ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קלג

רבינא, ונלע"ד ליישב כ"ז והוא דרש"י ז"ל לשיטתו הי' לו הוכחה דאי אפשר לומר כרב ששת דמוקי להברייתא כר' שמעון ועכ"ח לומר כרבינא דאמר אפי' תימא רבנן מי שאיסורו משום ב"ת חמץ בלבד וכו' ולא משגח בקושי' דמידי בלבד כתיב, דהנה הקשו התוס' בר"פ לולב הגזול על הברייתא למ"ל הטעם דמי שאיסורו משום ב"ת חמץ וכו' תיפוק לי' בלא"ה אין יוצאי' במצה של טבל משום דהוי מצהב"ע, ותי' בתשו' שאג"א ז"ל סי' צ"ו דלולי קרא דלא תאכל כו' מי שאיסורו כו' הו"א דאתי עשה דמצה ודחי ל"ת דטבל הטבול למעשר שני או למעשר עני דאין בו מיתה אלא לאו גרידא, וא"כ ל"ה מצהב"ע דהא אדרבה עדל"ת, לכך קמ"ל קרא דאינו יוצא משום שאין איסורו משום ב"ת חמץ, ואי קשה היאך הי' הו"א לומר עדל"ת הא אפשר בהפרשה למע"ש או מעשר עני וכיון דאפשר לקיים שניהם הא אר"ל בכה"ג אין עדל"ת, לק"מ הא משכחת לה כגון שהטבל אינו שלו וא"א בהפרשה וכו' וא"ת א"כ תיפוק לי' דאין יוצא י"ח מצה משום דה"ל מצה גזולה, וי"ל דמשכחת לה כגון שהטבל הוא של נכרי ואפי' למ"ד מירוח נכרי פוטר כגון שנתמרח אצל ישראל ומכרו לנכרי בתר מירוח והפריש ממנו הישראל תרומה ומעשרות חוץ ממעשר שני או מעשר עני דהשתא איסור טבל נוהג בו וא"א בהפרשה כיון שאינו שלו ואפ"ה לא ה"ל מצה גזולה לא מיבעי' למ"ד גזל נכרי מותר דל"ל בה משום מצהב"ע אלא אפי' למ"ד גזילו אסור ה"מ היכא דגזלו בידים אבל בממילא שרי כמו הפקעת הלוואתו דשרי לכ"ע כדאמר בפ"ב דב"ק ואפ"ה לענין תרומות ומעשרות ה"ל אינו שלו וא"א בהפרשה, אי נמי משכחת לה דעשה דמצה ידחה לל"ת דטבל של מע"ש או מעשר עני וא"א בהפרשה כגון שאין לו אלא כזית מצומצם ממצה של טבל דאם יפריש ממנו מעט למע"ש או מעשר עני חסר לי' שיעורא וכו' ואע"ג דהא מתני' דאין יוצא י"ח בטבל וכו' מוקי לה כר' שמעון ור"ש הא ס"ל כ"ש למכות אלמא דלא ס"ל לר"ש דשיעור אכילה בכזית וא"כ י"ל דה"ה אכילת מצה בכ"ש סגי לי ולא בעי כזית הא מ"מ ר"ש עצמו אמר ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן ולפי' התוס' בשבועות דף כ"א הה"ד לענין עונש כרת בעי ר"ש כזית ולא סגי לי' בכ"ש ה"נ אפשר לומר דאכילת מצה לר"ש נמי צריך כזית ולא סגי לי בכ"ש ולכרת וקרבן מדמי' לי' ולא לכל איסור וכ"כ כן במ"א אין זה מקומו עכ"ל הגאון בעל שאג"א ז"ל

וראיתי בס' תולדות אברהם להגאון מאולייאכאב ז"ל דף כ"ז ע"ג, שהביא דברי השג"א הנ"ל במ"ש דמשכחת דהטבל אינו שלו וקיי"ל דהתירם משאינו שלו אין ת"ת, וא"ת א"כ ת"ל דא"י משום מצה גזולה, י"ל דמוירי בשל נכרי ולכ"ע מותר כגון היכא דהוי בדרך הפקעת הלוואתו, וע"ז כתב בס' ת"א הנ"ל דלדעתו אין דבריו מובנים בזה דכיון דס"ל דמיירי בגוונא דלית בי' משום גזל והוי שלו מה"ת למה לא יהא שלו לענין דיכול להפריש ממנו מע"ש או מ"ע כאדם העושה בשלו כיון דזכה בו מה"ת כאילו זכה מן ההפקר -- ואולי הרגיש השאג"א בעצמו בחולשת דבריו בזה, לכך כתב עוד דמשכחת לה לומר עדל"ת כגון שאין לו אלא כזית מצומצם ממצה של טבל וכו', ומה שהשיג בס' תולדות אברהם הנ"ל גם על זה דאם אין לו אלא כזית מצומצם א"כ בלא"ה אינו יוצא מטעם דלא הוי לכם כקושי' הר"י דאורליינש ז"ל לקמן בתוס' ריש דף ל"ח, ואין לומר כתי' הר"י דבמצה שנשאר כזית גם לאחר שיפריש חשיב שפיר שלכם דהא מיירי בכזית מצומצם, הנה לא ראה במחכ"ת כל פלפול השג"א ז"ל בסי' צ"ז דשם הרגיש השג"א בעצמו בקושי' זו, וכתב דקושי' התוס' לק"מ יעו"ש טעמו ונימוקו עמו דהיכא דמותר באכילה מצד עדל"ת שפיר קרינן בי' מצתכם הראוי לכם משא"כ באתרוג דל"ש עדל"ת, וא"כ אין שום השגה מדברי התוס' הנ"ל על השג"א ז"ל

אלא בגמר דבריו אדם הגדול בענקים בעל שג"א ז"ל] נתפס ונאחז בסבך הדוחק, דלענין אכילה דמצה ושאר אכילות מצוה גם ר"ש מודה דצריך כזית ולא סגי לי' בכ"ש, וקשה מנלי' הא דמדמי' אכילת מצוה לכרת ולקרבן דבעי' כזית דילמא לכל שאר איסור מדמי' לי' דסגי לר"ש בכ"ש וא"צ כזית, והנה באמת האחרונים ז"ל מסתפקים בזה לר"ש דכ"ש למכות איך הדין בכל אכילול מצוה לר"ש אי סגי בכ"ש או בעינן כזית דוקא, וראש המדברים בזה הוא הגאון ר"ט אלגאזי ז"ל בס' קהלת יעקב (בערך חצי שעיר) ודעתו דעת תורה מכרעת דבמ"ע מודה ר"ש דבעינן כזית ומביא ראי' לזה מפסחים דע"א ע"ב דאמרי' התם דר' נתן שאומר שכל ישראל יוצאין בפסח אחד ס"ל דאכילת פסחים לא מעכבא יע"ש ואם איתא דלר"ש לא בעינן כזית אמאי לא דחי הש"ס דאין ראיה מהתם די"ל דר' נתן כר"ש ס"ל דבכ"ש סגי וא"כ שפיר י"ל דכל ישראל יוצאים בפסח אחד במה שיאכלו כאו"א מכל שהוא ולעולם י"ל דס"ל לר"נ דאכילה דפסח בכ"ש עכבא, ועוד ראי' ממאי דתנן בפסחים דפ"ט ע"א לעולם נמנין עליו עד שיהא בו כזית לכאו"א נמנין ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט ר' שמעין אומר עד שיזרקו הדם ואם איתא דר"ש ס"ל דאף בעשה סגי בכ"ש אמאי לא פליג ר"ש ארישא נמי דקתני דאין נמנין עליו עד שיהא בו כזית לכל א' וא' דלר"ש נמנין עליו כל כך עד שיהא בו כל שהוא לכל א' וא' וכו' אלא ודאי במ"ש גם ר"ש מודה דבעינן כזית יעו"ש -- ולפענ"ד ראיות אלו אינן מכריעות די"ל לעולם בכל אכילת מצוה יוצא לר"ש בכ"ש, רק בקדשים וכן בפסח צריך כזית משום דכתיב למשחה לגדולה וצריך לאוכלן כדרך שהמלכים אוכלים, (עיין רשב"ם פסחים קי"ט ב' ד"ה כגון ארדילאי וכו' ופליתי יו"ד סי' ס"ט אות ד' יעו"ש), וכן ראיתי בס' קונטרס ע' פנים לתורה אופן י"א, שכ' בשם ברוך טעם בדיני עדל"ת, דאפי' אי שלכד"א חשיבא אכילה לענין מצוה עכ"ז בקדשים י"ל דצריך לאכול כד"א משום דבקדשים בעי' למשחה לגדולה כדרך שמלכים אוכלין וא"כ שלכד"א הרי לא חשיב לגדולה עכ"ד, וא"כ הה"ד בכ"ש, דכ"ש ושלכד"א שניהם שוים כנודע ממהרש"ל בח"ש לשבועות דכ"ג ע"ב יעו"ש וז"ב בעיני כ שו"ר בס' שלום ירושלים על הירושלמי פסחים פרק ז' שכ' בזה"ל:

אע"פ שאין להם אלא פסח א' עי' בס' יד דוד שהביא בשם הרב קהלת יעקב דמוכח מכאן דר"ש אע"ג דס' כל שהוא למלקות אבל מודה דמ"ע צריך לקיים בכזית דווקא דהא דהא בבלי דף ע"ח הוכיח מזה דאכילת פסחים לא מעכבא דלמא מש"ה יוצאין כולם משום דלא צריכין לאכול כל א' אלא כ"ש והנה ראי' זו יש לדחות בכמה אנפין וע"ש בס' יד דוד אבל הדין דין אמת דוודאי ר"ש מודה בהא וביותר לפימ"ש הריטב"א במס' מכות י"ז ע"ע בטעמא דר"ש משום דהוא אחשבי' באכילתו וזה לא שייך בקיום מ"ע עכ"ל ודבר זה כתוב ביתר ביאור בס' ברוך טעם (דפוס קראקא דף ל"ג) דזה תליא במחלוקות שבין הראשונים, דלפימ"ש הריטב"א במכות במכות י"ז בשם רבינו מאיר דאחשבי' לאיסורא ללקות עליו וזה לא שייך אלא גבי אכילת איסור ולא גבי אכילת מצוה כגון מצה וכדומה. אבל לשיטת הסוברים דר"ש סובר דסתם אכילה היא בכ"ש אלא דלענין קרבן וכרת נאמרה הלכתא שלא לחייב אלא בכזית ולענין חיוב מלקות נשאר כפשטא דקרא דאף אכילת כ"ש מקרי אכילה, ממילא כמו כן לענין אכילת מצוה עכ"ד יעו"ש: