יהל אור יז

ואוירא דגניז בגוי' נקרא סתים דסתימו והוא נפיק מרזא דא"ס כנ"ל. והבוצינא יצא מגלגלתא ונגנז בו. ומרזא דא"ס קאי על סתים דסתימו כמ"ש למטה סתים גו סתימין מרזא דא"ס בקע כו'. ובוצינא נגנז בו כמ"ש במאמר קו המדה נהורא דלא קיימא בנהורא [הוא רדל"א שאין מתלבש באחר] גליף [הוא מ"ש כאן גליף כו'] ונפיק נציצו כו' הוא מ"ש כאן בוצינא כו'] ובטש גו רעוא דרעוין ואתטמר בי' כו' [וז"ש כאן גו סתים כו']:

קוטרא בגולמא. כבר פי' (הוא בפי' התקונים תי' ע' ר"כ ע"א ובפי' סוף תז"ח):

לא חוור כו'. הן ה' גוונין של אור שהן בפ' מי מדד כו'. שעדיין לא נתגלו עד היכלא עלאה כמ"ש בתי'. וגוון החמישי הוא גוון תכלת שאינו גוון בעצמו רק כלל כל הגוונים כידוע. וז"ש ולאו גוון כלל. ואע"פ ששרש הגוונין בבוצינא מ"מ אין מתגלה כאן עדיין:

[ובמ"א כתב הגר"א וז"ל לא חוור כו'. חוור גוון חסד. סומק גוון דין. אוכם דינא דמסאבותא. לא גוון כלל. רומז לתכלת הוא דינא רפיא וסומק דינא קשיא. וירוק גוון רחמים. עוד ב' גוונין והן כלולים באלו ז' גוונין מתנהג העולם שהן ז"ת. שכל השרשים באצי' ומתגלה הגוונים בבריאה. וכמ"ש בתיקוני' ל"ו ע"ב אלין אינון ארבע גוונין דסלקין בעשר ואינון כולן להביות אשיות כו' [שהן מגו בוצינא] שבע אינון מהאי עשר ואינון לקבל ז' רקיעין ואינון ז' ספיראן כו'. וכ"ה בז' כוכבים שבתאי אוכמא. מאדים סומק. כוכב ירוק. צדק תכלת. לבנה חוור. ושאר מורכבים. וז"ש לא גוון כלל לכלול כל הגוונין שנמצא למטה ממנה. ואמר שם ואינון כחוטא חוורא כו' שאלו הגוונין הן בעינא כמ"ש בא"ר ובמתני' דפ' יתרו ע"ש]:

כד מדיר משיחא כו'. הוא מ"ש במאמר הנ"ל בזמנא דרעוא דא בעא לאתפשטא כו'. והענין בקיצור שמקודם נפיק הניצוצא ונגנז בגו רעותא עלאה [בסוד הבן בחכמה. הרמ"ש] שהוא אין קדמאה פשיטותא דקוטרא עלאה. ואח"כ כשרוצה להתפשט הרעותא יוצא מקודם הנציצו שסט' דגבורה יוצאין מקודם. וכאן הוא עדיין גוון ולא גוון ואח"כ מתפשט האי רעותא והוא אתפשטותא קדמאה. והוא נביעו הנז' בהקדמה ב' של ת"ז כנ"ל [ונק' מ"ה שם בהקדמת ת"ז סוד חכמה כ"ח מ"ה. הגהת הרמ"ש] ועייל ההוא אתפשטותא בגו האי נציצו [בסוד וחכם בבינה. הרמ"ש]. וז"ש כאן עביד גוונין לאנהרא. שאור הגוונין הוא מאוירא ובוצינא עושה גוונין לאנהרא אח"כ:

בגו בוצינא נפיק חד נביעו דמני' אצטבעו גוונין לתתא. כנ"ל שנכנס ההוא נביעו בבוצינא. ואמר לתתא. לא כאן אצטבעו רק לתתא בהיכלא עלאה כמ"ש בתז"ח (ס"א בת"ז) ובמאמר הנ"ל כדין האי נציצו אחזי בהו גוונוי ואצטבעו כולהו כחדא חוור וסומק וירוק ואוכם כו'. והוא במשחתא דוא"ו מחו"ל שהוא הדעת שהוא המשחתא העיקרית ובו נמדד ולשון חק כ"א כפי מדתו:

סתים גו סתימין מרזא דאין סוף בקע ולא בקע אוירא דילי'. ר"ל שדרך ההוא פריסו יוצא מעט ונהיר למ"ס ושם לא אתיידע כנ"ל וז"ש לא אתיידע כלל:

עד דמגו דחיקו דבקיעותא. וזהו ענין הצמצום ומכאן נולד נקודות מעט (בהע"א נקודה. ועוד) נקודה חדא סתימא. הוא אבא. ואמר סתימא עלאה. לפי שיש עוד נקודה והוא חכמה שבבינה יו"ד של ה"א עלאה ועוד נקודה א' של ה"א תתאה ושם באתגלייא כמ"ש בזוהר ונגד ב' אלו אמר סתימא עלאה:

בתר ההיא נקודה לא אתיידע כלל. שלמעלה ממנו אף מ"ס והוא ידע את מקומה במופלא ממך כו'. ובמ"ס לא אתיידע כנ"ל. ובמאמר קו המדה אמר כאשר נתלבש הנציצו תוך הרעותא אח"כ יצא כנ"ל ונתלבש גו אתפשטותא קדמאה כנ"ל. ואח"כ בטש האתפשטותא גו מ"ס. וז"ש שם בסתימו דלא אתיידע כנ"ל (בהע"א כלל) ויצא ממוח כולן כלילין כחדא בסוד טפת הזרע מאבא שכלולין בו כל האיברים ואח"כ כשרוצה לצאת מן הגרון בטש האי נציצו בי' ואתדחק והוא כאשר שולח מן חי"ת לוא"ו ושם נשמע קול דנפיק מן שופר. ועדיין כאחד שאין בהן שום דבור פרטי ושם נראו הגוונין וז"ש כאן אצטבעו גוונין לתתא ושם י"ב חדש די"ב חדשים תוך הבינה שהן י"ג נהרי אפרסמונא דכיא ואח"כ יצאו משם ונשתלו בלמ"ד (ע"כ מפ' נח):

ובג"כ אקרי ראשית. ר"ל ראשית למציאות שכתר נקרא אין שגם מציאותו נעלם משא"כ בחכמה שלכן נקרא יש. ואע"פ שאנו מונין כתר מכלל ע"ס היינו מכח חכמה. והענין שנקרא ספירות ע"ש המספר. לא ע"ש הדברים הנספרים. כי הע"ס הן במחשבה לבד שלכן נק' עשר חכמות ונק' בלי מה. ואין דבר בעולם שיהיה במחשבה לבד רק המספר. שאין ניכר בדברים עצמן. וידוע שדבר א' אינו נופל במספר שלכן א' אינו מספר ומתחיל מב' וא' הוא כלל המספר. וכשיהיו שני דברים מונין ג"כ א' לכן הא' אינו מתרבה לא עם כפילתו בעצמו אפי' הרבה פעמים ולא עם שאר המספר ואינו מתחלק:

ליקוט מהרמ"ש. שאלה שאלתי ממנו אודות הספירות והשיב שהספירות הוא לשון מספר וכוון אותם בלשון מספר כי כל דבר שבעולם מובדל א' מחבירו בגבול ותכלית אך המספר אין הבדל ניכר אלא במחשבה. כן הם בעלי תכלית בשכל ובמחשבה אבל לא בגבול ותכלית ועוד שכל דבר שבעולם יש לו גבול ותכלית אבל המספר אין לו קץ ותכלית לעולם. נמצא המספר אין הבדל ניכר אלא במחשבה שלזה קרא א' ולזה קרא ב'. המהות נבדל אחד מחבירו דהיינו אותו דבר הנספר נבדל אחד מחבירו. וז"ש עשר ספירות בלי מה פי' הם עשר מספרים אבל הם בלי מהות. כי המהות נבדל אחד מחבירו. אבל הם אינם נבדלים בעצם אלא הם מספרים בלבד שהבדלתן במחשבה ובשכל וד"ל. (ובמ"א מצאתי וז"ל) ספירות ע"ש שהמספר אינו בריאה רק במחשבה כי אף אם תספור אנשים או מינים א' ב' ג' ד' ה' כשיתפרדו אינו ניכר מי הוא א' ומי הוא ב'. כי הוא אינו דבוק בעצם כמו החכמה והגבורה שהוא דבוק בעצם החכם והגבור. וא"כ כשיתפרדו איה המספר כי איננו. כן הספירות רק במחשבה וכשם שהמספר אין לו סוף כי תוכל לספור כמו שתרצה כשתגיע לעשר שהוא סוף מספר האחדים תוכל לומר ולספור עד אין סוף כן ע"ס אין להם סוף ותכלית וגם הם רק במחשבה כמו המספר. ע"כ]:

א"ה ראיתי בכאן ללקט עוד באור על זה מבאורי הגר"א בתז"ח דף פ' ודף פ"ט. והענין כי כמו באדם יש המחשבה שרוצה לעשות הדבר. והרצון שהוא קודם