצד איסור הנאה אינה מקודשת, דהא ביום ראשון של פסח גם ריוה"ג מודה דחמץ אסור בהנאה כנ"ל, אך באמת ז"א דהא בקידושין בתר דידה אזלינן כמ"ש המשל"מ בפ"ה מה' אישות א"כ כיון דאשה אינה מוזהרת על הנאת חמץ אפי' ביום ראשון ש"פ יען דליכא מלקות וכמש"ל, הא שרי לדידה ומקודשת, והתינח במשנה דקידושין, אבל במשנה דע"ז לענין דאוסר בכל שהו דנפ"מ לאנשים, שפיר לא מצי הגמרא לתרץ דקסבר כריוה"ג, דעדיין קשה אי איסורי הנאה קחשיב ליתני נמי חמץ ביום ראשון של פסח, דאז אפי' לריוה"ג אסור בהנאה, ומיושב שפיר קושי' השעה"מ והדברים נעימים בעזהי"ת

(ל"א

) ולענין קושי' הצל"ח בריש הסוגי' דחזקי' ור"א הנ"ל מנלי' לחזקי' אליבא דר"ש דחמץ אסבה"נ כל שבעה וגם לדורות, הלא איהו דריש ולא יאכל חמץ לסמוכין דריוה"ג דפסח מצרים אין חימוצו נוהג רק יום אחד מדסמיך לי' היום, א"כ דילמא לא נאסר הנאת חמץ רק אותו יום שיצאו ממצרים ואף גם זה רק אותו יום ממש ולדורות מותר בהנאה לגמרי, נלע"ד ליישב עפימ"ש בבעל הטורים פ' כי תשא (בפסוקי' אלהי מסכה לא תעשה לך, את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות וגו') סמך את חג המצות לאלהי מסכה לומר שעבודת כוכבים אסורה בהנאה כחמץ בפסח עכ"ל, וברור בעיני שטעות נפל בבעה"ט וצ"ל להיפוך "לומר שחמץ בפסח אסור בהנאה כעבודת כוכבים" דהרי עכו"ם כתוב בפירוש בתורה שאסבה"נ כמ"ש הרמב"ם בה' עכו"ם דהנהנה מע"ז עובר בלאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם (ועיין ברמב"ן עה"ת פ' עקב בפ' פסילי אלהיהם תשרפון וגו' לא תחמוד כסף וזהב וגו' תעב תתעבנו ושקץ תשקצנו כי חרם הוא עיי"ש), א"כ מה צריך לנו ללמוד איסור הנאה בעכו"ם מסמוכין, אלא ודאי צ"ל להיפוך דאתי הסמוכין דאת חג המצות לאלהי מסכה לומר שחמץ בפסח אסבה"נ כעכו"ם, דבחמץ בפסח לא כתיב בפירוש בתורה בשום מקום שאסבה"נ ולכך אתיא מסמוכין הנ"ל, ואין להקשות א"כ למ"ל לחזקי' ללמוד איסה"נ בחמץ מלא יאכל ת"ל מסמוכין הנ"ל, ז"א דחזקי' בעי למילף דאסבה"נ אף לר"י דלא דריש סמוכין בכה"ת רק במשנה תורה ואעפי"כ סובר דחמץ אסבה"נ כדאיתא בפסחים כ"ח, ולכן יליף איסה"נ מלא יאכל דמה"ט אף לר' יהודא חמץ אסבה"נ וא"ש, והשתא תו לא קשה מנלי' לחזקי' אליבא דר"ש איסה"נ בחמץ כל שבעה וגם לדורות דאף אם הסמוכין דלא יאכל חמץ היום אתם יוצאים, מורה דלא נאסר הנאת חמץ רק אותו יום שיצאו ממצרים, מ"מ הסמוכין דאת חג המצות לאלהי מסכה מורה דחמץ אסבה"נ כל שבעה וגם לדורות, וממילא לר"ש דדריש סמוכין בכה"ת כולה מוכח דחמץ אסבה"נ כל ז' ולדורות, וכמ"ש במלוא הרועים ערך סמוכין אות ט"ז היכא דאיכא למדרש סמוכין לקולא ואיכא למדרש סמוכין לחומרא, לחומרא דרשינן כמו בהיקש יעו"ש, (ואין לומר דחומרא דאסבה"ב אתי לידי קולא, דע"י כן מהני ביטול בלב, כמ"ש הר"ן משום דבלא"ה אינו ברשותו ש"א ואינו ממונו גמור לכך סגי אף בביטול בלב, דבאמת זה אינו תלי' כלל במה שאסבה"נ או לא, וכמו"ש בס' בית מאיר על שו"ע או"ח סי' תל"א, דאפי' אי מותר בהנאה ג"כ חשיב חמץ אינו ברשותו של אדם, מפני העשה דתשביתו המוטלת עליו, ואם הוא מתרשל בהשבתתו, יד כל אדם הקודם וזוכה להשביתו אף בלא דעת הבעלים מצוה קעביד, תו לא מקרי ברשותו אלא רשות אחרים עלי' ע"ש באורך שמשיג על תשו' שאגת ארי' בזה, וגם בלא"ה הרי כל עיקר קושי' הצל"ח הנ"ל, הוא רק לתירוץ הא' של התוס' פסחים כ"ב א' ד"ה ור"ש וכו' דחזקי' נמי מצי סבר כר"ש יעוש"ה, א"כ דברינו א"ש כי התוס' אינם סוברים כהר"ן הנ"ל, וכמ"ש ג"כ בס' בית מאיר לשו"ע או"ח סי' תל"א הנ"ל, כי שיטת הר"ן והתוס' דף ד' ע"ב אינם אחדים (ודלא כתשו' שאג"א סי' ע"ז שכ' שהם שפה אחת ודברים אחדים), וז"א כי שיטת התוס' ברורה שע"כ סוברים דמה דנאמר מבטלו בלבו, הוא ל"ד אך בלבו, אלא בפה מלא כדרך שאנו עושים, ולהכי אך נאמר בלבו, שצריך שיהא פיו ולבו שוים. ולהכי נמי לא מצרכו כלל קרא, אלא כיון שהפקירו פשיטא דלא עבר כמו בשל אחרים, וכן נמי לא צריכו כלל לסברת הר"ן דמשום דבל"ז אינו ברשותו, והן הן האיכא מ"ד שבב"י בשם הר"ן שבפרק כ"ש וכו', יעו"ש בלשון הבית מאיר ז"ל עד גמירא וא"ש):

