ילקוט הגרשוני על הש"ס חלק א קא

תרנ"ד דף מ"ח ע"ב וינעם לד, ובס' ילקוט אליעזר ערך כיבוד או"א וכן בילק"א לתהלים קאפ' ג' וקאפ' ל"ח הביא בשם אחיו הג' ר' יעקב שלם סופר הדקדוק על לשון פן ירא' ה' מדוע אמר כמסתפק פן הלא ה' ודאי רואה כל אשר נעשה בארץ, ותירץ עפ"י הקדמה ידועה מס' יערות דבש שהעונשים הבאים בהסתרת פנים שהקב"ה מסיר ההשגחה ומניחו על הטבע ומערכות המזל, אינם באים לכפרת עון, אמנם העונשים שהם חרץ לדרך הטבע והמערכת וניכר שהמה באים בהשגחה פרטית מאת ה' מן השמים, עונשים כאלו ודאי הם לכפרת עון ולכך אמר דהמע"ה מזמור בברחו מפני אבשלום בנו דסתם ברא חייס על אבא והוא לא חס א"כ הוא עונש חוץ לטבע ואין זה רק בהשגחה אלקית לכפר עון ויש לזמר ולשמוח ע"ז, ובזה יובן מ"ש פן יראה ה' וגו' כי רוצה לשמוח בנפול אויבו יען שחושב שנפילתו הי' בדרך הטבע ע"ד הסתרת פנים וזה אינו מכפר, לז"א אל תשמח ובהכשלו אל יגל לבך, פן אין זה במקרה, רק להיפך, שיראה ה' עליו בעין השגחתו, ורע בעיניו, שמוכרח ליסרו כמו שרע בעיני האב אם מוכרח לייסר בנו ואעפ"כ מייסרו מחמת אהבה שאוהב אותו וחפץ בטובתי, כן ה' אלקיו מייסרו, ובהשגחה פרטית נעשה לו זאת והשיב מעליו אפו, ודו"ק ידפח"ח. (י"ג

) שם הוא הי' אומר הילודים למות והמתים להחיו' והחיים לדון לידע ולהודיע ולהודע שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא, נלע"ד לפרש עפ"י מה דאי' במס' ב"מ דף ע"א א"ר יוסי בא וראה סמיות עיניהם של מלוי ברבית אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו והם מביאים עדים ולבלר וקולמוס ודיו וכותבין וחותמין פלוני זה כפר באלקי ישראל, וכתב בס' ענף יוסף בשם ס' רמת שמואל הא דכופר בעבירה זו באלקי ישראל, דאיתא בסנהדרין דף צ"א דאמר גביהא בן פסיסא להאי מינא אוי לכון חייביא דאמריתו מיתו לא חיין, דלא הוו הוו דהוו לא כ"ש, ופי' רש"י אם אותן שלא הי' בעולם נוצרין נולדין וחיין אותן שהי' כבר לא כ"ש שחוזרין וחיין יעו"ש, אמנם האי מינא שכפר בתחה"מ סובר ב' רשויות הן כדאי' בגמרא מי שברא טוב לא ברא רע, הטוב מוליד והרע ממית, וא"כ אין ראיה מולד הנוצר, כיון שהוא ביד הרע אחר שהמית אותו וזה הלוקח רבית הלא יודע עונשו של מלוה ברבית דלא יעמוד בתחיית המתים, אע"כ דכופר בתחיית המתים וקשה הא נלמד מן מה דלא הוו הוו וכו' אע"כ דסובר דשני רשויות הן ח"ו הטוב והרע, א"כ כפר בזה באלקי ישראל דסבר דאיכא ב' רשויות עד כאן דבריו ודפח"ח, והנה כתיב בישעי' סימן מ"ה יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה, וכתב הרד"ק בשם רבינו סעדי' יחס הטוב ורע לבריאת האל כנגד מחשב' מי שהיא מאמין בשני אלוהות אחד טוב ואחד רע לפיכך אמר אני ה' עושה כל אלה עכ"ל, וז"ש התנא הילודים למות והמתים להחיות וכו' ואל תאמר כאותו המין שאמר לגביהא בן פסיסא, דחיי מיתי דמיתי חיין, ופירש"י אותן שהם חיים רואין אנו שמתים והאיך יעלה על דעתנו שהמתים חוזרין וחיין, אלא האמת כמו שהשיב לו גביהא דלא הוו הוו דהוו לא כ"ש, ובע"כ דלא כהאי מינא שסובר שני רשויות הן האחד הטוב והא' רע הטוב מוליד והרע ממית, דא"כ מיפרך לה האי קו"ח ואין ראיה מולד הנוצר כיון שהוא ביד הרע אחר שהמית אותו, וז"ש התנא הילודים למות ואעפ"כ המתים להחיות אעפ"י שאנו רואים דהחיים מתים אעפ"כ המתים חוזרין וחיין, דמה דלא הוו הוו דהוו לא כ"ש. לידע ולהודיע שהוא אל הוא היוצר (אור) הוא הבורא (חושך) ואין זצ"ל ליישב כאן ב' רשויות א' טוב וא' רע, רק ה' הוא העושה כל אלה, והוא המוליד והוא הממית א"כ שפיר איכא ק"ו מה דלא הוו הוו דהוו לא כ"ש וא"ש ודו"ק כי נכון הוא בעזהי"ת

