ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קלד

המורם מכל זה, ד"ז אי יוצא לר"ש מ"ע דמצה בכ"ש, תלי' בפלוגתא דאם טעמי' דר"ש דכ"ש למכות משום דאחשבי' באכילתו [וכמו שהבינו האחרונים סברת רבינו מאיר שבהריטב"א מכות הנ"ל, או כמו שהבין בתשו' שבט סופר חיו"ד סס"י סיב לא שהאוכל אחשבי' באכילתו אלא דרחמנא אחשבי' לחומר האיסור יען שעבר על האיסור במזיד ובשאט נפש לכן חייבי' רחמנא אף בכ"ש משא"כ בקרבן הבא על השוגג די לחייבו בכזית ולא להחמיר עליו כ"כ לחייבו אפי' בכ"ש יעו"ש] זה שייך רק באכילת איסור משא"כ באכילת מצוה דלא שייך טעם הנ"ל ודאי בעינן כזית, אבל אם טעמי' דר"ש דכ"ש למכות כמ"ש רש"י ז"ל במס' שבועות דף כ"א ע"ב משום דס"ל לר"ש סתם אכילה שבכה"ת כל שהוא, וכרת וקרבן דבעי כזית היא הלממ"ס, א"כ ממילא לענין אכילת מצוה כגון מצה וכדומה וכדומה ג"כ סגי בכ"ש כסתם אכילה שבכל התורה וז"ב --- ועיין ברש"י מס' מכות דף י"ז ע"א בד"ה כך מחלוקת בזו וז"ל: דקסבר ר' שמעון בכל האיסורין כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן על שגגות כרת והלכה למשה מסיני היא עכ"ל -- וכתב ע"ז בס' שיח יצחק על מס' מכות להגאון ר' יצחק חיות ז"ל מבראדי וז"ל: נראה כוונת רש"י בזה שכ' על שגגות כרת, דפשיטא דקרבן אינו חייב רק על שגגת כרת וגם מה דסיים דהוי הללמ"ס, משום דברמ"ה מובא בריטב"א כאן כ' הטעם של ר"ש דס"ל כ"ש למכות ול"א כזית אלא לקרבן דס"ל לר"ש אחשבי' אפי' למלקות אבל קרבן אינו בא רק בשוגג ובשוגג לא שייך אחשבי' דהא לא ידע שאכל איסורא ע"ש, וא"כ לפי"ז א"צ לומר דהוי הלממ"ס, אבל בשבועות דף כ"א ע"ב איתא דלר"ש בנשבע שלא יאכל ואכל כ"ש חייב קרבן, והקשו שם בתוס' הרי מודה ר"ש דלקרבן צריך כזית דווקא ותי' דזה דווקא בכרת צריך כזית משו"ה א"ח קרבן על שגגת כרת רק בכזית אבל שבועה שאינו בזדון רק בלאו ומלקות דסגי בכ"ש משו"ה גם בשוגג חייב קרבן בכ"ש, ומעתה לדברי הרמ"ה דהטעם דבקרבן צריך כזית משום דבשוגג ל"ש אחשבי' א"כ מה לי אם הוי שגגת כרת או שגגת לאו סוף הרי סוף הרי אכל בשגגה ול"ש אחשבי' אלא ודאי דלא כרמ"ה ז"ל וטעמו דר"ש משום דהכי הלממ"ס היא, וזה שכ' רש"י ז"ל ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן על שגגת כרת אבל בשבועה דהוי שגגת לאו חייב קרבן אפי' בכ"ש והלממ"ס היא ולא משום אחשבי' הוא עכ"ל, ודפח"ח ש"י

ומעתה י"ל דרש"י ז"ל לשיטתו הי' לו הוכחה דהברייתא דאין יוצאין במצה של טבל לא מצי אתי' כר"ש דאאחע"א כאוקימתא דרב ששת, דא"כ תיקשי כקושי' התוס' למ"ל קרא דלא תאכל עליו חמץ כו' מי שאיסורו משום ב"ת חמץ וכו' תיפוק לי' משום דהוי מצהב"ע, ואין לומר כתי' השאג"א ז"ל דלולי קרא הו"א עדל"ת, ז"א דהא אפשר לקיים שניהם ע"י הפרשה ואין לומר דמשכחת לה כגון שאין לו אלא כזית מצומצם ממצה ש"ט דאם יפריש בציר לי' שיעורא מכזית, ז"א דהא הברייתא ריש היא, ור"ש אית לי' כ"ש למכות משום דסתם אכילה שבכה"ת כל שהוא. וא"כ אפי' באכילת מצה סגי בכ"ש וא"צ כזית, ורב ששת דמוקי, לה כר"ש דכ"ש למכות הוא משום אחשבי', וזה לא שייך רק באכילת איסור אבל באכילה דמצוה גם ר"ש מודה דצריך כזית, וא"כ אפשר לומר כתירוץ השאג"א ז"ל, אמנם רבינא ס"ל כשיטת רש"י ז"ל דטעמי' דר"ש דב"ש למנות הוא משום דס"ל סתם אכילה שבכה"ת כל שהוא, וא"כ א"א לומר דהברייתא ר"ש היא, משום דא"כ תיקשי קושי' התוס' למ"ל קרא תיפוק לי' משום מצהב"ע, ואין לומר כתי' השג"א דהו"א עדל"ת ומיירי בכזית מצומצם דאם יפריש בציר שזעירא מכזית דהא לר"ש דסתם אכילה בכ"ש יוצא גם באכילת מצה בכ"ש, לכך קאמר אפי' תימא רבנן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ בלבד ולא משגח בקושיא דמידי בלבד כתיב -- ולכן רש"י לשיטתו דהוכיח מסוגית דשבועות דכ"א ע"ב דטעמי' דר"ש דכ"ש למלקות עכ"ח לאו משום אחשבי' הוא במש"ל בשם שיח יצחק ז"ל, אלא משום דס"ל סתם אכילה שבכה"ת כל שהוא, והא דלא אמרו כזית אלא לכרת וקרבן הלממ"ס היא, נקט לגמרי כרבינא דבעינן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ בלבד, דהברייתא עכ"ח הכי ס"ל ולא משגיחין בקושיא דמידי בלבד כתיב, וא"ש ודו"ק כי נכון הוא בס"ד: (כ"ח

