ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קו

ארץ ובעל מדות טובות וישרות, ואז כאשר תלמוד אח"כ תורה ותעמיק בה ותבין סודותיה, תוסיף התורה לך לוית חן כאבן טובה ויקרה הנותנת חן לנושאיה כ"א לא תתקן עצמך מקודם להיות ירא ה' ובעל דרך ארץ ובעל מדות טובות, הן אמת, כי התורה תתן לך חן טוב, כאבן יקרה, אך מה יסכון "אבן יקרה" לאיש שהולך יחף וערום ואין כסות בקרה ? הלא איש כזה למשוגע יחשב ואם תמצא איש כזה ההולך קרוע ובלוע באין כסות ושלמה, ויש לו טבעת עם אבן יקרה, והוא נותן טעם למעשיו, שלא מחוסר דעת הוא עושה זאת, רק משום שאבן טובה זו "ירושה" היא לו מאבותיו, ואיננו יכול למוכרה בעד כל הון -- אמנם אתה לא תוכל להגיד את התירוץ הזה -- כי התורה איננה "ירושה" לך -- וא"כ אם אין לך בגד לכסות ערותך, אבן טובה למה לך ? אם אינך ירא אלקים ובעל דרך ארץ ובעל מדות טובות, א"כ איך תוסיף לך התורה לוית חן ולכן התקן עצמך מקודם, שתהי' ירא ה' ובעל ד"א ובעל מדות טובות, ואז תוסיף לך התורה חן ויקר, כאבן טובה לנושאיו ! עכ"ד ודפח"ח. (ל"ב

) במי"ג ואל תהי רשע בפני עצמך. כתב בהקדמה לספר הנורא שב שמעתתא מבעל קצוה"ח ז"ל, הנשמה קודם רדתה משביעין אותה הוי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע, מאמר הגמ' בנדה פרק המפלת, ולכאורה זה סותר למה שאמרו באבות אל תהי רשע בפני עצמך וע"ש מ"ש ליישב זה בטוב טעם ודעת. אמנם לפום רהיטא לא ידענא מאי קושיא הלא ידוע דכף הדמיון אינו השואה גמורה וכדאיתא בזוה"ק פ' משפטים דף קכ"ב בההוא דאמר לחבריה כרשע עבדת לי אתא לקמי' דר' יהודא א"ל רשע לא קאמינא לי' אלא כרשע דאחזי מילוי כרשע ולא אמינא דאיהו רשע וכו' ודאי לא אתחייב מנלן דכתיב הי' ה' כאויב ולא אויב דאל"ה לא אשתאר מישראל גזעין בעלמא, כגוונא דא היתה כאלמנה ולא אלמנה כאלמנה דאזיל בעלה לעברא דימא ומחכת לי' וכו', ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם, כמראה אדם ולא מראה אדם יע"ש, וה"נ אחז"ל בנדה ואפי' כל העולם כו' צדיק אתה היה בעיניך כרשע ולא רשע ממש, ושפיר אמר התנא באבות ואל תהי רשע (ר"ל רשע ממש) בפני עצמך, ואין כאן שום סתירה אלא חילוק גדול יש בין כרשע ובין רשע כנ"ל. וז"ל הרע"ב כאן. ורמב"ם פירש אל תהי רשע בעיניך כלומר לא תחזיק עצמך כרשע שמת"כ אתה יוצא לתרבות רעה לגמרי עכ"ל, ובמחכ"ת הרמה לא דק במ"ש לא תחזיק עצמך כרשע אלא צ"ל לא תחזיק עצמך רשע וכמו שבארנו, (שו"ר במד"ש שהעיר קצת ע"ז, אבל לא נחית לתרץ הסתירה הנ"ל עפי"ד הזוה"ק הנ"ל כאשר כתבתי): ודע דבאבות דר' נתן פי"ז הגירסא ר' שמעון אומר הוי זהיר בק"ש ובתפלה וכשאתה מתפלל אל תעשה תפלתך שיחה אלא תחנונים לפני הקב"ה שנא' כי אל חנון ורחום הוא וגו' ונחם על הרעה עכ"ל, ומאמר ואל תהי רשע לפני עצמך נשמט לגמרי. (ל"ג

) פ"ג מ"ג שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו זבחי מתים. כתב הרע"ב ובבהמ"ז שמברכי' על השלחן יוצאין י"ח ותמה התוס' יו"ט דאטו ברשיעי עסקינן שאין מברכין בהמ"ז שהיא מ"ע מה"ת. ובדברי שאול על אגדות הש"ס מביא בשם הגאון מו"ה חיים וולאזין זצ"ל דהנה לעיל אמרו בשנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה וכאן דקדק התנא לומר לשון עליו ולא אמר בקיצור ולא אמרו דברי תורה אמנם הכוונה עפמ"ש התוס' בברכות דף מ"ב ע"א דבזמן הש"ס היו שלחנות קטנות לפני כל אחד ואחד וקודם בהמ"ז מסלקין הקטנים וכולן נסמכין על שלחן הגדול ועכשיו אין לנו אלא שלחן אחד, ולפ"ז זה שדקדק התנא ולא אמרו עליו ד"ת דאף שברכו בהמ"ז מ"מ עליו היינו על השלחן הקטן שלפני כל אחד שנסתלק קידם בהמ"ז לא אמרו ד"ת א"כ אותו השלחן הי' בלי ד"ת, אבל כעת שיושבים כולם ביחד על שלחן אחד שפיר יוצאין בבהמ"ז ע"כ, וכתב ע"ז הגאון בעל דברי שאול ז"ל, ובאמת שדפח"ח, אבל אין מכוון בלשון המשנה שהרי נקט שלשה שאכלו על שלחן אחד ולדבריו לא אכלו על שלחן אחד, ולפענ"ד אי משום הא לא איריא שדרך התנא לשנות בדרך קצרה וכוונתו שלשה שאכלו כל אחד על שלחן אחד ור"ל על שלחן קטן שלפני כל אחד ואחד כנ"ל, ומה מאד מדוייק בזה הראיה שהביא מפסוק כי כל שלחנות מלאו קיא צואה וגו' והיינו כל שלחנות הקטנים שלפני כל א' וא' שכיון שלא אמרו עליהם ד"ת נשארו כל אותן השלחנות מלאים קיא צואה וגו' ודו"ק. (ל"ד

) שם מי"א כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת, כתב במד"ש אית דגרסי שיראת חטאו קודמת וכו' וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת, וכתב בספר כתב סופר עה"ת פ' בחקתי דהנה מצוה על כל איש מישראל שיתבונן בטעמי התורה והמצות ויחקור היטב הדק, אבל לא יסתפק בשום דבר ויאמין שנכון ואמת הוא גם אם לא יעמוד על בירור הדבר אלא שמתבונן בו הואיל ומצוה הוא שיחקור ויעמוד על הדברים, ואם מחשבתו כן אז יורהו ה' דרך יבחר בל יכשל ובל ינטה מדרך האמת בהרהורי רעיוניו, אבל אם מסתפק באחת מכל מצות ה' ורוצה להתחכם ולהתבונן אם יעשה המצוה או לא, לא זה דרך ישכון אור ולא יבוא אל אמיתית הדבר כ"א ילך חושך ולא אור, וידועים דברי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל, אחר, שלא נכנס בשלום, שנכנס לפרדס כמסתפק, לכן יצא לתרבות רעה, משא"כ ר' עקיבא נכנס בשלום, ר"ל לא נסתפק אלא הסכים בדעתו כי הכל נכון ויקיים הכל, רק רוצה לחקור ולהתבונן כמצווה עליו, זכה ויצא בשלום, וזה כוונת התנא כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, שכלל מונח אצלו לירא את ה' ולשמור מצותיו גם אם יהי' נגד שכלו ומקיים הכל קודם שמתחכם בו ואינו מסתפק אם לעשותו אם לא, לזה חכמתו מתקיימת כי זוכה ומצליח ויבין הכל לאישורו, אבל כל שאין יראת חטאו קודמת רק מתחלה רוצה להתחכם וכשיעלה בידו שהוא נכון אז ישמור ויעשה, זה אין חכמתו מתקיימת ואינו יוצא בשלום כאחר, משא"כ כל שיראתו קודמת יוצא בשלום כר"ע וק"ל עכלה"ט, (ל"ה

) שם מי"ד חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם בס' שמלת בנימין עה"ת מביא פי' ע"ז דלכאורה קשה במ"ש חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, הא אחז"ל שהחזיר הקב"ה התורה על כל אומה ולשון שיקבלוה, רק הם לא רצו לקבלה וישראל רצו לקבלה, ואיך אמר חביבין ישראל שניתן להם דייקא כלי חמדה, ובמה נודע איפוא חבת ישראל בזה, הלא אם שאר האומות היו רוצים לקבל התורה גם להם הי' ניתן הכלי חמדה, אלא שזה החילוק בין ישראל לעמים, דלשאר האומות הי'