ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א יב

שפירתא. נמצא מוכח מזה דמאן דיהיב לפועל אגרא טפי צריך להיות אחד מב' דברים או שיעשה לו הפועל עבידתא שפירתא או שישכים ויעריב. ואנן פועלי דיממא אנן (כבעירובין ס"ה א') וה' ב"ה נתן לנו אגרא טפי. הוא אורך ימים ככתוב למען ירבו ימיכם דהוא העדפת שכר. דימי שנותינו הוא שבעים שנה. ומה שיותר הוא העדפת שכר. ועוד כתוב אורך ימים בימינה ואז"ל דלמיימינים בה אורך ימים ועושר וכבוד. נמצא דאורך ימים הוא אגרא טפי. והנה פה בח"ל אין אנו יכולין לעשות עבידתא שפירתא כמו שאנו אומרים ותערב כו' כעולה וכקרבן. משמע דקרבנות עדיפי. דקטן נתלה בגדול וגם אנו מסיימים והשב שכינתך כו' ושם נעבדך ביראה. משמע דפה לא נוכל לעבדו כראוי. לזאת כתוב למען ירבו ימיכם על האדמה. דשם נוכל לעשות עבידתא שפירתא. ונהיה ראויים להעדפת שכר הוא אורך ימים. לפיכך תמה ר"י כשא"ל איכא סבי בבבל. דהא על האדמה כתיב. דשם איכא עבידתא שפירתא. אבל בבבל דליכא עבידתא שפירתא אין ראוי ג"כ להעדפת שכר דהוא אורך ימים. וכיון דא"ל "דמקדמי ומחשכי" לבי כנשתא אמר היינו דאהנו להו, ומשום דגם עי"ז הם ראויים להעדפת שכר אף דלא עבדי עבידתא שפירתא. ודפח"ח. (וע"ע בס' כלי חמדה פ' בחקותי להגאבד"ק דוואהרט שליט"א וע"ע מ"ש בזה בהשמטות וחידושים לפסחים ד"ה ובגוף המאמר כו' בשם ס' וידבר משה ע"ש וינעם לך)

גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים בס' שיחת חולין של ת"ח בקונטרס "שיח שפתי" אות כ"ב כתב פי' מאמר זה, ולא ראה כי הן שיח שפתותיו של הצל"ח ז"ל בכאן, דר"ל גדול הנהנה מיגיעו מנהנה ממה שהוא יר"ש שאומר פרנסוני בשביל שאני יר"ש, אך כתב שאין זה רק מאמר הלציי ואינו פירוש אמתי ע"ש, ומ"ש הצל"ח עוד דר"ל גדול הנהנה מיגיעו במצות ר"ל שנפשו חשקה במצות ונהנה בעשייתם, יותר מירא שמים שעושה רק בע"כ ואינו שמח ונהנה בעשיית המצות, כבר קדמו "קצת בס' עוללות אפרים מאמר ל"ד ע"ש ובענף יוסף כ' בשם עשרה מאמרות להיפוך, גדול הנהנה מיגיע כפו שכובש יצרו ויש לו יגיעה בכפיית יצרו, יותר מירא שמים שלבו נוטה מאיליו לקיים המצות וא"צ לכוף יצרו, וכ"כ בחידושי גאונים שבגליון העין יעקב בשם נוה שלום ע"ש, ובס' כתב סופר ס"פ האזינו כתב דמי שאינו עושה פעולה לפרנסתו רואה השגחת ה' תמיד ואין באפשר שישכח זמן מה ויסור לבו מה' כי רואה בעין תמיד גבורותיו ונפלאותיו ואינו יכול לתלות בכחו ועוצם ידו ומוסיף יראת ה' תמיד, אבל מי שנהנה מיגיע כפו ותחבולותיו, בקל יבא להסיר את לבו מה' ולתלות בכחו ועוצם ידו ולא ימצא עצמו מחויב לשבח ולעבוד ולירא את ה', ואם מ"מ אינו חושב כן ויראת ה' על פניו תמיד ומן ה' לא יסור לבו זה גדול מזה, וז"ש גדול הנהנה מיגיעו והוא ירא שמים, הוא יותר מירא שמים ואינו נהנה מיגיעו רק על יד ה' בדרך נס ופלא יע"ש ביתר ביאור ויותר אין להאריך י

הנהו בריוני כו' א"ל ברורי' כו' מי כתיב חוטאים חטאים כתיב בילקה"ג תהלים ק"ד עמדתי על פירש"י שם בפ' יתמו חטאים וגו' חטאים חוטאים, והקשיתי דהוא נגד הגמ' דכאן מי כתיב חוטאים חטאים כתיב,. ובאמת לק"מ דהא כתב הצל"ח ז"ל בכאן דאף שברורי' הביאה הוכחה לדברי' ור"מ שמע וקיבל דברי' אעפ"כ אנו רואין שאין מקרא יוצא מדי פשוטו שהרי ר"י ברי' דר"ש בן פזי לעיל ט' ב' ור"י לקמן משום רשב"י בהני חמשה ברכי נפשי מוקמי להאי קרא במפלתן של רשעים עכ"ל (וע"ע בזה בסידור באר חיים בברכת ולמלשינים ע"ש ואיני רוצה להאריך יותר)

