ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א י

אגדות הש"ס לא ראהו כיעו"ש) גם עיין מ"ש בצל"ח בזה ויש בכ"ז אריכות גדול בשדי חמד, חלק הכללים מערכת כ"ף כלל ק"ד יעו"ש שהביא אומר מן החדש בשם ספר ברוך מרדכי על מסכתין שכתב, דהי' קשה להש"ס היכי אמר דוד מפיבושת רבי הרי אסור לקרות לרבו בשמו, כאשר העיר כבר בס' פרשת דרכים הנ"ל), אמנם באמת י,ל דהשם מפיבושת היא לשבח וזה מותר כמ"ש התוספות ישנים (יומא דף. פ"ז ע"א בד"ה קאזיל כו') דהיכא דהשם מורה על חשיבות מותר לתלמוד לקרות לרבו בשמו וה"נ דכוותי' שם מפיבושת מורה על חשיבות. ולזה הביא הגמרא הא דתנא לא מפיבושת שמו וכו' שהי' מבייש פני דוד בה לכה, א"כ שמו מורה לשבח ומותר. ועפי"ז מיישב, ג"כ שם, הא דקשה במאי דאיתא בפסחים דף נ"ו שהיו בניו של יעקב אומרים טרם מת אביהם, שמע ישראל ה' א' ה' אחד, ופירש"י לאביהם היו אומרים כן (שיעקב שמו ישראל) וקשה ג"כ הא אסור לקרות לאביו בשמו, ולפי"ז ניחא דשם ישראל מורה על חשיבות כמ"ש כי שרית עס א' ועם אנשים ותוכל, וכיון דהשם הוא דרך כבוד מותר לקרותו בשמו ודפח"ח

תניא חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה -- קשה למה האריך כ"כ הול"ל בקיצור ואומר אלך לביתי ואישן קימעא דעיקר החשש הוא רק וחיטפתו שינה וכו' ותירץ בספר "קול קול יעקב" מהגאון ר' יעקב האמבורג ז"ל רב"ד דפראג, דמשום שינה לחוד לא הי' מקום לחוש דמהיכי תיתי יאמר אישן קימעא, על כן נקט החשש כסדר, דיאמר אוכל קימעא וא"כ יצטרך לברך בהמ"ז, ומובא באו"ח סי' קפ"ב ס"א די"א שבהמ"ז טעונה כוס אפילו ביחיד וצריך לחזור עליו ולא יאכל אם אין לו כוס לברך עליו, וממילא כיון שאוכל קימעא אצטרך ג"כ שאשתה קימעא דכוס של ברכה שיעורו ברביעית, וממילא כיון שאשתה רביעית לא אוכל לקרות ק"ש ולהתפלל אלא א"כ אישן קימעא להפיג את היין (כמ"ש באו"ח סי' צ"ט ס"א) ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל וחוטפתו שינה וכו' ודפח"ח. וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, מאי שנא בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה ומ"ש הכא דקתני' איב"א משום דאיכא אונס שינה, ואיב"א לאפוקי ממ"ד תפלת ערבית רשות קמ"ל דחובה -- עיין בתלמידי רבינו יונה ז"ל שעל האלפסי שהקשה קושי' הגמ' הנ"ל מאי שנא בכל דוכתא וכו' מדנפשי', ותירץ באופן אחר ממה שתירץ הגמרא, והוא פלא, (ועיין בליקוטי חבר בן חיים חלק א' בחי' מס' ברכות שנדחק בזה), אמנם במבוא האגדות להגאון ר' צבי חיות ז"ל כתב דלפני רבינו יונה לא הי' כן הגירסא בגמרא ע"ש

ה. ארשב"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט כו' יעסוק בתורה כו' יקרא ק"ש כו' יזכיר לו יום המיתה כו' - כתב בספר "עיון יעקב" מ"ש יעסוק בתורה. כי תורה אגוני מגנא ואצולי מצלא כדאמרינן בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין. והא דקאמר ואם לאו יקרא ק"ש משמע דק"ש עדיף ובאמת מצינו בכל מקום דתורה עדיף כו' וי"ל דכל זה אם עוסק בתורה וליכא טינא בלבו כו' ומה"ט דואג ואחיתופל לא אגין תורתם עליהם לפי שטינא היתה בלבם, ולא היתה תורתם רק מן השפה ולחוץ ולא בלב, ולז"א יעסוק בתורה דכתיב אמרו בלבבכם תיבת דלבבכם דייקא ולא שיהא טינא בלבם, וז"ש אם נצחו וליכא טינא בלבו מוטב, ואם לאו כלומר שאין יכול ליזהר מטינא ומחשבה רעה שבלבו ותורתו רק משפה ולחוץ, יקרא ק"ש, וע"י ק"ש בכוונתו מבטל מחשבות רעות שבלבבו כידוע ליודעי חן עכ"ל ובדרוש לשבת הגדול תרס"ח לפ"ק אמרתי לבאר בזה המשנה בפסחים ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. דר"י אמר שאי אפשר לבער חמץ, דהיינו היצה"ר הנקרא שאור שבעיסה, אלא בשריפה באש התורה, כמ"ש הלא כה דברי כאש, וכדאיתא באבות דר' נתן פט"ז, רשב"א אומר יצה"ר דומה לברזל שהטילוהו בתוך האור כל זמן שהוא בתוך האור עושין ממנו כל כלים שירצו, אף כך יצה"ר אין לו תקנה אלא בדברי תורה בלבד שהוא כאש כו' ע"ש. וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח. דצריך גם להבר ולזרות הרוח ומחשבה רעת שבלבו וזה אי אפשר אלא בק"ש. או מטיל לים ראשי תיבות יזכיר לו מיתה שזהו הרפואה בדוקה ומועלת בודאי