שם הוא הדיין הוא העד, במדרש שמואל הרגיש הלא קיי"ל שאין העד נעשה דיין וא"כ קשה איך הקב"ה הוא עד ודיין, ועיין מ"ש בזה בספרי ילקוט הגרשוני על פ"א דפוס פאקש תרס"ו וינעם לך

(י"ד

) שם ב"ה שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד שהכל שלו ודע שהכל לפי החשבון, כתב רבינו בעל תוס' יו"ט ז"ל, ולא מקח שוחד, פירש הרמב"ם שאינו לוקח שוחד המצוה בשביל העברה וכו' דאי להטות הדין זה מן השטות שירוחק מן הש"י מה שלא יצוייר ואף לא ידומה כי איך יצוייר לו שוחד ומה יהי' השוחד עכ"ד והקשו עליו המפורשי' דמאי שהכל שלו שאין זה נתינת טעם על שוחד של מצות, ותירץ במדרש שמואל שאף המצוה היא הכל שלו דהבא לטהר מסייעין לו ואין המצוה נקראת אלא על שם הגומרה ע"כ, והנה ז"ל המדרש שמואל: ואפשר שנתן טעם מספיק למה לא יקח שוחד של מצות וכו' לפי שכל זה השוחד של מצות הוא שלו יתברך לפי שהאדם אינו עושה במצוה רק התחלה לבד והשאר הקב"ה עושה אותו וכמש"ה גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה וכן כתיב ה' יגמור בעדי ואין המצוה נקראת אלא על שם גומרה כדכתיב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל וגו' ולא נקראת אלא על שמם של ישראל שהם גמרו אותה עכ"ל, והנה יפה כתב ויפה תירץ הקושי' על הרמב"ם, אבל על רבינו התוי"ט ז"ל אני תמה איך מביא דברי המד"ש בשתיקה דכהודאה דמיא, ואיך לא זכר דברי רבו הגאון בעל מהר"ל מפראג ז"ל בספרו גור ארי' על רש"י פ' עקב בפסוק כל המצוה וגו' אם התחלת במצוה גמור אותה שאינה נקראת המצוה אלא ע"ש הגומרה שנא' ואת עצמות יוסף וכו' ע"ש וכתב עלה בגור ארי' וז"ל ולפי"ז אין להיות אחד מל והשני עושה פריעה דהא אומרים לו גמור המצוה ויש לחלק דאע"ג שמי שמל ולא פרע כאלו לא מל מ"מ אם יפרע יש מצוה במילה כמו בפריעה ומותר ולא אמרינן רק דומיא דקבורה דאין המצוה רק הקבורה ולא העלאה ובהאי גוונא אמרינן דנקרא על שם הגומר וראיה לזה דשחיטת הקרבן בכהן אחד וזריקתו בכהן אחר אע"ג דשחט ולא זרק לא הוי מידי ולא אמרינן שאומרים לו גמור עכ"ל הזהב: ומדברי גור ארי' הנ"ל יש ראי' למ"ש בתשו' נוב"י מהד"ת חאו"ח סי' כ"ב ודלא כמהרש"ל ביש"ש ליבמות יעו"ש, וחידוש על הגהות הגאון ר' ברוך פרענקל ז"ל על הנוב"י הנ"ל שלא ראה דברי גור ארי' הנ"ל, ובאמת גם על הנוב"י גופא קצת חידוש שלא ראה ד' גו"א הנ"ל, וכבר הראיתי לדעת בכמה מקומות שהאחרונים ז"ל לא היה רגילים בספר גור ארי' ולא דברו ממנו כמעט בשום מקום), א"כ בנ"ד שהאדם עושה התחלת המצוה והקב"ה הוא הגומר דומה ממש למילה ופריעה דאחרי גמר המצוה יש מצוה בהתחלה כמו בגמר ולא אמרינן בכה"ג דאין המצוה נקראת אלא על שם הגומרה והדרא קושי' לדוכתא איך אמר התנא שהכל שלו ליתן טעם על שאינו מקבל השי"ת שוחד של מצות -- אמנם בגוף הקושי' על הרמב"ם ז"ל דלדבריו מאי שהכל שלו, נלע"ד מלבד מ"ש כבר בספרי ילקוט הגרשוני פ"א דפוס פאקש תרס"ו יעו"ש, דהרמב"ם ז"ל לא הוי גריס לי' כלל במשנה, וצא ובדוק בכל הסידורים הנמצאים בידינו, שנדפס בהם פרקי אבות