נסתכל ביום המיתה ואמר שירה שנ' ברכי נפשי את ה' והקשה המהרש"א דתקשי הכא כדפריך לעיל, ואמר שירה, קינה מבעי לי' על המיתה. ואולי י"ל עפמ"ש ז"ל דדוד המע"ה לא שלטה בו מיתה ולא טעם טעם מיתה כלל כדאמרי' דוד מלך ישראל חי וקיים ואף כל ימיו לא ישן שיתין נשמי לבל לא יהי' לו אחד מס' במיתה, (ע' באלשיך תהלים ק"ג א' ובס' קשת יהונתן דרוש א' ובחידושי חת"ס לחולין דף נ"ח ע"ב), א"כ היינו דאמר שירה על חלקו שהוא חי וקיים, ומ"ש נסתכל ביום המיתה היינו שיהי' נעלם מעין כל חי וידמה כאלו מת ודו"ק

א"ל בהדי כבשי דרחמנא למה לך פי' בסידור באר חיים בשם מ"ח עפ"מ שהקשה הרמב"ם ז"ל בענין ידיעה ובחירה כו' מדוע ישיג הצדיק שכר והרשע עונש ח"ו, ותירץ הראב"ד ז"ל דידיעתו אינו מכריח כדקיי"ל דצדיק ורשע לא קאמר, וז"ש בהדי כבשי דרחמנא למה לך, היינו שגם אצל הקב"ה הוא בהסתר ודו"ק. [ובעת כותבי זאת נפלאתי מאוד על מהרש"א ז"ל כאן בד"ה כבר נגזרה כו' פרש"י שתמות עכ"ל, וכתב המהרש"א, אבל אין לפרש דכבר נגזרה עליך גזרה שיהיו לך בנין דלא מעלי כו' דהא קאמר כו' גם ממאי דמייתי עלה הא דאפילו חרב חדה כו' משמע דאגזרות מיתה קאי כפרש"י ודו"ק עכ"ל. ופלא אמאי לא אמר בפשיטות דאין לפרש הגזירה על בנין דלא מעלי דהא קיי"ל דצדיק ורשע לא קאמר וצ"ע]

א"ל כבר נגזרה עליך גזרה א"ל בן אמוץ כלה נבואתך וצא כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה כו' אל ימנע עצמו מן הרחמים בס' כליל תפארת דרוש י"ד כתב ששמע לפרש זה בדרך משל לאיש עשיר שהפקיד אצל עני מעות ונגנב ממנו ושלח זה העני מיד שליח להעשיר להגיד לו ענין הגניבה. וכאשר בא השליח והודיע לו ענין הגניבה הוסיף השליח לדבר מדעתו ומעצמו לאמר בחנם תרבה הוצאות לחפש ולבקש הגנבים כי למעות אין סימן. ויען העשיר אם יעלה על דעת שולחך אלי שאין להשיב הגניבה לא הי' לו לשכור שליח מיוחד להודיעני כי יוכל להודיע אלי ע"י הרבה עוברים ושבים רק ודאי כוונתו להודיעני בכדי שאוכל לזרז לבקש ולחפש ולא אתייאש לכן אל תרבה עלי בדברים מה שלא נצטוית לדבר אלי וצא מעמדי. וכן היה הדבר בחזקיה מאחר ששלח הקב"ה לבשרו צו לביתך כי מת אתה. אין זה כי אם לבשרו שיעשה תשובה כי לבשרו ענין מיתה אין צריך לו להודיעו כי ידוע לכל עד חזקיה לא הוי אינש דחליש ואתפח. לכן אמר חזקיה בלבו אין זה כי אם הקב"ה שלח אלי כדי לעוררני בתשובה ולכן אמר לישעי' הב לי ברתך לתקן את אשר שחתתי. וכאשר השיב לו כבר נגזרה עליך גזרה השיב לו חזקיה. בן אמוץ כלה נבואתך וצא. כי אינך מחויב רק לעשות שליחותך ואם יש לך עוד לדבר אלי כלה נבואתך וצא כי על דבר שאי אפשר לתקן לא היה להקב"ה לשלוח אותך לבשרני ודו"ק

בן אמוץ כלה נבואתך וצא – יבואר עפ"י מה שמצינו להם לחז"ל (תענית ה' ע"ב) לא לימות שמואל ולא לימות שאול. כבר הגיע זמנו של דוד למלוך ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא. נמצאת למד שאין רחמים בדינים כאלו. לפי שמה שזכות לזה הוא חוב לזה הבא לרשת את מקומו. ובזה נבין היטב מה שא"ל חזקיה לישעי' כלה נבואתך וצא - ומה זו בהלה שהבהיל חזקיה את הנביא לצאת מביתו מהרה ? אבל באמת הנה לא הפחידה נבואת ישעי' את חזקיה מאומה, שהלא כן אמר לו, כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה כו' אל ימנע עצמו מן הרחמים, ואם כן הלא בידו טובו, יבקש רחמים וירחמהו ה': רק מאחת היה חזקיה ירא מאד, פן לא