ילקוט דוד - באוהל דוד קס

ישראל את השבת וכו' ע"ש דישנו בנותן טעם למה שהזהיר ה' על ישראל לעשות את השבת ולא לכל האומות מפני שהשם ברא מעשה בראשית את השמים ואת הארץ ואין לו שותף בזה והוא שהווה את הכל בששת ימי בראשית וביום השביעי שבת וינפש והוא אשר עשה והוא אשר שבת שאם לא עשה לא שבת ואם לא שבת לא עשה ולו יאתה המנוחה ביום השביעי ולא לאחר שלא עשה כגון שרי מעלה שלא עשו ולא כלום לא יאותה להם המנוחה ביום השביעי ולכן לא ניתן להם השבת וכן כל האומות שניתנו תחת ידם אינם יכולים לשבות וגוי ששבת חייב מיתה דהו"ל משתמש בשרביטו של מלך אבל ישראל עמו וצאן מרעיתו כי חלק ה' עמו שאור נשתמשנו היא חלק מאורו ומעצמ' מעצמותו יתברך שנתן בנו לכך הזהיר על החלק כהכל כמוהו ממנו יהיה וכמו שהוא יתברך שבת ביום השביעי כן החלק ממנו עיין מה שכתבתי בזה. ובזה יש לפרש כוונת הזוהר הנ"ל דכד ישראל עבדין עובדין דלא כשרן כביכול מתישין חילא דקב"ה וכו' דר"ל חילא כח וחלק אשר בנו מאורו יתברך שהוא אור נשמתינו שאותו אור מתישין כחו לאותו חלק וכד עבדין עובדין דכשרן יהבין תוקפא וחילא לקב"ה ר"ל לאותו חלק אשר אצל עלינו וכו' ודוק' ונכון. ועי' בזוהר פרשת בשלח דף ס"ה ע"ב ויבא עמלק וכו' ע"ש. ג' שבט תרפ"ט. ח'. שם ל"ג. ת"ח ויהי היום ויבואו בני האלהים וכו' כתב הרב ניצוצי אורות הטעם שנקרא ר"ה היום היינו משום שכל ימי הבריאה לא נודעו כי לא היה אדם בעולם ויום הששי הוא לבדו נודע לאדם וכו' ע"ש ולעיל ל"ב כתב ועוד שאמרו רז"ל בפסוק לך יום אף לך לילה שיום ששי לא היה בו לילה שלכן לא נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי ונמצא שיום ר"ה היה יום בלתי לילה ולכן נקרא היום וכו' ור"ל לא היה אחריו לילה מ שהאיר יום הששי עד מוש"ב פט"רת. ט'. שם ל"ח ע"ב. אלא הכי תנינן כתיב כי יהיה נערה בתולה נער כתיב מ"ע משום דכל זמן דלא קבלת דכר אתקרי נער מדקבלת דכר אתקרי נערה וכו' (ילקוט דוד) באהל דוד). יוד' שם דף מ' ע"א ועל דקיימא סיהרא בפגימותא לתם עני כתיב מ"ט קיימא בפגימותא בגין דלא אתפרעו ולא אתגליא האי את קדישא גזירין הוו ולא אתפרעו אימתי אתפרעו בשעתא דכתיב שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו (ר"ל במרה) וכו' ואי תימא היך לא פרע להו משה אלא בגין דלא יתעכבון ישראל תמן עד דאתסיאו וכו' ע"ש והא דדרשו חז"ל על פסוק ואומר לך בדמיך חיי וכו' זה דם פסח ודם מילה וכמו שאמר בזוהר לעיל מזה ל"ו ע"א מאי נגוף ורפא נגוף למצרים ורפא לישראל מאי ורפא ממה שנמול וכו' הרי לך שנמולו ביום הקרבת הפסח שלמחרת יצאו לדרך וכיון שנמולו באותו יום ולא חסו על עצמן משום יציאתן לדרך היה להם לעשות פריעה ג"כ דרפואתם באה כאחד ולמה לא פרעו ור"ל בזה הוא כשהיו במצרים היו מלין ולא פורעין וכשבא משה להוציאן אלו שכבר מלו ולא פרעו לא רצה משה למפרע להו בגין דלא יתעכבון ישראל תמן עד דיתסון והם כל הדור ההוא לא נפרעו אבל אלו שנולדו מקרוב ועדין לא מלו מלו ביום ארבעה עשר ביום הקרבת פסח ומסתמא מלו ופרעו דכיון שהיה מילה בזמנה קיימו המצוה ולא חשו על יציאתם לדרך ועוד דמיעוטין היו ויכולין לשמרן גם אם יצאו לדרך סמוך למילתם. והגם שאמר הכתוב וכל ערל לא יאכל בו אפשר לומר דוקא ערל מכל וכל. ודוק'. ארבעה ימים לשבט. תרפ"ט. יא'. שם מל"א ע"א. אי קודשא בריך הוא בלחודוי קטיל אמאי כתיב ולא יתן המשחית דמשמע דמשחית הוה אזיל ולא קב"ה. אלא ודאי קב"ה הוה קטיל ומשחית הוה אזיל לאשכחא עילא לישראל וכיון דהוה חמי ההוא תבירו דערלה בתרין סטרין הוה עריק ואתפרש מנייהו וכיון דקטל קב"ה כל אינון בוכרין דההוא סטרא יהיב בוכרין דישראל לפורקנא דלא ישכח עלייהו סטרא אחרא עילה הכלל ובכלא נטיר לון לישראל קב"ה כאבא על בנין ע"ש (ילקוט דוד) באהל דוד). זה תירוץ חדש ומשכיל על דבר) זה תירוץ חדש. דלפ"ז הכי קאמר קרא דבזה לא יתן פתחון פה למשחית לומר לבא אל בתיכם לנגוף דבזה יסתם ויסכר פיו ויברח משם ולא יכול לקטרג על עמו וצאן מרעיתו. תרפ"ט. ובזה יבא על נכון הכתוב דכתב ולא יהיה בהם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים והכוונה דבזה לא יהיה בכם נגף בשביל קטרוג המשחית בהכותי אני בארץ מצרים דלא ימצא המשחית מענה לשון לפתוח פיו עליכם. אי נמי שהפסוק הזה נאמר לפסח דורות. יב. שם מל"א ע"ב וירא כי לא יכול לו מסטרא דחובין ויגע בכף ירכו בגיד הנשא נשא לשון כי נשני אלהים את כל עמלי ואיהו לשון נשיא וכו' ע"ש (ילקוט דוד) באהל דוד) (משכיל על דבר) דע ידידי כי בזמן הזה אנחנו רואים עין בעין כי היצר שמנו למפגע לו שתמיד אורב לנו ומבקש רעתינו שמביא לנו מחשבות כדי להסיח דעתנו בתפלה ובברכות ובברכת המזון ובקריאת שמע ובכל מילי דקדושה כדי שיתקיים בנו בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם ריחק ממני כמ"ש בזוהר הנ"ל כי עיקר שליטתו היא בגיד הנשא שינשא אותנו במה שאנחנו עוסקין בו בתורה ובמצוה בק"ש ובתפלה ולא ידע אדם את עתו שעומדין עליו ארבעה מלאכים משמאלו להמתין עליו