ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קלב

למ"ל קרא דא"י במצה ש"ט תיפוק לי' משום דהוי מצהב"ע, ותי' בתשוי שג"א סי' צ"ו דלולי קרא הו"א עשה דמצה דוחה ל"ת דטבל (כגון בטבל הטבול למעשר שני או למעשר למעשר עני שאין בו מיתה רק לאו גרידא), וליכא משום מצהב"ע, ולכך אצטריך קרא דלא יצא יעו"ש באריכות, ואמנם קשה לפימ"ש התוס' קידושין דל"ח ע"א בשם הירושלמי דעשה דמצה דהוא עשה שלפני הדיבור אינו דוחה ל"ת דחדש שנאמרה לאחר הדיבור א"כ ה" אין עשה דמצה דוחה ל"ת דטבל והד"ק קושי' התוס' לדוכתה, מיהו י"ל דהא הטעם דעשה שלפני הדיבור אינו דוחה ל"ת שאחר הדיבור היינו משום דל"ה דומי' דכלאים בציצית דמיני' ילפי' עדל"ת דשם שניהם נאמרו אחר הדיבור, א"כ לר' שמעון דס"ל בכה"ת כולה דרשינן טעמא דקרא כמבואר בב"מ דף קט"ו ובשאר דוכתי י"ל דגם עשה דלפני הדיבור דוחה ל"ת דהא לדידי' אית לן למדרש טעמא דקרא דגלי לן בכלאים בציצית דעדל"ת מאיזה טעם ידחה עשה לל"ת, וצ"ל כמ"ש הרמב"ן עה"ת פ' יתרו בפסוק זכור את יום השבת וכו' דמ"ע גדולה ממצות ל"ת כמו שאהבה גדולה מיראה כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו ולכך אמרו דאתי עשה ודחי ל"ת עכ"ל יעו"ש, וא"כ לפי"ז י"ל דגם עשה שלפני הדיבור דוחה ל"ת שאחר הדיבור מה"ט גופא דאהבה גדולה מיראה, א"כ א"ש דהא הברייתא דמצריך קרא דאינו יוצא במצה ש"ט אתיא כר"ש, אבל להרמב"ם באמת אין יוצאין מטעם דהוי מצהב"ע, דהרי לדידי' עשה דמצה אינו דוחה ל"ת דטבל יען דהוי עשה שלפני הדיבור, וא"ש ודו"ק: (כ"ו

) ובאופן ב' י"ל עפ"י מה שהקשה מורי הגאון ז"ל במהר"ם שיק לתרי"ג מצות מצוה רפ"ה על תי' השג"א הנ"ל דלולי קרא הו"א דעשה דמצה דוחה ל"ת דטבל ול"ה מצהב"ע דהא מלבד הלאו דטבל יש ג"כ מ"ע להפריש מעשר שני ומעשר עני א"כ הו"ל ל"ת ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, וליישב זה צ"ל דהשג"א אזיל בשיטת הריב"א בפסחים מ"ז בהא דפריך ואי אמרת הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור והקשו התוס' הא יו"ט הו"ל ל"ת ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ותי' הריב"א דבאמת הל"ת נדחית ולא נשאר רק עשה ואין לוקין על העשה, ועיין בסוף נוב"י קמא דהביא קושי' חתנו מהו' יוסף זלמן מפ"ב ז"ל הא כיון דעבר על העשה א"כ הו"ל ללקות גם על הל"ת ותי' הנוב"י דבדיעבד היכא שכבר עבר אמרינן להיפוך מה אולמא עשה דיו"ט מעשה דכיסוי ואין בכח העשה דיו"ט לדחות העשה דכיסוי יעו"ש, א"כ ה"נ הו"א היכא שכבר עבר ואכל מצה של טבל אע"ג דהיא ל"ת ועשה מ"מ בדיעבד יוצא י"ח, לכך קמ"ל קרא דלא תאכל עליו חמץ וכו' מי שאיסורו משום ב"ת חמץ וכו' דאינו יוצא אפי' בדיעבד, והתינח בברייתא דמוקי לה ר"ש כר' שמעון י"ל דסובר כשיטת הריב"א הנ"ל כמ"ש בנועם מגדים פ' אמור דר' עקיבא סובר כשיטת הריב"א יעו"ש (ומובא בילקוט הרועים ח"א אות עדל"ת יעו"ש), ור"ש תלמידו של ר"ע ומסתמא כר"ע רבי' ס"ל ג"כ כשיטת הריב"א (עיין רש"י מנחות דף ע"ב ע"א ר"ש תלמידו של ר"ע וכו' יעו"ש, א"כ לדידי' שפיר י"ל כתי' השג"א דלולי קרא הו"א עדל"ת ול"ה מצהב"ע, אבל הרמב"ם ז"ל לשיטתו בפ' י"ג מה' שחיטה ה' י"ט שכתב אסור ליטול אם על הבנים ואפי' לטהר בהן את המצורע שהיא מצוה ואם לקח חייב לשלח ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ועשה ול"ת דוחה עשה עכ"ל, ומבואר להדיא דלא ס"ל כשיטת הריב"א הנ"ל, רק ס"ל אדרבה דעשה ול"ת דשילוח הקן דוחה עשה דטהרת מצורע, א"כ ה"ה עשה ול"ת דהפרשת מע"ש ומ"ע דוחה עשה דמצה, (וכתבו האחרונים ז"ל דמה"ט נמי לא הביא הרמב"ם ז"ל אוקימתא דש"ס פסחים מ"ז ע"ב דמוקי הא דחייב אחרישה ביו"ט במתונתא דלא חזי לכיסוי לפי דרמב"ם לשיטתו דחולק על הריב"א ממילא לא קשה כלל קושי' הגמ' אחרישה לא ליחייב וכו' דהא יו"ט הו"ל ל"ת ועשה ודוחה עשה דכיסוי וא"ש), א"כ לרמב"ם לשיטתו אי אפשר לומר עשה דמצה דוחה ל"ת ועשה דמע"ש ומ"ע, וממילא אינו יוצא במצה של טבל משום דהוי מצהב"ע וא"ש ודו"ק:

