ילקוט דוד - באוהל דוד קלח

ההוא נהורא אוכמא. לבתר כד מתתקנן תרווייהו אתעבידת ההוא נהורא חוורא כרסייא לנהורא סתימאה דלא אתחזי ולא אתיידע מה דשרא על ההוא נהורא חוורא. וכדין נהורא שלים ע"ש:

[משכיל על דבר] עי' נצוצי אורות מה שפי' בזה. עי' בזוהר ויקרא כ"ה ע"א שני וע"ש מש"כ באות י"ז (באהל דוד) תרפ"ו:

ח' שם פי"ו ע"ב ות"ח בשעתא דאתחברו כל אינון מלכין לאגחא קרבא עליה דאברהם אתייעטו לאעברא ליה מן עלמא. וכיון דשלטו בלוט בר אחוה דאברהם מיד אזלו. דכתי' ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם וילכו. מ"ט בגין דדיוקניה דלוט הוה דמי לאברהם. ובגין כך וילכו דכל ההוא קרבא בגיניה הוה. מ"ט בגין דהוה אברהם אפיק בני עלמא מפולחנא נוכראה ואעיל לון בפולחנא דקב"ה ותו קב"ה אתער לון בעלמא בגין לגדלא שמא דאברהם בעלמא ולקרבא ליה לפילחנא וכו' ע"ש. תרפ"ו. ט' שם צ' דקב"ה אחמי ליה לאדם הראשון דור דור ודורשיו וכו'. היאך אחמי ליה אי תימא דחמא ברוח קודשא דאינון זימינין למיתי לעלמא כמאן דחמא בחכמתא מה דייתי לעלמא. לאו הכי אלא חמא בעינא כולהו. וההוא דיוקנא דזמינין למיקם ביה בעלמא כלהו חמא בעינא. מ"ט בגין דמיומא דאתברי עלמא כלהו נפשן דזמנין למיקם בבני נשא כלהו קיימין קמי קב"ה בההוא דיוקנא ממש דזימנין למיקם ביה בעלמא דא. כל אינון צדיקייא בתר דנפקין מהאי עלמא כלהו נפשאן סלקן וקב"ה אזמין לון דיוקנא אחרא לאתלבשא בהו כגוונא דהוו בהאי. עלמא בגין כך כלהו הוו קמיה וחמא לון אדם הראשון בעינא וקיימי בקיומייהו קמיה דקודשא בריך הוא. עד דנחתו להאי עלמא וכו' ע"ש תרפ"ו:

יוד' שם צ"ג ע"א תו אמר ר' אבא בזמנא דב"נ אסיק בריה לאעליה להאי ברית קרי קב"ה לפמליא דיליה ואמר חמו מאי בריה עבדית לעלמא. ביה שעתא אזדמן אליהו וטאס עלמא ב"ד טאסין ואזדמן תמן. ועל דא תנינן דבעי בר"ל לתקנא כרסייא אחרא ליקרא דיליה. וימא דא כרסייא דאליהו. ואיהו שרי תמן והוא סליק ואסהיד קמי קב"ה. ת"ח בקדמיתא כתיב מה לך פה אליהו וכו' וכתיב קנא קנאתי לה' כי עזבו בריתך בני ישראל וכו' א"ל חייך בכל אתר דהאי רשימא קדישא ירשימון ליה בני בבשריהון אנת תזדמן ופומא דאסהיד דישראל עזבו. הוא יסהיד דישראל מקיימין האי. קיימא והא תנינן על מה אתענש אליהו קמי קב"ה על דאמר דלטורא על בנוי וכו' ע"ש תרפ"ו:

י"א שם תאנא כל מאן דקריב בריה לקרבנא דא כאלו אקריב כל קרבנין דעלמא לקמיה דקב"ה וכאלו בנה מדבחא שלימתא קמיה בגין כך בעי לסדרא מדבחא במנא חד מלייא ארעא למגזר עליה האי קיימא קדישא. ואתחשיב קמי קב"ה כאלו אדבח עליה עלוון וקרבנין עאנא ותורי וכו' ע"ש:

[משכיר על דבר] מדקאמר הזוהר בעי לסדרא מדבחא במאנא חד מלייא ארעא למגזר עליה. משמע דלעיכובא קאמר דצריך להטיף דם הברית בתוך העפר וכן הערלה בתוך העפר כקרבן עולה שכולה כליל עולה על המזבח הבשר והדם לכן צריך להזדרז בזה ולא יעבור. ולא כאשר ראיתי בקרב הימים האלו שבטלו מנהג זה שהיה מנהג ישראל קדמון בכל מקום עושים כמ"ש בזוהר הנז' והיום קמו עמדו ובטלו הדבר הזה והערלה מטמינים אותה בשפופרת אחת ומולחין אותה ועושין ממנה דבר שלא כדין ואשר לא טוב עשו המקילין בזה בכאן אורן' יע"א השם הטוב יכפר בעדם ויסיר מסווה העוורון מעל פניהם אמן. (באהל דוד). ועי' עוד מזה לקמן פ' כי תזריע בר"מ דף מ"ד. ועי' מה שכתבתי אנכי הדך' לקמן בפרשה הנז' אות א' ע"ש. ובתקוני הזוהר איתא דבזה ניצול מחבוט הקבר. וזה לשון הזוהר פרשת פקודי רנ"ה ע"ב ת"ח בזמנא דאתגזר ב"נ לתמנייא יומין וכו' ההיא ערלה דגזרין ושדאן ליה לבר כדין קיימא ההוא סטרא אחרא וחמא דהאי איהו חולקיה מקרבנא דא. כדין אתבר ולא יכיל לשלטאה ולקטרגא עלוי וסליק ואעביד סניגוריא על ישראל קמי קב"ה ע"ש:

י"ב שם עי"ז ע"ב וימת הרן על פני תרח אביו וכו'. עד ההוא יומא לא הוה בר נש דמית בחיי אבוי בר דא וכד וכו'. מאן קטיל ליה להרן אלא כיון דרמו אברהם לנורא דכשדאי אתגלי עליה קב"ה ושזביה. והוה הרן אחוי קאי תמן אמרו כשדאי בגין זכותיה דהרן אשתזיב מיד נפק שלהובא דאשא ואוקדיה להרן הה"ד וכו'. (ילקוט דוד באהל דוד):

[משכיל על דבר] עי' להר' ניצוצי אורות על הגליון דכתב וז"ל הקושיא מבוארת דהא איכא הבל ולמך וכו' ע"ש מה שיישב. ואנכי הד"ך נ"ל דהא דקאמר עד ההוא יומא לא הוה בר"נ דמית בחיי אבוי ר"ל מיתת עצמו ע"י כ"ב יכול ודו"ק פטר"ת:

י"ג שם דכיון דחמא תרח דאברהם בריה אשתזיב מגו נורא אתהדר למעבד רעותיה דאברהם ובגין כך ויצאו אתם תרח ולוט וכו' (ילקוט דוד באהל דוד):

[משכיל על דבר] נ"ל הא דקאמר אתהדר למעבד רעותיה דאברהם לא בלב שלם אלא דנכנע לאברהם בכל אשר יאמר כי הוא זה לעשות לו רצונו רצון צדיק ולבו בל עמו וראיה לזה מדברי ר' שמעון לקמן ע"ח ע"ב שהשיב לר"א ואמר לו אי תימא דתרח כד נפק מאור כשדים בגין לאהדרא בתשו' הוה. לאו הכי וכו' ע"ש ודו"ק פטר"ת: