ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קלו

לי' היום וכו', א"כ קשה לחזקי' שאין לנו איסה"נ בחמץ רק מהאי קרא דלא יאכל, א"כ מנ"ל איה"נ כל ז' לדורות נימא דסמיך לי' היום ולא נאסר הנאת חמץ רק אותו יום שיצאו ממצרים, ואף גם זה רק אותו יום ממש, ולדורות מותר בהנאה לגמרי אפי' יום ראשון, ותירץ דריוה"ג דדריש זה הרי באמת סבר דחמץ מותר בהנאה כל ז' בפסחים כ"ח ע"ב אך כ"ז לריוה"ג, אבל לשאר תנאי דאסרי הנאה כל ז' לדורות לחזקי' קשה מנ"ל, וצ"ל באמת דלחזקי' שאר תנאי לא דרשי כלל האי דסמיך לי' היום, ואמנם לר' שמעון דקאמר בפסחים כ"ח ע"ב דלא יאכל חמץ מיבעי לי' לכדתניא ריוה"ג אומר מנין לפסח מצרים וכו' וא"כ ר"ש ודאי דריש הך סמיכות, א"כ לחזקי' קשה מנ"ל לר"ש איסור הנאה כלל בפסח דורות, ואמנם לפימ"ש התוס' בפסחים כ"ב ע"א ד"ה ור' שמעון כו' בסוף הדיבור, דחזקי' באמת לא סבר כר"ש ניחא עכ"ד הצל"ח ז"ל עיי"ש, ועדיין לא העלה ארוכה לפימ"ש התוס' בפסחים כ"ב א' ד"ה ור"ש הנ"ל בתירוץ א' דחזקי' גם לר' שמעון אמר למילתי' [והא דאוסר ר"ש גיה"נ בהנאה לאו משום דלא תאכלו נמי איה"נ במשמע, אלא כיון דסבר אין בגידין בנ"ט. סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור דלא שייכא בי' אכילה], והרי ר"ש מוקי לא יאכל חמץ לפסח מצרים כריוה"ג, ואיך הוא סובר דחמץ אסבה"נ כל שבעה וגם לדורות

וסבור הייתי לומר עפי"ד הר"ן ז"ל בפסחים דף קי"ז ע"ב דהקשה על הקרא דכתיב ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים, משמע אי לאו דגורשו היו עושים חמץ והרי הי' יום ראשון של פסח, וכתב הר"ן דהיו אופין חמץ לצורך מחר אי לא גורשו דפסח מצרים אין נוהג אלא יום אחד ועל בל יראה לא הוזהרו עכ"ל, ומעתה יש ללמוד דחמץ אסור בהנאה לדורות בק"ו ומה פסח מצרים שלא הי' החמץ בבל יראה ואעפי"כ הי' אסור בהנאה פסח דורות שהחמץ בבל יראה ק"ו שאסור בהכאה (וע' בפני יושיע בסוגיין שהקשה למ"ל לחזקי' לא יאכל על איה"נ תיפוק לי' מק"ו דבב"ח שאינו בב"י ואפ"ה אסור בהנאה חמץ שהוא בב"י ודאי דאסבה"נ ותי' דלא נוכל למילף מבב"ח דחמור שהוא איסור עולם משא"כ חמץ יש היתר לאיסורו לאחה"פ דקיי"ל כר"ש דחמץ לאחה"פ מותר עיי"ש, אבל מחמץ על חמץ שפיר נוכל למילף בק"ו פסח דורות מפסח מצרים כנ"ל, וכן מצאתי בקונטרס נייח נפשי' תנספח לס' מנוחת אשר דף ע"ז ע"ג עיי"ש)

אך באמת לא הועלנו בזה כלום, דכיון דכל מה דחמץ אסבה"נ לדורות לא ילפי' אלא בק"ו מפסח מצרים, א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון. וכמו בפסח מצרים דלא הי' אסבה"נ אלא ביום ראשון של פסח דכתיב לא יאכל חמץ וסמיך לי' היום, א"כ ה"נ לדורות לא יהי' אסבה"נ רק ביום ראשון של פסח ולא כל שבעה, וי"ל בזה דהיינו דאמר ריוה"ג בפסחים כ"ח ע"ב, תמה על עצמך היאך חמץ אסבה"נ כל שבעה, ולכאורה הנך תיבות "כל שבעה" מוותרים לגמרי, ולא הול"ל אלא האיך חמץ אסבה"נ, אבל להנ"ל ניחא דה"ק ריוה"ג בשלמא ביום ראשון ש"פ מודינא לך דחמץ אסבה"נ מדכתיב לא יאכל וסמיך לי' היום, ולדורות ג"כ אסור דילפינן בק"ו פסח דורות מפסח מצרים שלא הי' החמץ בב"י ואפ"ה הי' אסבה"נ ק"ו לפסח דורות שנוהג איסור ב"י אינו דין שאסבה"נ אבל תמה על עצמך איך חמץ אסבה"נ כל שבעה, הא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, וכמו בפסח מצרים לא הי' חמץ אסבה"נ אלא יום א' ולא יותר. ושוב מצאתי בס' ילקוט הרועים ח"א דף כ"ד ע"ג וע"ד שהביא בשם ספר רמת שמואל לפסחים אע"ג דריוה"ג ס"ל דחמץ מותר בהנאה מ"מ מודה דביום ראשון של פסח אסור חמץ בהנאה, ושם הביא דבחידושי שמן רוקח פסחים כ"ח כתב ג"כ דלריוה"ג חמץ אסבה"נ ביום ראשון ש"פ מה"ת, דדריש סמוכין לא יאכל חמץ היום אתם יוצאים שאון חימוצו נוהג בפסח מצרים אלא ביום א' ע"ש. ונהניתי מאד

והנה ידוע פלוגתת הרמב"ם והתוס' ז"ל דהרמב"ם סובר דאין לוקין על שום הנאה בלא אכילה והתוס' ס"ל דלוקין גם על הנאה גרידא בכל דברים האסורים בהנאה, (עיין במל"מ פ"ה מיסודי התורה שהאריך בזה), והנה בחידושי חת"ס ז"ל לפסחים בסוגי' דחזקי' ור"א כתב כ"פ דלר' אבוה אליבא דר"י דקיי"ל כוותי' וילפי' איסוה"נ מטריפה דכתיב לכלב תשליכון אותו, אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכל איסורים שבתורה, גם התוס' מודים דאין לוקים על הנאה משום דליכא רק לאו הבא מכלל עשה ע"ש, אמנם במחכ"ת נעלם ממנו מ"ש הפני יושיע ז"ל בפסחים דף כ"ד ע"ב בד"ה אמר ר' אבוהו וכו' דגם לר' אבוה אליבא דר"י לוקין על הנאה גרידא משום דהאי דרשה דאותו לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא, וה"ק קרא דוקא בהאי לא תאכלו דטריפה הוא דשרי בהנאה משא"כ בכ"מ שנא' לא יאכל ולא תאכל הוי איסה"נ בכלל לשון לא יאכל כדמשמע להדיא בלישנא דר"א דקאמר א' איסור אכילה וא' איסה"נ במשמע והיינו במשמע והיינו במשמעות הלשון דלא יאכל ולא תאכל עיי"ש. א"כ לפי"ז לוקין על הנאת חמץ לשיטת התוס' דפליגי על הרמב"ם בין לחזקי' ובין לר' אבוה אליבא דר"י וכמ"ש הפנ"י הנ"ל, אמנם לריוה"ג דס"ל חמץ מותר בהנאה ואפ"ה מודה ביום ראשון של פסח דאסור בהנאה כמש"ל, היינו דוקא לאיסורא בעלמא אבל ללקות בודאי דאין לוקין לדידי' על הנאת חמץ אפי' ביום ראשון של פסח, דהא איהו דריש הסמיכות לא יאכל חמץ וסמיך לי' היום א"כ לא נשמע לדורות רק אותו יום שיצאו ממצרים. וכל עיקר דאסור בהנאה ביום ראשין, היינו מכח הק"ו דילפינן גם לדורות מפסח מצרים דמה פסח מצרים שלא הי' החמץ בבל יראה וכדעת הר"ן הנ"ל, ואפ"ה הי' החמץ אסה"נ דכתיב לא יאכל, פסח דורות שהחמץ בבל יראה אינו דין שאסור בהנאה, א"כ כיון דכל עיקר איסה"נ ביום ראשון של פסח לדורות לריוה"ג לא אתיא אלא מק"ו, א"כ ודאי דאין לוקין על הנאת חמץ אפי' ביום ראשון של פסח, דהא קיי"ל אין עונשין מן הדין, וזה ברור

ממילא לפי"ז י"ל דלנשים מותר חמץ בהנאה לריוה"ג אפי' ביום ראשון של פסח, דכיון דלא אתיא איסה"נ לדורות אלא מק"ו ואין עונשין מן הדין ממילא לנשים מותר בהנאה, דהא נשים אינם חייבים בל"ת שהזמן גרמא אלא מדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ופירש"י בקידושין דף ל"ה ע"א ולאוין עונשין מלקיות הן, וכתב הפרמ"ג או"ח בפתיחה כוללת דמשמע מדברי רש"י ז"ל דאם אין עונש מלקות אזי נשים פטורות, וביאר עלי' הגאון בעל מנחת חינוך ז"ל במצוה ח', דה"ד במ"ע שהזמן גרמא שהנשים פטורות וממילא הי' ס"ד דש"ס דגם בל"ת שהז"ג יהיו נשים פטורות כמו במ"ע שהז"ג, וע"ז פריך בל"ת מנ"ל דחייבות והיינו בל"ת שהז"ג, (דאילו בל"ת שאין הז"ג מה"ת דפטורות הא באין הזמן גרמא גם במ"ע חייבות), וע"ז תירץ הש"ס דנפקא מאיש או אשה וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ולאוין עונשין מלקיות הן, ממילא בל"ת שהז"ג במקום שאין לוקין, נשים אין מוזהרות כלל, דלא הושיו אלא לכל עונשין אבל לא להיכא שיש רק איסורא