ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קיז

לא עפ"י הכרח הגזירה ע"ש, א"כ ה"נ הא לא גזר הקב"ה שיכנסו לתוך תנור האש כ"א על קצתם ולא פירש מי ומי ההולכים לתנור אש, וכל אחת היתה יכולה להציל עצמה מגזירה זו ולומר שחביריה יקיימוה בידה וא"כ בבחירתם וברצונם ולא בהכרח גזירה מסרו את עצמן לתנור אש, לכן שפיר אמר מה צפרדעים שאינן מצווין על ק"ה דאף דהוא צוה אל הכלל שקצתם מהם ירדו לתנור מ"מ לא היה בזה הכרח אל הפרט לכל אחת מהם ואעפי"כ מסרו עצמן לתנור אש אנו שמצווין על ק"ה עאכו"כ וא"ש. [ועמ"ש בס' זהב שיבה למהר"ש אלגזאי ז"ל ובס' דמשק אליעזר פרשת וארא אות כ"ז בשם מחנה חיים ז"ל]

נ"ד רשב"ג אומר פרד בימי ענה היה שנא' הוא ענה כו' ענה פסול היה לפיכך הביא פסולין לעולם -- והקשה מהרש"א בשם החזקוני ממ"ש במ"ר פ' תולדות בפ' ויגדל האיש, שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך, יעו"ש ברש"י, הרי דעוד בימי יצחק הי' מין פרדות והאריכו לתרץ בדחוקים. אמנם בס' "תורה תמימה" ס"פ וישלח כתב וז"ל. אבל הנה התוס' בב"מ פ"ה א' הביאו מדרש זה וגרסו זבל בהמותיו של יצחק, וא"כ מעיקרא דדינא ליתא פירכא

ויקרא יעקב אל בניו וגו' בקש יעקב לגלות קץ הימין לבניו ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא יש ח"ו פסול במטתי וכו' א"ל בניו שמע ישראל וגו' מיד פתח יעקב כו' ואמר בשכמל"ו אמרו רבנן היכי נעביד כו' משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה -- כו' פי' בספר יערות דבש דפוס לובלין דף צ"ה, הענין כי אמרו חביבין ישראל יותר ממה"ש כי מה"ש מזכירין ה' אחר ג' תיבות וישראל אחרי ב' תיבות: ישראל אומרים בכל יום ומה"ש פעם אחת בשבת, אמרי לה פעם אחת בחודש, א"ל פ"א בשנה, א"ל פ"א ביובל, והענין מה הך וא"ל, אבל הענין כפי קרבתם להקב"ה כן ענין הזכרת ה' ואמירת השירה, וישראל דבקים בה' וקרובים למאד לה' אומרים אחר ב' תיבות ובכל יום, וכן אמרו בגמ' אופנים אומרים ג"כ אחר ב' תיבות ברוך כבוד ה' ממקומו היותם דבוקים במרכבות ה' וקרובים לה' אבל מה"ש שאינם קרובים אחר ג' תיבות, ומה"ש היותם רחוקים אומרים שירה פ"א בשבת, והיותם רחוקים יותר פ"א בחודש, וכן כולם מדרגות מדרגות כפי יותר רחוקים יתמעט ויתרחק זמן שירתם, וכל האמרי' ליה בגמרא המה אמת כפי מרחקם ומדרגותם מן כבוד ה'. וכבר נודע בפוסקים כי המזכיר ה' לבטלה ח"ו חייב לומר בשכמל"ו, ולכך יעקב שראה שנסתלקה ממנו השכינה וא"כ רחוקים מהשכינה והשבטים לא ידעו זאת וחשבו שיש כאן השראת השכינה כפעם בפעם ואמרו שמע וגו' והזכירו ה' אחר ב' תיבות והרגיש יעקב בזה וחשש אולי לא הזכירו ה' כדין להיות כאן הסתלקות השכינה, ולכך פתח ואמר בשכמל"ו כדין המזכיר ש"ש שלא כדת, אבל בימי משה שהיה השראת השכינה וכבוד ה' במחנה יפה הזכירו ה' אחר ב' תיבות ולא חשש לומר בשכמל"ו, ואנן בגולה מסופקים אי נסתלק שכינה, או שוכן אתנו בגולה כדכתיב השוכן אתם בתוך טומאותם כביכול הוא אסור בזיקים כנודע, ולכך אנו מסופקים אי לומר בשכמל"ו או לא, ולכך הטיבו אשר דברו משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה כו' נימריה יש לנו גנאי, כי מורה הסתלקות השכינה מאתנו וה' סר מעלינו, לא נימריה יש לנו צער אולי באמת נסתלק השכינה והזכרנו ה' שלא כדת, ולכך תקנו לומר בחשאי לבל נהיה לבוז בפומבי עכ"ד המתוקים מנופת צוף וכל טעם: אמר ר' אבהו התקינו שיהו אומרים אותו בקול רם מפני תרעומת המינין (פרש"י שלא יהו אומרים עלינו שאנו מוסיפין דבר שאינו הגון בחשאי) ובנהרדעי דליכא מינין עד השתא אמרי לה בחשאי (כ"ה לשון הגמרא) -- וראיתי בס' לחמי תודה להגאון בן הפלאה ז"ל שכתב עפי"ז טעם הלציי נחמד מאד על שנהגו לומר ביוהכ"פ בשכמל"ו בקול רם, דהנה ר' אבהו אמר כאן, שהתקינו לאומרו בקול רם מפני תרעומת המינין וכפירש"י הנ"ל, ואולם אנו שאומרים אותו בחשאי אין אנו חוששין לתרעומת המינין, יען כי המינין אין באים לבהכנ"ס ואין שומעים כשאנו מתפללים, אמנם ביוהכ"פ שהכל נאספים בבית ה' וכל המינים והאפיקורסים באים ביום זה לבהכנ"ס א"כ שפיר יש לחוש לתרעומת המינין וע"כ התקינו שיהו אומרים אותו בקול רם ודפח"ח

