ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קלה

שי"ב מיתה ביד"ש דקיל מכרת כדאי' בש"ס בכמה דוכתי, דבאמת דברי רש"י הנ"ל קשים מאוד, וכאשר כבר הקשו עליו התוס' כמה קושיות עצומות, ואשר ע"כ רחוק הדבר מאוד שיהי' שיטת רש"י באמת כן, דבכ"מ שא"א לקיים העשה בלא עקירת לאו דוחה אפי' ל"ת שיש בו כרת (ועין בס' מלא הרועים מערכת עשה דוחה ל"ת אות כ"ט שהביא קושי' התוס' על רש"י, וכתב שבחדושיו ליבמות ישב דעת רש"י, והעלה דגם רש"י ס"ל דאפי' בהכשר מצוה אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת יעו"ש, והובאו דבריו בשדי חמד חלק דברי חכמים סי' ע"ו יעו"ש), ונראה דמה"ט רוח אחרת היתה עם רבינו אלי' מזרחי ז"ל בפ' קדושים, שעמד עליו המהרש"א יבמות דף ו' ע"א בתוד"ה שכן הכשר מצוה וכתב וז"ל: ודברי הרא"ם תמוהים שהוא מביא סוגיא דשמעתין כמסקנא לשיטת רש"י דלא אתא קרא אלא לשחיטה ובישול ומשום דסד"א הואיל והוקש כו' כדאמרי' בפרק אלו מציאות וזה סותר סוגיא דשמעתין דהא לפי סוגיא דשמעתין אי אתא קרא לשחיטה ובישול לא אצטריך קרא אלא למידק מיני' דבעלמא דחי כפרש"י וכו' ואולי שהרא"ם סובר לשיטת רש"י דתלמודא דדחי הכא וקאמר דאיכא למיפרך כו' שכן הכשר מצוה, ה"ה דה"מ למדחי ולמימר דאתא קרא גרידא בשחיטה ובישול משום דסד"א הואיל והוקש כו' כדאמרינן בפ' אלו מציאות ול"ת שיש בו כרת נמי ה"א דלידחי, והתלמוד הכא בלא"ה דחי לי' שפיר עכ"ל מהרש"א ז"ל, וכל מעיין בצדק יראה שהכריחו להרא"ם ז"ל לפרש כן שיטת רש"י לפי שהי' קשה בעיניו לומר דרש"י יסבור לאמת דעשה דוחה אף ל"ת שיש בו כרת בהכשר מצוה דהיינו בכ"מ שא"א לקיים העשה בלא עקירת לאו, לכן ס"ל להרא"ם ז"ל דלא דלא כתב רש"י כן אלא לפום מאי דדחי תלמודא ביבמות מה להנך שכן הכשר מצוה, אבל לפום מאי דאמרי' בפ' אלו מציאות דסד"א הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום אף ל"ת ועשה לידחי אף שהוא נגד הכלל מכללי עדל"ת, א"כ ה"ה דסד"א אף ל"ת שיש בו כרת לידחי, א"כ כיון דבאמת הוי מצי הש"ס למדחי ולמימר דאצטריך קרא דאת שבתותי תשמורו לגופי' דסד"א הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום אף ל"ת שי"ב כרת לידחי, אין ראיה כלל משם דבעלמא דחי אף ל"ת שי"ב כרת בהכשר מצוה, וממילא אליבא דאמת גם רש"י ס"ל דאין עשה דוחה ל"ת שי"ב כרת אפי' בהכשר מצוה, וקמו דברינו הנ"ל אליבא דרש"י ז"ל וגם נצבו בעזהי"ת]

