ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א יא

מה יקרו אמרי נועם של הגאון ר' יהודא ליב מרגליות ז"ל בספרו "עצי עדן", כי הענין הוא כי טרם שפשפש במעשיו אי אפשר לתלות בביטול תורה, כי אם אין לאדם מעשים טובים והוא איש חוטא לא יקרנו עון במה שמבטל התורה, כי אדרבה תורתו שנואה לפני המקום, כמ"ש ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי, רק כאשר כבר פשפש ולא מצא עון בידו, אז יתלה היסורין בביטול תורה ע"כ דפח"ח

ו': אר"י בשעה שהקב"ה בא בביהכנ"ס ולא מצא בה עשרה עוד הוא כועס– עיין ענף יוסף בשם הגר"א ז"ל דכשהקב"ה בא בבהכ"נ ולא מצא בה עשרה מיד, כלומר שאין שם תיכף ומיד עשרה, הוא כועס גם על אותן שבאו - ובשם הגאון מ' מאיר פערלס ז"ל מקראלע שמעתי פי' כי כאשר שואלים לאחד למה אינו הולך לבהכנ"ס להתפלל בצבור, ישיב ויאמר כי הוא טרוד מאד במסחרים הרבים אשר לו, ואין לו פנאי לילך לבהכנ"ס, אמנם כאשר יבואו אליו עניים לבקש צדקה, ישיב ויאמר כי העתים רעים ואין לו שום מסחר ושום [משא ומתן, ואין ביכולתו ליתן צדקה, [ע' בס' שער בת רבים פ' האזינו בפ' כי דור תהפוכות המה ע"ש], וז"ש בשעה שהקב"ה בא בבהכ"נ ולא מצא בה עשרה, לפי שאומרים כי מפאת המסחרים הרבים אשר להם אין להם פנאי לילך לבהכ"נ "מיד" הוא כועס כלומר אז כועס הקב"ה מחמת "הי" שלהם [ע' בתוס' חדשים אבות פ"א על משה קבל תורה מסיני דמ"ם מסיני פי' מחמת היותו עניו כמו סיני, כמו מחטאת נביאיה שר"ל מחמת חטאת וכו' ע"ש], וה"נ מ"ם של מיד פי' מחמת היד, דאם יש להם מסחרים רבים, א"כ מדוע יקפצו את ידם מאחיהם האביונים ואין נותנים צדקה, וא"ש מאד בדרך הלצה [וכבר כ' בס' טל אורות, הלצה יפת תואר רחמנא שריא]

כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו וכשמת אומרין עליו אי חסיד אי עניו מתלמידיו של אברהם אבינו - ע' בס' המדרש והמעשה פ' ויגש שביאר מאמר זה בדרך צחות נאה. וע' עוד מ"ש בזה לקמן בהשמטות שבסוף המסכתא ע"ש

אגרא דתעניתא צדקתא פי' בס' דברי שאול במהדורא בתרא לכאן, דבאמת עיקר התענית הוא להתעורר בתשובה ולהתודות על חטאיו כמ"ש ריש הלכות תענית, ונמצא שהאדם מצד עצמו אין מתאוה לאכול, כמו שאנו רואים שהאיש שיש לו איזה משפט גם במלכותא דארעא אין רצונו לאכול עד שיצא לאור משפטו. וכבר המליץ הבינה לעתים על הפסוק אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו כל אוכל תתעב נפשם והיינו שהאוילים חושבים שהם מתענים, ובאמת מהראוי שלא יהיה נחשב לתענית, רק שכל אוכל תתעב נפשם. ונמצא לפי"ז שאין מקום ליתן שכר בעד התענית רק בתורת צדקה וחסד מהשי"ת. וזהו אגרא דתעניתא צדקתא ודו"ק

כרום זלות לבני אדם אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם פרש"י כגון תפלה שעולה למרום שמעתי לפרש כי יש בני אדם שמזלזלים בתפלה, לפי שחושבים הרי התפללנו כבר מאה פעמים ואחד, ולא הועיל, ומה יש לנו לזעוק עוד אל המלך מ"ה הקב"ה. אבל הוא שקר, כי התפלה שמתפללים בדחילו ורחימו לעולם לא תשוב ריקם, ואם לא עשתה רושם בעוה"ז, אזי עשתה רושם בעולם העליון, ושם גנוז וצפון שכר התפלה עין לא ראתה אלהים זולתך. וז"ש אלו דברים העומדים ברומו של עולם: ר"ל שם בגבהי מרומים עומד שכר התפלה גנוז וצפון באוצר העליון. ובני אדם מזלזלים בהם. לפי שאין רואים פעולת התפלה תיכף ומיד בגמר תפלתם ודו"ק

כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים שנא' סוף דבר הכל נשמע כו' כי זה כל האדם עיין מ"ש בזה בס' בינה לעתים דרוש ס"ד ותמצא נחת ובס' קול ארי' להגאבד"ק בילסק פי' "דבריו נשמעין למעלה" כמ"ש ותגזר אומר ויקם לך ודו"ק: ז. אר"י משום רשב"י מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאת לאה והודתו שנאמר הפעם אודה את ה' מובן עפ"י שאדמו"ר הגאון מהר"ם שיק ז"ל פי' הפסוק שאמרה לאה הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה, כי האיש המכיר טובה באמת לא די לו בתת תודה על הטוב פעם אחת, אך תמיד הטובה חרות על לבו, וע"כ אמרה לאה כאשר נולד לה בן רביעי יותר על חלקה, הפעם אודה את ה' בלשון שאלה, וכי די לי להודות לה' פעם אחת, על כן קראה שמו יהודה, המורה על התודה תמיד, וז"ש עד שבאת לאה לא היה אדם שהודה לה' כי טוב על אופן זה (ילקוט אליעזר ערך תודה)

אר"י אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו שנאמר יחילו דרכיו בכל עת ולא עוד אלא שזוכה בדין שנאמר מרום משפטיך מנגדו - בס' דברי שאול במהדו"ב לכאן הביא שהקשה אותו הגאון מ' ענזיל צאזמיר ז"ל, דאיך שייך שהדין מסולק ממנו ולמה תהיה כזאת, וגם הש"ס אמר דבולע אף צדיק גמור, ואיך אפשר כזה וצדיק מה פעל. ואמר דהנה מצינו בתורה דמשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, וא"כ עד"מ מי שיש עליו שני חובות, מה שזמן פרעון כבר הגיע, ומה שלא הגיע, למי משלם קודם, פשיטא דלמי שזמנו קודם, וא"כ להצדיק הזמן קיבול שכר בעולם הנצחיי, והרשע מגיע לו שכרו בעוה"ז, וא"כ לכך זה נקרא "שהשעה" משחקת לו ולכך מרום משפטיך מנגדו, ודבריו נעמו, עכ"ל

ח. אמרו ליה לר' יוחנן איכא סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב אבל בחוצה לארץ לא כיון דאמרי לי מקדמי ומחשכי לבי כנשתא אמר היינו דאהני להו. פירש"י מקדמי שחרית מחשכי ערבית כלומר מאריכין בביהכ"נ לדעתי מובן מאד עפי"מ שכתבתי בספרי ילקוט הגרשוני ח"ג אות תפלה בשם ס' ערבי נחל עה"ת דהא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא ה"ד בחו"ל אבל בארץ ישראל ששם השראת קדושה יוכל להיות שכר מצוה בהאי עלמא. והיינו דתמה ר"י על אריכות ימיהם של הני בבלאי הא למען ירבו כו' על האדמה כתיב, דשם איכא שכר מצוה בהאי עלמא, אבל בחוצה לארץ דליכא שכר בהאי עלמא היאך נותן להם אורך ימים - כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנשתא, פירש"י כלומר מאריכין בביהכ"נ יותר על השיעור, אמר היינו דאהני להו, וכמ"ש מהרש"א בח"א דהא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא היינו בעושה כפי החיוב, אבל בעושה יותר מן החיוב. שם משלמים שכר מצוה גם בהאי עלמא, וא"ש נכון ב"ה. [וע' בילקוט סופר פ' עקב להספד אות ק"ח ע"ש]

וכאשר בינותי בספרים ראיתי בס' שער בת רבים ס"פ עקב שהביא בשם אבי הגאון אלגאזי זי"ע שפי' עפ"מ דאמרינן בב"מ השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב אין שומעין לו ופרכינן פשיטא ומשני ל"צ דטפא להו אאגרייהו מהד"ת א"ל הא דטפאי לכו אאגרייכו אדעתא דמקדמיתו ומחשכיתו בהדאי קמ"ל דא"ל הא דטפית לן אדעתא דעבדינן לך עבידתא