נ"ז. מלכא ומלכתא הוו יתבי מלכא אמר גדיא יאי מלכתא אמרה אימרא יאי אמרי מאן מוכח כהן גדול דקא מסיק קרבנות כל יומא אתא אחוי בידיה אי גריא יאי יסיק לתמידא (כ"ה לשון הגמרא). וכ' בדמשק אליעזר פ' מקץ אות י"ט, ופלא כלום חסר משלחן המלך, ושמעתי הכוונה עד"מ הוא אמר גדיא יאי, הכל תלוי במזל [גדיא היינו מזל עיין רש"י ורשב"ם פ' ויצא בא גד] והיא אשת חיל אמרה שהכל בגזירת עירין ומאמר קדישין ה' יתן אומר, אימרא יאי, אמרו נשאל לכהן גדול כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' ואמר אי גדיא יאי יסק לתמידא, כלומר אם מזל גורם א"כ יהיה כן תמיד מי שנולד במזל טוב או רע צריך להיות כן לעולם, ומה שנראה זה ישפיל וזה ירום ניכר שהכל עפ"י רצון ה' עיי"ש. [וע"ע בחי' חת"ס ז"ל לכאן מ"ש בזה]

ס"ד. כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו כו' ממשה דכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל וגו' וכתיב ויאמר אלעזר הכהן וגו' מכלל דמשה איעלם מיניה ולכאורה יש לתמוה מה ענין גיעולי כלי מדין להך דויקצוף משה וגו' החייתם כל נקבה. אך עיין בפני יהושע מס' שבת דף ס"ד ע"א בתוד"ה מידי הרהור מי יצאנו וכו' ותמצא יישוב נחמד לזה

ס"ח. רבא רמי כתיב אני אמית ואחי' וכתיב מחצתי ואני ארפא השתא אחויי מחיי אסויי לא כ"ש אלא אמר הקב"ה כשם שמחצתי אני ארפא כך כשאני ממית אני מחי' כתב בס' עין הבדולח, ולולא דרש חז"ל י"ל בכתוב אני אמית ואחי' מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל, היות אמרו ז"ל מפתח של תחית המתים רק ביד הקב"ה ולא ביד שום נברא, וזה מוסכם לחכמי המחקר, כי נמנע שום סיבה חלושה שנברא, להמציא תחיה, ובעניני רפואות החלאים יוכל אנוש לטעות כי הסמים או הרופא מרפא, וזה סכלות גמור, כי נמנע גמור שיוכל נברא למלט מפגע שמפניע הבורא ית"ש, והנבון יודה בעצמו, כי אין הרופא והסיבה חלושה מרפא, רק הבורא הרופא והרפואה, וז"ש אני אמית ואחי' מחצתי ואני ארפא, כשם מה שאני ממית אני מחי', בעכ"ח אני ולא אחר: כך מה שמחצתי אני ארפא, ג"כ אני ולא אחר, וסיים ואין מידי מציל, היינו כפי המוסכם עפ"י החקירה, כי נמנע נברא או סיבה חלושה למלט מפגע שמפגיע הבורא ית"ש, זולת הוא ית"ש בכבודו ובעצמו מוחץ ורופא והקרא מרישא לסיפא מדרש כפשוטו עכ"ל הנחמד ונעים

רב יוסף ביומא דעצרתא וכו' אמר אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא. במאמר זה רבו הדקדוקים, ועיין בעיון יעקב ובענף יוסף לכאן מ"ש בזה וגם בבאר היטב או"ח סי' תצ"ד ובישועות יעקב לשם האריכו בזה -- וראוי להעתיק בזה דברי הגאה"ק מ' צבי מליסקא זצ"ל בספרו "הישר והטוב" בליקוטים דף מ"ה ע"ג וז"ל, ראיתי בבאה"ט שהקשה על ר' יוסף שהי'