קונטרס "עמק הלכה" על סוגיא דחזקי' (א) בסוגיא דחזקי' ור"א הקשה הפנ"י ז"ל בריש הסוגי' לחזקי' למ"ל לא יאכל בצירי לר' יהודא דס"ל חמץ לאחה"פ אסור ואין היתר לאיסורו תיפוק לי' בקו"ח מנותר ושאר איסורי הנאה שאינן בבל יראה ואסורי' בהנא' מכ"ש חמץ דבב"י, ואין לומר מה להנך שכן אין היתר לאיסורן דהא לר' יהודא גם חמץ אין היתר לאיסורו, ואין לומר דנ"מ למלקות דעל קו"ח אין לוקין דהא לדעת הרמב"ם ז"ל אין לוקין על שום הנאה בלא אבילה, א"כ ליכא נ"מ רק לאסורא, וזה ידעי' בלא"ה אקויש, (והפמ"ג בגינת וורדים כלל י"ז הקשה כן מדנפשי' ולא זכר שר שזהו קושי' הפנ"י), ונלע"ד ליישב דהנה מקשים העולם על הרמב"ם פ"א מחמץ ומצה דח"ש בחמץ אסור שנא' לא יאכל חמץ, א"כ מנלי' לחזקי' ללמוד איסה"נ בחמץ מלא יאכל הא איצטריך לאסור ח"ש, ונלע"ד דכבר הקשה הכ"מ למ"ל קרא בחמץ תיפוק לי' דח"ש אסור בכל איסורי' שבתורה, וכתב המל"מ בשם תשו' רלב"ח סי' י"ז דחמץ דקיל דהי' לו שעת הכושר ל"ה ילפינן מכל חלב וסד"א דא"ש מותר לכך אצטריך לא יאכל יעו"ש, ותירוץ זה א"ש לשיטת הרמב"ם פ"ה מה נזירות הלכה ד' דדבר המותר אינו מצטרף לדבר האסור בנזיר יעו"ש א"כ לא גלי רחמנא בנזיר דח"ש אסור מה"ת וא"א למילף חמץ מנזיר דג"ב הי' לו שעת הכושי לכך צריך קרא בחמץ אבל לרי