ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קי

מפורסמת כי אע"פ שזה סוף כל האדם מ"מ אין האדם מקוה שיהי' רימה (ועי' תוי"ט). אמנם י"ל עפ"מ דאיתא במ"ר קהלת תני בשם ר"מ כשאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות, כל העולם שלי הוא, כשהוא נפטר ידיו פשוטות, ולא נחלתי מן העולם הזה כלום, שכן שלמה אמר כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת ע"כ. נמצא תקות האדם שהי' מקוה שתהי' לעולם הצלחתו ושהי' מדמה בנפשו שכל העולם כולו שלו הוא, הוא כמו תקות הרימה שבעוד היותר בתוך הפרי, מדמה בנפשה כי כולה שלה, ואוכלת לשבעה ממנו, וסבורה שלעולם תהי' הצלחתה, אבל בהגיע תור אכילתו לאדם הוא זורק הרימה ממנו, וכאשר יצאה מבטן אמה ערום תשוב ללכת, כן ממש הוא תקות האדם, וז"ש מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש (היא תקות) רימה, כזה כן זה, שוא ושקר גם שניהם, ובהיות כן איך יתגאה. (רעיון זה מצאתי בס' ברכת אברהם על פרקי אבות מהגאון האמיתי מ' אברהם אביש ז"ל אבד"ק פפד"מ יצ"ו ע"ש באופן אחר, אבל תמצית הרעיון הזה כתוב שם)

(מ"ג

) פ"ב מי"ג הוי זהיר בק"ש ובתפלה וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע וכו' ר עיין מ"ש בזה לעיל בהשמטות למס' ברכות אות ל"ח וינעם לך. ועתה באתי ליישב הדקדוק שמדקדקי' על מ"ש וכשאתה מתפלל דנראה מיותר והול"ל בקיצור הוי זהיר בק"ש ובתפלה ואל תעש תפלתך קבע כו' ונלע"ד דהנה מבואר (ברכות כ"ט) דתפלתו קבע היינו כל שתפלתו דומה עליו כמשאוי. וכתב שם בעץ יוסף בשם הא"ר סי' צ"ח סק"ד פירוש שמתפלל במרוצה כמו שמתפלל מפני החיוב ומבקש לפטור ממנו יע"ש, והנה המתפלל בבית הכנסת בצבור הוא מתפלל במתינות, כמו שהוא הדרך להתפלל בביהכ"נ וכדאיתא (בברכות ו' ע"א) אין תפלתו ש"א נשמעת אלא בביהכ"נ שנא' לשמוע אל הרנה ואל התפלה במקום רנה שם תהא תפלה ופירש"י במקום רנה בבהכ"נ ששם אומרים הציבור שירות ותשבחות בנעימות קול ערב עכ"ל, ומתוך שמתפללים פסוקי דזמרה במתינות ובנעימות קול ערב יתפעלו בלבם באהבתו וביראתו ית"ש ונקל להם אח"כ לכוון בתפלתם, ולכן לאותו המתפלל בבהכ"נ לא הוצרך התנא להזהיר שלא יעשה תפלתו קבע דהיינו שלא יתפלל במרוצה כי אם הולך להתפלל בביהכ"נ בוודאי רוצה להתפלל במתינות ובנחת כדרך שמתפללים בביהכ"נ, אמנם לאותו המתפלל בביתו ביחידות ואין רוצה לילך לביהכ"נ להתפלל מפני ששם מתפללי' במתינות, מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שרוצה להתפלל במרוצה, ולז"א התנא "וכשאתה" כלומר אתה לבדך, מתפלל, ביחידות ואין איש עמך, אזי אני מזהירך למען השם אל תעש תפלתך קבע אל תתפלל במרוצה כדרך המתפללים ביחידות, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ב"ה, וא"ש ודו"ק

(מ"ד

) פ"ד מ"ט ר' יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני -- וקשה דהול"ל כל העוסק בתורה, וע' בתוי"ט שהרגיש בזה. וגם מה שאמר מעוני מעושר אינו מובן דהי' ראוי לומר בעוני בעושר, ומם משמש בכל מקים כמו מן או יותר כידוע וע' בתוי"ט שהרגיש. גם בזה. וכתב בחידושי מהר"ם צבי (דפוס ווארשא תרנ"א) בחלק הדרושים דף מ' ע"א, יש שני בכי אדם שעושים דבר אחד ולאחד יחשב למצוה ולהשני יחשב לעון, בדוגמא, עני נותן פרוטה לצדקה ועשיר נותן פרוטה לדקה, לעני יחשב מצוה כיון שנתן לפי כחו, ומחשבתו אילו היה יכול ליתן יותר היה נותן יותר, לזה הקב"ה מקיים מחשבתו לתת לו עושר שיתן כפי מחשבתו, משא"כ בעשיר שלא די שלא יחשב לו למצוה, אף גם מענישין אותו ונעשה עני מחמת דלא עבד כמו הראוי ליתן כפי כחו כמבואר (בכתובות פ' מציאת האשה) בבת נקדימון בן גוריון יע"ש, ובזה נפרש (משלי כ"ב) עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה' ופירש"י כשעני אומר לעשיר פרנסני והיא עונה קשה עושה כולם ה' הקב"ה עושה אותם חדשים לזה עני ולזה עשיר עכ"ל, ולפירש"י הי' ראוי לומר עשיר ועני נפגשו, וגם לשון נפגשו אינו מובן, לזה נאמר דעני ואביון הוא שאין לו כלום, אבל רש יש לו מעט כמ"ש ולרש אין כל כ"א כבשה אחת קטנה, וה"ק הכתוב, עשיר ורש נפגשו, שעושים צדקה שניהם בשוה ונפגשו יחד בענין אחד, אז עושה כולם ה' שיהי' הרש עשיר והעשיר עני כנ"ל, וכמו כן בכל ענינים, וז"ש התנא, כל המקיים את התורה ר"ל מצות התורה, מעוני, ר"ל מחמת שהוא עני נקרא זה קיום, דלפי עניותו מיחשב זאת למצוה, ובודאי במחשבתו אילו הי' עשיר הי' נותן יותר, ע"כ מקיים הקב"ה כפי מחשבתו לעשותו עשיר, וסופו לקיימה המצוה מעושר ר"ל לפי עשרו שנותן יותר לפי כוחו מעשירות, וכל המבטל את התורה מעושר, ר"ל שזה שנקרא ביטול הוא משום שהוא עשיר וכדבעי לי למיעבד לא עביד, סופו לבטלה מעוני אזי הקב"ה יעשה איתו עני דאף לפי ערכו מעניות ג"כ לא יקיים כיון דדרכו בכך שלא ליתן לפי כוחו, משא"כ המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר ע"כ דפח"ח

(מ"ה

) פ"ג מט"ו ובטוב העולם כדון והכל לפי רוב המעשה. ומקשין מה טוב יש כאן. וכתב בס' דברי ר"ש להגאון מ' שלום חריף ז"ל, דבאמת עם צדיקים מדקדק הקב"ה יותר מעם רשעים. וצריך טעם. אלא ודאי לפי ערך עונש איכא שכר על כל מצוה ומצוה. א"כ לצדיק איכא מעט עונות ואם למשל עבר עבירה קטנה ונותן לו הקב"ה עונש גדול נגד זה איכא שכר גדול על שכמה פעמים עשה מצוה זאת, לכן מדקדק עמהם כחוט השערה, אבל ברשע הוא להיפך, נותן לו שכר מועט על מיעוט מצות שעשה, נגד זה איכא עונש קטן על שעשה כמה פעמים עבירות להיפך, וזה טוב לשניהם והכל לפי רוב המעשה עכ"ל ודפח"ח

(מ"ו

) פ"ד מ"ז ר' צדוק אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תעש עצמך כעורכי הדיינין. כוונת המשך שני דברים אלו, כתב בס"ס באר יצחק (בשם חתן המחבר הרה"ג מ' צבי רייכמאן נר"ו) דהנה מדרך העולם הרבה בני אדם אשר רוצים לפטור עצמם מן נתינת צדקה היות כי מוטל עליהם עול ציבור ובזה טוענים לפטור, ע"כ אמר התנא אל תפרוש מן הצבור אבל עכ"ז אל תעש לעצמך כעורכי הדיינין לטעון עי"ז טענת שקרים כי באמת אין לפטור עצמו בזה כי כל צרכי קהילה רק לו לעצמו נותן כי הוא צריך לכל זה לבהכ"נ ולמקוה וכדומה עכ"ל [יע"ש שכתב שכל זה לא לצדקה יחשב, ואין יכול לפטור עצמו בזה מן נתינת צדקה]. אבל יותר נראה הפי' בדברי ר' צדוק מ"ש בס' עבודת ישראל להרה"ק המגיד מקאזניץ זי"ע דאל תפרוש מן הצבור היינו שלא ילמוד בהתבודדות רק ילמוד עם הצבור ויוכיח אותם תמיד למען ילכו בתורת ה' ולא ינטו ממנה ימין ושמאל, אך ועל תעש עצמך כעורכי הדיינין, ר"ל כמו שלומדין לאחד הטענות מה