[ובדרך אגב אעורר על מ"ש בס' כלי חמדה להגאון מדוואהרט נ"י בפ' אמור דף ק' ע"ד, בשם בעל נודע בשערים חיו"ד סי' ס"ג דלרבא לא שייך לומר אין עשה דוחה ל"ת ועשה כיון דהל"ת נדחה כשיטת הריב"א ז"ל א"כ ממילא גם העשה נדחית, דמה לי חד דיחוי מה לי שתי דחיות, כמבואר בזבחים דף ל"ב עב דמסיק רבא דהיכא דהותרה אמרינן להא אשתראי להא לא אשתראי אבל היכא דהיא מצד דיחוי אמרינן מ"ל חד דיחויא מ"ל שתי דחיות יעו"ש ואני תמה מאוד איך אפשר לומר כן הא מבואר להדיא בגמ' יבמות דף כ' ע"א וע"ב דגם רבא סובר אין עשה דוחה ל"ת ועשה יעוש"ה ותמצא כן מפורש ולפע"ד אדרבה יש להוכיח מזה דהריב"א ז"ל לא אמר סברתו דהל"ת מיהא נדחית רק נשאר העשה אלא אליבא דאביי בזבחים שם דס"ל דהיכא דהיא מצד דיחוי אמרינן להא א אידחאי להא לא אידחאי ולית לי' סברא דרבא דמ"ל חד דיחוי מ"ל שתי דחיות, א"כ לפי"ז שפיר דהל"ת נדחית לגבי העשה אבל העשה לא נדחית, אבל לרבא דס"ל מ"ל חד דיחוי וכו' גם הריב"א מודה דבכ"מ דאיכא ל"ת ועשה גם הל"ת לא נדחית, ובזה אפשר ליישב קושי' התוס' בחולין קמ"א ע"א שהקשו מהגמ' דשם דמוכח דלא כריב"א, ולהנ"ל ניחא דהתם קאי הגמ' אליבא דרבא דהוא מרא דשמעתא לדבר מצוה מנין ת"ל תשלח מ"מ, וכל השקלא וטריא דגמ' שם אליבי' קאי כיעו"ש, ואליבא דרבא גם הריב"א מודה דגם הל"ת לא נדחה, ולא אתי הריב"א רק לתרוצי הסוגי' דפסחים מ"ז דפריך ר"ח לרבה אי אמרי' הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי וכו', דמשמע לי' לר"ח דרבה כאביי תלמידי' ס"ל דלא אמרינן מה לי חד דיחוי וכו', וא"כ י"ל שפיר דהל"ת מיהא נדחית ולא הי"ל ללקות על החרישה ביו"ט, אבל לפי"מ דקיי"ל כרבא לגבי אביי דמ"ל חד דיחויא מ"ל שתי דחיות ואעפי"כ קיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, גם הריב"א מודה דגם הל"ת לא נדחה, ובזה א"ש מאוד מה דהשמיט הרמב"ם ז"ל אוקימתא דש"ס פסחים מ"ז ע"ב במתונתא, דהא לפי"מ דקיי"ל להלכה כרבא לגבי אביי מוכח עכ"ח דלא כשיטת הריב"א ז"ל ולא קשה כלל קושי' הגמ' אחרישה ביו"ט לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי וכו' דהא יו"ט ל"ת ועשה ואין ע' דוחה לתו"ע, וא"ש ודו"ק]

(כ"ז

) נחזיר לסוגיא הנ"ל ונרחיב הדיבור בעזהי"ת על מה שהרעישו כל המפורשים על דברי רש"י ז"ל, שכתב במתני' בד"ה והכהנים בחלה ובתרומה אבל ישראל בתרומה לא כדיליף לקמן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאינו מוזהר על חימוצו אלא משום חמץ אתה יוצא בו י"ח מצה יצא זה שאסור מחמת איסור אחר עכ"ל, ודבריו תמוהים שזהו כרבינא דבעינן איסורו משום בל תאכל חמץ לבד והרי מסיק הגמ' מידי בלבד כתיב אלא מחוורתא כדרב ששת, וכן תמהו עוד על מ"ש רש"י ז"ל בגמ' דפריך דמאי הא לא חזי לי' דאמרינן לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו אתה יוצא בה לשם מצה יצא מי שיש לו איסור אחר עכ"ל, וזהו ב"כ כרבינא ותמוה כנ"ל דהא לפי המסקנא נדחו דברי