(כ"ט

) בגיטין כ' ע"ב כתב בס' דעת סופר להגאון ר' אהרן ג"ב זצ"ל ממיהאלאוויטץ יצ"ו וז"ל, והנה לשיטת רש"י דסובר דווקא קדושת מזבח מפקיע מידי שיעבוד כגון עשה שורו אפותיקי והקדישו למזבח, קשה לי דהא כ' התוס' ר"פ לולב הגזול בהא דקאמר קרבנו ולא הגזול אחר יאוש משום דיאוש לא קנה, והקשו התוס' דהא הוי יאוש ושינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש ותי' כיין דאינו קונה אלא בשעת הקדש הו"ל מצהב"ע כיון דבשעת המצוה דהיינו ההקדש נעשה העבירה ע"ש והנה במשחרר עבדו נחלקו ת"ק ורשב"ג אם המשחרר חייב לשלם מטעם מזיק שיעבודו, אבל וודאי הא כ"ע מודו דאיסורא עביד, א"כ אם עשה שורו אפותיקו והקדישו למזבח איך הוי כשר להקרבה דהא במה שהקדישו הזיק שיעבודו וא"כ פסול להקרבה משום מצהב"ע וממילא לא הוי קדושת הגוף אלא קדושת דמים ואינו מפקיע מידי שיעבוד וצ"ע עכ"ל -- ובמחכ"ת נעלם מעינו הבדולח דברי רש"י בכתובות דף נ"ט ע"ב דשם פירש"י בד"ה הקדש, כגון ששיעבד שורו לבעל חוב וחזר והקדישו מפקיע שיעבוד המלוה וגובה חובו ממקום אחר וזה כשר לקרבן ואינו גזול דלא הוה קני לי' אלא לגוביינא בעלמא וכו' עכ"ל עיי"ש א"כ ס"ל לרש"י ז"ל בהדיא דרבא מיירי באפותיקי סתם דגובה חובו משאר נכסים כמבואר כאן בגמ' דדוקא באפותיקי מפורש כגון שאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו אינו גובה חובו משאר נכסים משא"כ באפותיקי סתם, א"כ כיון דבאפותיקי סתם גובה חובו משאר נכסים א"כ לא הזיק כלל שיעבודו של חבירו ולא עביד איסורא כלל דהא יכול הבע"ח לגבות חובו מנכסים אחרים (וכ"כ גם הרא"ש ז"ל בפי' לנדרים דף פ"ו ע"ב בד"ה הקדש וכו' אם עשה שורו אפותיקי והקדישו קדושת הגוף מפקיעו מידי שעבוד ובעל חוב יגבה חובו מנכסים אחרים וכו' ע"ש וכ"כ גם הר"ן ז"ל שם והוא עפ"י פירש"י ז"ל הנ"ל במס' כתובות דנ"ט ומדברי כולם נלמד דרבא מיירי באפותיקי סתם דגובה חובו משא"כ נכסים ובזה לא עביד איסורא כלל כנ"ל) והא דנחלקו ת"ק ורשב"ג במזיק שיעבודו של חבירו אי חייב לשלם היינו משום דמתניתין עכ"ח מיירי באפותיקי מפורש דבזה אינו גובה חובו משאר נכסים וכמבואר בתוי"ט ז"ל כאן בשם הר"ן ז"ל, מתני' באפותיקי מפורש עסקינן דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו דאי באפותיקי סתם למה לי' להמשחרר דלכתוב שטר הא כתוב וקאי דהא משתעבדי לי' כולהו נכסי, אלא ודאי מתני' באפותיקי מפורש היא ע"כ וכ"כ התוס' כאן בד"ה המזיק וכו' ע"ש, אבל רבא דמיירי באפותיקי סתם ודאי דלא שייך כאן כלל ענין מזיק שיעבודו של חבירו והוא פשוט וברור בס"ד

בפסחים דף קי"ג ג' דברים אריב"ל משום אנשי ירושלים וכו' בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה וע' במדרש רבה פ' אחרי (פ' כ"א) רב אמר וכו' בתך בגרה שחרר עבדך ותן לו, וכתב בפי' נבחר מפנינים, ואע"ג דהמשחרר עבדו עובר בעשה מצוה רבה שאני כמ"ש תוס' בגיטין (ז"ר) דאם ישהנה בבית תביא לידי זימה עכ"ל עיי"ש -- וצע"ק בגיטין דף ל"ח גבי ההיא אמתא דעבדי בה אינשי איסורא וכו' ופריך הש"ס ואביי משום איסורא לא האמכ ר"ח וכו' מעשה בחצי' שפחה וכו' וכפו את רבה ועשאה בת חורי' ואמר רנב"י מנהג הפקר נהגו בה ע"ש, ואמאי לא פריך לאביי מהא דריב"ל ורב הנ"ל דאמרו בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה ומוכח דמשום מילתא דאיסורא מותר לשחרר עבדו, אך י"ל דמהתם לא מוכח דכופין את האב לשחרר עבדו רק אם רוצה לשחררו מותר, לכך פריך ממעשה דחצי' שפחה כו' דמבואר להדי' דכפו את רבה לשחררה משום איסורא וא"ש: (ל) בקידושין נ"ו ע"ב המקדש בערלה וכה"כ וכו' אינה מקודשת, והקשו התוס' ליתני נמי חמץ בפסח ותירצו דקסבר כריוה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה והקשה השער המלך בפ"ה מה' אישות, לפי"ז מאי פריך הש"ס בע"ז דף ע"ד ע"א אמתני' דאלו אסורין ואוסרין בכל שהוא כו', תנא מאי קחשיב אי דבר שבמנין קחשיב ליתני נמי חתיכת נבילה אי איסורי הנאה קחשיב ליתני נמי חמץ בפסח ע"ש, ואמאי לא מתרץ דמתני' ריוה"ג היא דחמץ בפסח מותר בהנאה, והוא קושיא גדולה, ואמרתי בדרוש לשה"ג שנת תפא"ר לפ"ק ליישב ב"ה, בהקדם דברי הצל"ח ז"ל בפסחים בסוגי' דחזקי' ור' אבוה, דקשיא לחזקי' דיליף איסור הנאה בחמץ מקרא דלא יאכל חמץ. א"כ מנא לי' איסור הנאה כל שבעה לדורות, נימא דלא נאסר הנאת חמץ רק אותו יום שיצאו ממצרים כדאיתא בפסחים כ"ח ע"ב דריש ריוה"ג מנין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד שנא' לא יאכל חמץ וסמיך