יהל אור נ

בגיהנם. והטעם על משפט זה כי העון של רשעים נוגע בשמים [וארץ] כידוע בסוד יגלו שמים עונו וארץ כו' העדותי כו' והרבה פסוקים (שמים נבראו מאש וארץ נברא' ממים משלג שתחת כסא הכבוד כמ"ש בס"י) וכן הם חוטאים בנפש ורוח שהם משם והן זו"נ (שהן נגד זו"נ כמ"ש בס"י שמים וארץ שית סטרין דלהון בסוד שמע ישראל ובשכמל"ו כידוע) ובכ"א יש ששה חדשים כידוע בסוד ו' חדשים של יה"ח ו' חדשים של יה"ג (כידוע בסוד שבעה ושבעה מוצקות ועי' בתיקונים ת"ע). והן בששה מדורין של הגיהנם שהן כפולין בכ"א חדש עד שאול כמ"ש לעיל. ובדכורא הוא מים ובנוקבא אש כידוע בסוד מ"ד לבן ומ"נ אדום והן נגד חו"ג ואביו מזריע לובן אמו מזרעת אודם כו' ולכן נידון בשניהם וע"ל דף ס"ח ע"ב אר"י כו' וכן יה"ח ויה"ג כמ"ש בס"י חום בשנה כו'. שית חדשים של דכורא ביה"ג וזהו תלגא ו' של נוקבא ביה"ח אשא. וזהו המחלוקת אם בניסן נברא העולם או בתשרי תלוי במחלוקת שמים או ארץ נבראת תחלה והבן:

(סג ע"ב) דאקרון המון העם. ר"ל המון גוים ואברהם הוא אב המון גוים והוא שליט בחג ומדתו מים ומסט' דילי' אנן שלטין עליי':

(סד ע"א) ה"נ אית לתתא רזא ותקונא כו'. אחיזת נחש בסיהרא הוא במלכות דבריאה שהיא חוה נוקבא דאדם דאתפתי בנחש כמ"ש בפ' בראשית ד' כ"ג ע"א דעתיד למחטי קמך באתתא דילי' כו' וחשך נקרא שמאלא חשך דבריאה ושם הוא פגימו דסיהרא שתחתי' מצולות ים זו"נ דס"א אבל באצילות וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים כידוע:

מרצין על המים כו'. ר"ל המים הזדונים כמ"ש לעיל. וז"ש למיהב לון כו':