) ואמנם עדיין צריכין אנו לתרץ קושי' המפרשים למה לקמן בד"ה דמאי לא חזי לי' כתב רש"י כדאמרינן לקמן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ לבדו וכו' א"נ הויא לה מצהב"ע, וכאן גבי ישראל בתרומה לא הזכיר רש"י כלל מענין מצהב"ע, (ובספרי האחרונים ז"ל כתבו תירוצים שונים בזה, ולכולהו אית להו פירכא, כאשר יראה המעיין בעומק ההלכה), ואמנם לפענ"ד נראה עפ"י מ"ש בס' מנחת חינוך ז"ל מצוה רפ"ד, דאם נאמר גבי מצה דעשה דוחה ל"ת כמ"ש השאג"א הנ"ל, א"כ כהנת שנבעלה לפסול לה דאסורה בתרומה רק בלאו ואינה חייבת מיתה ביד"ש כמש"ל, ונשים חייבות באכילת מצה מותר לה לאכול מצה של תרומה דהעשה דוחה ל"ת שאין בו מיתה עכ"ל יעו"ש א"כ יפה עשה רש"י ז"ל דהשמיט כאן גבי ישראל דתרומה הטעם דמצהב"ע דהרי טעם דמי שאינו מיזהר על חימוצו אלא משום חמץ אתה יוצא בו י"ח מצה יצא זה שאסור מחמת איסור אחר, הוא טעם כולל יותר מטעם מצהב"ע דהא לטעם דמצהב"ע כהנת שנבעלה לפסול לה דאסורה בתרומה רק בלאו וא"ח מיתה שפיר יוצאה י"ח במצה של תרומה מטעם עדל"ת, אבל מטעם דמי שאינו מוזהר על חימוצו אלא משום חמץ וכו' כל האסורים בתרומה אפי' לא יהיו אסורים אלא בלאו ג"כ אין יוצאים במצה של תרומה, משו"ה כתב רש"י אבל ישראל בתרומה לא כדיליף לקמן וכו', וממילא נדע דכל האסורים בתרומה אפי' רק בלאו ולא שייך הטעם דמצהב"ע דהא אדרבה נימא עדל"ת, ג"כ א"י י"ח במצה של תרומה, דבעינן איסורו משום חמץ לבדו לאפוקי מי שאסור אף משום תרומה, והתינח כאן, אבל לקמן בד"ה דמאי לא חזי לי' שפיר כתב רש"י א"נ הויא לה מצהב"ע, דהרי שם לא שייך כלל לומר עדל"ת וכמ"ש השאג"א ז"ל בסי' צ"ו הנ"ל בזה"ל: והא דפריך דמאי הא לא חזי אע"ג דדמאי אינו אלא מדרבנן אפ"ה פריך שפיר דהא כיון דטבל הטביל לתרומת מעשר דאורייתא אינו יוצא בו י"ח מצה משום דחמיר דבמיתה ואין עשה דמצה דוחה אותו, ה"ה לדמאי דהוי טבול לתרומת מעשר מדרבנן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ואינו יוצא בו י"ח וכדאמרי' בגמ' אבל לא בטבל פשיטא ל"צ בטבל טבול מדרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב עכ"ל יעו"ש, א"כ מאחר שאין נ"מ בין שני הטעמים. ואין טעם אחד כולל יותר מחבירו, שפיר כתב רש"י שני הטעמים חדא דאמרי' לקמן מי שאיסורו משום דהוי מצהב"ע אבל גבי ישראל בתרומה דטעם מי שאיסורו משום ב"ת חמץ לבדו, הוא הוא טעם כולל יותר, מטעם מצהב"ע, בדין הוא למינקט הטעם הכולל יותר, ולימשבק השני, ולכך לא הזכיר רש"י כלל הטעם דמצהב"ע, ובזה נתפשטו כל הקמטים ונתבררו ונתלבנו דברי רש"י ז"ל הדק היטב בעזהי"ת: ואל ישיאך לבך לסתור בניני מדברי רש"י יבמות דף ו' ע"א בד"ה אלא וכו' שכן הכשר מצוה וכו' משמע דס"ל דעשה דוחה ל"ת שי"ב כרת היכא שא"א לקיים העשה במקום הזה כ"א ע"י עקירת הלאו, וא"כ מכ"ש דעשה דוחה ל"ת