והנה הדקדוק ידיע מדוע לא יתחיל להרגיז את היצה"ר תיכף בזכירת יום המיתה. וראיתי בסידור באר חיים דף ס"ב שביאר הענין על נכון דהנה אמרו בפסחים קי"ג א' א"ל רב לחייא בריה לא תשתי סמא. ויש בזה ב' טעמים. א) שלא יורגלו המעיים בסמים כי אז לא יפעלו בעת הצורך. ב) דכל סם מעלי להאי וקשה להאי ולזאת כאשר יחלה האדם מתחילה יחפש מזור לו בבשר ויין דאולי יועיל, לו ובודאי לא יהיה קשה להאי דהא אף לבריא הוא טוב. ואם זה לא יועיל אז העצה לחפש אחרי קמיע ואם כי התועלת רחוק דבעינן אתמחי גברא ואתמחי קמיע מ"מ רחוק הוא מן ההפסד. ואם גם זאת לא יועיל אז מוכרח הוא לקחת סמים. כן הוא ג"כ בחולי הנפש שמתחילה ירוץ לבשר ויין הוא עסק התורה שזה טוב גם לבריא אף אינו חולה כלל על תחלואי הנפש. ואם זאת לא יועיל אז יחפש אחרי קמיע וסגולה הוא קריאת שמע שזאת היא רפואה סגולית. ואם ג"ז לא יועיל אז ישתה סמים שיזכיר לו יום המיתה ואף שאפשר שיהיה קשה להאי שיוליד לו עצבות אשר הוא נזק לכמה דברים כידוע שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה בכ"ז כיון שאין לו ברירה אחרת עכ"ד הנעימים. [ומ"ש "יזכיר", לו יום המיתה ולא אמר יזכור לו. רגילין העולם לפרש דהיינו שיזכיר לו להיצה"ר יום המיתה כלומר יום המיתה של היצה"ר שבו ימות ויתבער מן העולם, כמ"ש חז"ל בסוכה דף נ"ד לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצה"ר ושוחטו וכו' וע"י שיזכיר אותו, שיבא יום המיתה שלו, יחלש כחו וגבורתו ויוכל להתגבר עליו ולנצחו וא"ש. [וע"ע בזה בהשמטות שבסוף המסכתא אות כ' ע"ש]

בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בו"ד, מדת בו"ד אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב לוקח שמח. אבל הקב"ה אינו כן, נתן תורה לישראל ושמח שנא' כי לקח טוב נתתי לכם וגו' - עיין בעץ יוסף שעל הע"י לכאן, ובס' ליקוטי חבר בן חיים ח"ר בח"י מס' ברכות הביא בשם הגאון רעק"א ז"ל קצת באופן אחר, וע"ש עוד מ"ש בשם הגאון ר' אלי' ווילנא ז"ל ע"ד שארז"ל בקידושין נ"ט ע"א בעובדא דרב גידל דזבינא קמייתא לא מסמנא מילתא אם אדם מזבנה דמזבין מזליה והנה התורה הוא קנין ראשון של הקב"ה אלפים קודם שנברא העולם כמ"ש ה' קנני ראשית דרכו, ובקנין כזה לעולם מוכר עצב ולוקח שמח והקב"ה נתן תורה לישראל ושמח ע"כ דפח"ח

אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה -- ידוע קושי' המפורשים איך קאמר ולא מצא כיון שיש בידו עון ביטול תורה ו ובס' עוללות אפרים תירץ דה"ק פשפש ולא מצא, יתלה מה שלא מצא בביטול תורה, דלפי' שהוא עם הארץ וביטל התורה אין בור ירא חטא לידע מה חטא ולי