(סה ע"א) אר"ש ארימית כו' דכד רעותא עלאה לעילא לעילא קיימא כו' עד יתיר לעילא. הענין כבר כתבנו שהגילוי מתחיל מיסוד של פרצוף העליון ונעשה כתר ודעת בתחתון והוא יסוד דבינה. וכתר של א"א בו נתגלה יסוד דבינה דרדל"א ושם בוצינא דקרדינותא בטלא דבדולחא ואוירא עלאה דלא אתפס כלל לעלמין שנק' א"ס וכאן מכנין א"ס הוא ביסוד דחכמה דרדל"א. ושם שירותא לההוא צניעו דלא אתדבק ולא אתיידע והענין כי כל בחי' החסדים לאתפשטא עד א"ס ואין תכלית ובחי' הגבורות לתת מדה ומשקל. ולמטה בהתפשטות האוירא הוא בתוך כלים ובתוך ניצוצא. דכל ניצוצא שורש המשחתא. משא"כ שם הוא א"ס וכאן קורא בזוהר א"ס. שלמעלה למעלה אף בזה השם א"א לקרות. ואף בא"ק כידוע. ואמר בתז"ח דף ע"ט ע"ג דההוא אוירא נפקא מא"ס. וכאן אין גילוי כלל אפי' בתורת רישא והוא אוירא דכיא דלא אתפס כלל כמ"ש בז"ח ש"ה ונק' א"ס בכל בחי' שמתפשט האוירא עד אתר דשארי שיעורא דקו המדה כמ"ש במאמר קו המדה. וכמ"ש לקמן וכל אינון נהורין כו' כלהו אקרון א"ס. ובז"ח ה' ע"ב בגין אינון ט' דאיקרון א"ס. ושם ט' ע"ב לט' אחרנין דאינון רזא דא"ס. ונקרא א"ס ט' נקודין כמ"ש בתז"ח ע"ט א' תשע נקודין באורייתא כו' אלין אקרון א"ס ואמר שם א"ס דלית שיעורא כו' והענין כי נקודות הן ברזא דאוירא ואותיות ברזא דבוצינא ולכן ל"ל שיעורא משא"כ באותיות כמש"ש ומדיד כ"ב אתוון כו' וע"ש כל המאמר שהולך על זה הקוטב. וידוע שכל פרצוף שירותא מחכמה לכן רדל"א עיקרו על שם חכמה שבו. ואוירא דבו לא אתיידע כלל כי כל בחי' אוירא הוא אינו נתפס. והוא נשמתא דספירן נביעו והוא א"ס שבתוכם שאמר בה"ת אנת הוא עלת כל העלות סיבת כל הסיבות דאשקי לאילנא בההוא נביעו וההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא דאיהו חיים לגופא בסוד והחכמה תחי' בעליה והוא למטה בכל פרצוף בחכמה שבו. וכל התגלמות הוא מצד הבוצינא ולכן בכל פרצוף האוירא נעלם רק מז"א ולמטה משיגין מציאותה לבד משא"כ למעלה כמ"ש למטה. וכאן הוא ראשית האוירא. ולמעלה הוא בחי' כתר (דל"א) (ס"א. דרדל"א] ובזה לא ניתן רשות לדבר כלל ולכנות אף בחי' א"ס. כי הוא סיום דא"ק כידוע בסוד כתר מלכות. ובא"ק מתלבש עלת על כל העלות סיבת כל הסיבות שאין אנו יודעים לכנות שם שם כלל וכלל נמצא כי ג"ר דרדל"א מתחלקין לג' בחי'. אחד כ"ע והוא בחי' א"ק וכאן אין אנו אומרים אפי' דלא אתיידע לפי שאין אנו רשאים לדבר בו כלל. וז"ש כאן רעותא עלאה לעילא לעילא ואמר ב"פ לעילא על שלמעלה ממנו. והב' על ההוא רעותא דלא אתיידע ולא אתפס לעלמין. והוא אוירא עלאה דלא אתפס לעלמין. ואמר לעלמין אפי' כשמתפשט למטה. משא"כ בניצוצא דלמטה ידיעא. וז"ש בא"ז על רדל"א רישא דלאו רישא ולא ידע ולא אתיידע מה דהוה ברישא דא ולא אתדבק לא בחכמתא ולא בסוכלתנותא כו'. והענין כי במקומו הוא לאו רישא כלל וכשמתפשט באוירא דאזדכך והוא נהירו דפריסו אמר ולא ידע והוא ברישא תניינא. ואמר כאן כלא בסתימו כו'. ואח"כ במ"ס אמר למטה שאפי' המחשבה עצמה לא ידע. ואמר האי נהירו דמחשבה דלא אתיידע. וכאן הוא דלא אתיידע שמתלבש בדבר אחר משא"כ למעלה שלא נתלבש עדיין. ואמר **(בהעתק הרד"ל ז"ל במקום תיבת ואחר כתוב א"א (ר"ת אריך אנפין). ש"ל:

)** לא אתיידע למאן (צ"ל למו"ס. המסדר):

ולא אתדבק בחכמתא הוא באבא. ולא בסוכלתנא הוא באמא בכולם הוא נעלם. ור"ל אפי' למטה לא מושג אע"פ שמתעבה למטה ואמר ועל דא אקרי ברח לך אל מקומך על ז"א כמ"ש שם רצ"ג ב' גבינין לא קיימין ולא משתככין כו' וע"ד כתיב והחיות כו' ואמר בס"י פ"א ע"ס צפייתן כמראה הבזק ודברו בהן ברצוא ושוב כו'. וחשיב ג' רישין דלאו רישא ולא ידע ולא אתיידע ואמר מה דהוה ברישא דא שהוא אוירא שבתוכו. והוא חסד דמתגלי בפום אמה למטה והבן זה היטב ואח"כ חשיב חו"ב כנ"ל:

רישא דסתים יתיר לעילא. הוא בינה יסוד שבה שנעשה רישא תניינא. ואמר דסתים יתיר לעילא לפי שתחתיו עוד רישא תליתאה שסתום ג"כ מ"ס. ואינו מדבר כאן על גולגלתא עצמה רק על בינה כנ"ל:

וההוא רישא אפיק מה דאפיק. הוא בוצינא דקרדוניתא. וכאן התחלתה דנפיק מיסוד דבינה דל"א כנ"ל. ונהיר מה דנהיר כו'. הוא אוירא דסתים בקד"א וכאן הוא ראשית התלבשו ולכן בוצינא מתחיל קודם לפי שהאוירא שלמעלה לא אתיידע כלל ולאו רישא שאין מתלבש בא"א משא"כ הבוצינא במקומה מתלבש. ועל ההוא אוירא אמר בתז"ח שם דההוא אוירא נפיק מא"ס כנ"ל. וידוע שכל נהורא הוא מסט' דאוירא כמ"ש נהרין ונצצין. שהוא אור לבד ואינו נתפס. ועליו נאמר בפ' בראשית יהי ויהי כן ובוצינא נאמר עליו ויעש כו'. ואמר בריש זוהר