ילקוט דוד - באוהל דוד ריא

מהימנותא ע"כ ע"ש. משכיל על דבר מי הוא האדם אשר בעיניו יחזה הדברים האלו בקדושתן הן עומדין ולא יאזור חיל וישנס מותניו לעשות כוונים הנז' ויתקע עצמו לכל האמור שלא יסיח דעתו מכל האמור בפרשה שעושה בזה רצון קונו ויש זוכה בשעה אחת כאילו קיים כל התורה כולה לכן צריך להזדרז בזה וישמור עצמו מסח שלא יסיח דעתו אם בעל נפש אתה תרפ"ה. ו' שם רסה' עא' ואר"ש תנינן קללות שבת"כ משה מפי הגבורה אמרן ושבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן מאי מפי עצמו וכי ס"ד דאפי' את זעירא באוריי' משה אמר ליה מגרמיה אלא שפיר הוא והא אתערנא מעצמו לא תנינן אלא מפי עצמו ומאי איהו ההוא קול דאחיד ביה ועד' הללו מפי הגבורה והללו מפי עצמו מפי ההוא דרגא דאתקשר ביה על שאר נביאי מהימני וכו' עש' ורוצה לומר דהללו מפי הגבורה דבר השם אל משה כאשר ידבר איש אל רעהו ומשה היה שומע את דברי השם וידבר ה' אל משה לאמר והללו מפי עצמו שפיו היד מדבר מעצמו משה היה מכין עצמו לדברים היוצאין מפיו שהשכינה היתה מדברת בגרונו של משה כמש' פה אל פה אדבר בו דבור השם היה בו במשה בכליו של משה שהם חמשה מוצאות הפה כאילו השאילם משה לשם לדבר דבריו בהם והיינו דכתיב אדבר בו ולא אדבר לו וא"כ דבורו של משה הוא דבור השם ולא מעצמו ועי' מש"כ בפרשת בהעלותך על פסוק ויאמרו הרק אך במשה דבר ה'. אלא דקשה דאכ' דמשנה תורה עדיפי מהנך וצע'. ועי' בספרי הקטן לך דוד ע"ש תרפ"ה. ז' תסוך שתין ושתא דף צ"ח כגוונא דבר נש דמתייחד באתתיה ואתפשט מלבושוי למהוי עמה חד ההד' והיו לבשר אחד הכי צריך לאפשטא מניה כל מחשבתין אחרנין בזמנא דמייחד לקב"ה בכל יומא תרין זמנין שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עכ' (ילקוט דוד באהל דוד) ח' שם דף רסו' ע"א וזל' וקב"ה עביד להו לישראל כאבא דבעי לנטרא לבריה מן כלא אמר קב"ה לישראל כמה מקטרגין זמינין לקבלייהו אשתדלו בפולחני ואנא אהא נטיר לכו לבר ואתון תהוון זמינין בבתיכון מלגו וניימי בערסיכון ואנא אהא נטיר לכו לבר וסחרני ערסייכו ות"ח בשעתא דאינון זינין בישין קריבין לפתחא דבר"נ זקפן רישא ומסתכלן בשמא קדישא דאתחזי לבר דאיהו שדי דמתעטר בעטרוי שמא דא שליט על כלהו מניה דחלין וערקין ולא קרבין לפתחא דבר נש וכו' דהא שמא דא לא אתעטר אלא באינון אתוון כלהו רשימין ברשימא דמלכא וכד אכתב כל פרשתא כדין שמא דא מתעטר בעטרוי ונפיק מלכא בכל חילוי כלהו רשימין ברשימא דמלכא כדין דחלין מניה וערקין מקמיה ת"ח והיה שמא קדישא מתתא לעילא וע"ד שדי' אתרשים מלבר לקבלי שמא דא והיה' מלגו. שדי' מלבר למהוי נטיר בר"נ מכל סטרין מלגו ומלבר אמר ר' אבא כמה חיילין קדישין זמינין בהאי שעתא דאנח בר"נ מזוזה לתרעיה מכרזי ואמרי זה השער לה' וכו' זכאה חולקיהון דישראל כדין אשתמודען ישראל דאינון בני מלכא קדישא דהא כלהו אתרשימו מניה. אתרשימו בגופייהו ברשימא קדישא אתרשימו בלבושייהו בעטופייהו בעטופא דמצוה אתרשימו בבתי דתפילי בשמא דמאריהון אתרשימו בדייהו ברצועי דקדושה אתרשימו במסנייהו אתרשימו בזריעה בחצרא אתרשימו בבתיהון במזוזה דפתחא בכלא רשימין דאינון בני מלכא עלאה זכאה חולקיהון וכו' ע"ש ובסוף ע"ב כתוב לאמר אלא האי בר"נ דשוי רשימא קדישא לביתיה וכו' כד נפיק ההוא דמדוריה לתרעא דביתיה זקיף וחמי רשימא קדישא ועיין בפתחיה כד נפיק בר"נ הוא אוזיף ליה ונטיר ליה כד עייל לביתיה הוא אכריז קמיה אזדהרו ביקרא דיוקנא דמלכא קדישא וכל דא בגין ההוא רשימא דרשים בתרעיה ולא די ליה לבר"נ דאתנטר בביתיה אלא קב"ה נטיר ליה כד עייל וכד נפיק דכתיב דכתיב ה' ישמור צאתך ובואך וכו' ע"ש במה שסיים הזק ועונש למי שאינו מניח מזוזה ע"ש זכאה חולקיהון דישראל עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ וכו' ע"ש תרפ"ה:

ט' שם רס"ח ע"ב פתח ר' אלעזר ואמר כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון כבוד חכמים ינחלו זכאין אינון דמתעסקי באורייתא וכו' דכל מאן דאשתדל באורייתא זכי למירת ירותא דאחסנא דלעילא ביקרא דמלכא עילאה קדישא וזכי למירת ירותא דאחסנא בהאי עלמא ומאי איהו ההוא דאקרי כבוד ה' דלא פסק מנייהו לעלמין הה"ד כבוד חכמים ינחלו ההוא דאקרי כבוד ה'. וכסילים מרים קלון מאי הוא ת"ח כד בר"נ אזל באורח מיישר קמי קב"ה ואשתדל באורייתא הא ההוא כבוד ירית לגרמיה וכמה אפוטלופוסין סניגורין אשתכחו לעילא עליה דב"נ וכלהו אולפין עליה זכו קמי מלכא קדישא ואי בר"נ לא אשתדל באורייתא ולא אזיל באורחא דמאריה הוא עביד קטיגורא עליה וההוא קטרוגא שט באוירא ולא סליק לעילא דילמא יתוב אדם מחובוי כיון דחמי דבר נש לא תב ולא בעי לאשתדלא באורייתא כדין הוא סליק לעילא ואוליף עליה חובא הה"ד וכסילים מרים קלון וכו' וכד ישראל הוו עסקין באוריי' הוה אתשקייא כדקא יאות וכו' ע"ש תרפ"ה: