יד המלך (לנדא) - ד. צט

כל הבא ליפרע מנכסים משועבדים ואח"כ מכריזין עליהם ס' יום בבוקר ובערב כמו שביארנו ואומרין כמה אדם רוצה ליתן בשדה ע"מ ליתן לאשה כתובתה ולבע"ח את חובו. ואחר שפודין אותה ולוקח אותה הלוקח אפילו בדינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון חוזר הפודה ומגבה לאשה כתובתה או לבע"ח את חובו. אפילו היה החוב מאה והשדה שוה תשעים ע"מ כך פודה אותה הרוצה לפדותה אבל אם היה החוב שנים כדמי השדה כגון שהיתה שוה מאה ויש עליו חוב וכתובת אשה מאתים אין פודין אותה ע"מ ליתן החוב או הכתובה אלא פודין אותה סתם שאם התנה ליתן אינה נפדית כלל עכ"ל רבינו בשלש ההלכות אלה וזה לשונו של הראב"ד שם בהשגות דעל הלכה י"ד כתב א"א שהקדש זה אינו מפקיע מיד השיעבוד שהרי הפדיון אינו אלא כל דהו משום דר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלי פדיון ומשום הכי תני במתניתן הפודה פודה פירוש לשנא קלילא ואינו מפקיע אלא קדושת הגוף כגון הקדש קונמות או תפיסת המת כדאיתא בכתובות וביבמות ועל הלכה ט"ו כתב א"א ומנין לו זה שאם מכר הלוקח ראשון לאחר שהיא טורפת מן השני ומה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו ועוד שאמר לה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרינא שטרא למרא קמא ואין זה דומה למה שאמרו במשנה ובגמרא עכ"ל. והנה מלבד השגות הראב"ד האלה דברי רבינו בעצמם בהלכות אלה כאן בהלכה זו ובפ"ז מהלכות עירוכין תמוה כל כך עד שכמעט אינו מצוי בכל ההלכות שקבע רבינו בספר יד החזקה עוד איזה הלכות תמוהות כזו דמלבד דדברי רבינו נראים כסותרים דברי גמרא דהוא כתב בפירוש דההקדש זה מפקיע השיעבוד ובגמרא אמרו דאין ההקדש זה חל על הנכסים מדאורייתא כלל משום השיעבוד שחל עליהם ומדאורייתא אינו צריך פדיון כלל רק משום גזרה שמא יאמרו דהקדש יוצא בלי פדיון ולא זו בלבד אלא דרבינו סותר דברי עצמו דבתחלה בהלכה י"ד כתב דההקדש חל מדאורייתא דמפקיע מידי שיעבוד ולבסוף בהלכה ט"ז מביא רבינו בעצמו טעמא דר' אבהו דכל הפדיה הוא רק משום גזרה דשמא יאמרו והנה הרב המגיד התיאש מליישב דברי רבינו אלה וכתב וז"ל ובאמת דמה שיצא לרבינו שם בפירוש זה אינו נכון וכל המפרשים ראיתי חלוקים עליו ומרן הכ"מ ז"ל התאמץ מאוד שם בהלכות עירוכין ליישב דברי רבינו נגד הגמרא אמנם על סתירת דברי עצמו של רבינו אין בדברי הכ"מ די השיב מאומה כמבואר למעיין. והנה אנכי יגעתי ומצאתי ליישב דברי רבינו ולהעמידם לכל הלכותיו אלה הכל לנכון דהנה מקור דין זה הוא ממתניתן פרק שום היתומים המקדיש נכסיו והיה עליו כתובות אשה ובע"ח אין האשה גובה כתובתה ולא בע"ח את חובו אלא הפודה פודה ע"מ ליתן לאשה כתובתה ולבע"ק את חובו ואמרינן עלה בגמרא מאי דקתני הפודה פודה משום דר' אבהו דאמר ר״א שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ופירש רש"י דמן התורה אין חל על הנכסים אלה שום קדושה כלל משום דמשועבדים לבע"ח ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו רק צריכה פדיון משום גזרה כו' הלכך בהוספת דינר סגיא ליה. והנה התוס' התעוררו שם ע"ז דאמאי לא חל על הנכסים האלה קדושה דאוריית' דהרי הקדש חמץ שחרור מפקיעין מידי שיעבוד וכדרבא ותירצו דאין הקדש מפקיע מידי שיעבוד רק קדושת הגוף אבל קדושת דמים אינו מפקיע ובאמת פשטת לשון דר' אבהו מורה כפי החילוק שחילקו התוס' דבקדושת דמים אין בו מדאורייתא שום חלות קדושה כלל אמנם דעת שפתי רבינו ברור מללו ועינינו רואות בעליל דלא ניחא לרבינו דעת רש"י ותוס' בחילוק זה אשר חילקו בין קדושת גוף לקדושת דמים. דהרי רבינו כתב בפירוש כאשר הביא דין זה דמתניתן דאין האשה ובע"ח יכולים להגבות מהנכסים דהטעם הוא משום דההקדש מפקיע מידי שעבודם שקדם והנה ע"כ מסתביר ליה לרבינו דכיון דרבא כייל כל הני תלתא דהקדש חמץ ושיחרור בחדא אזי סתימת הענין הוא דחד טעמא אית לרבא בכלהו וכמו דבחמץ ושחרור הוי הטעם משום דאיסורא ממילא חייל וכיון דחמץ זה עיקרו לישראל ואי בעי היה מסלק ליה לנכרי חובו בזוזי הלכך חל על החמץ הזה איסור תורה שאסרתו בהנאה וממילא לא מהני שיעבודו של נכרי על זה החמץ דהרי אין לו ממה לגבות והוי כמו אם נתקלקל החמץ או נאבד בענין אחר וכמו שאין ביד השיעבוד לעכב הפסלות וקלקולים אחרים אשר על ידם יופסד דמי שויו של חמץ זה כמו כן אין ביד השיעבוד לעכב איסור תורה אשר חל על כל חמץ של ישראל וכמו כן ממש הוא הטעם בהקדיש שיעבודו של בע"ח. דכיון דגוף הדבר המשועבד שייך להלוה ומצי לסלק לבע"ח בזוזי אזי עכ"פ חל עליו גוף ההקדש דהלא לא גרע בזה הקדש מהדיוט ואף באם היה מוכר שיעבוד זה להדיוט הגם דהלוקח מחויב לסלק להבע"ח חובו המגיע לו מ"מ גוף המכירה בכל אופן קיימת ואין הלוקח מחויב לסלק לו חובו רק דאם לא סילק טורף הבע"ח מהשיעבוד שקנה דהיינו שמוכרין השיעבוד והמותר שנשאר אחר גביות דמי חובו שייך ללוקח וכיון דעצם המכירה שמכר להדיוט היא קיימת הרי ממילא כמו כן חל עכ"פ גוף ההקדש על כל השיעבוד וכיון דההקדש בכל ענין חל אזי ממילא אין מקום כלל בהקדש לשום סילוק חוב או איזה טירפא דאין ביד ההקדש ליתן שום מעות להדיוט בדרך סילוק דאין לך שום דבר יוצא מרשות הקדש הן דמים הן חפיצים או קרקעות אם לא בתורת חילול והכא לא שייך חילול דכיון דכבר חל עכ"פ גוף ההקדש על דבר המשתעבד גם קודם סילוקו של הבע"ח א"כ על מה יש אח"כ לההקדש לחלל שיוציאו מעות הקדש מרשות גזבר ויסלקו לבע"ק ההדיוט ומה יביאו לרשות הקדש תמורת המעות שיוציאו וגם גוף דבר המשתעבד ג"כ אין בידינו לטרוף מההקדש בע"כ של הקדש דלא מצינו טרפא מהקדש וכיון דחל פעם אחת רשות הקדש על דבר זה שוב אינו יכול לצאת מרשות הקדש אם לא בתורת פדיון. וכמו כן ממש הוא גם בשיחרור דכיון דגוף העבד שייך לרבו והתורה חקקה חוק דבאמירת הרב הרי את בן חורין קנה העבד את עצמו בן חורין ומה לי אם הרב מכר העבד לאחר דקנה אותו הלוקח אף דהעבד גם ביד רבו השני נשאר משועבד להבע"ח הרי באמת צריך הלוקח לסלק לבע"ח חובו ואם לא מסלק ליה טורף הבע"ח מהעבד המשועבד דהיינו שהב"ד מוכרין העבד בעילוי דמים ומסלקין להבע"ח חובו והמותר שייך ללוקח אבל עצם המכירה ללוקח בכל אופן קיימת וכמו כן אם הקנה את העבד המשועבד לו לעצמו הרי העבד קונה את עצמו כמו בקניות הלוקח רק דבקנין הלוקח אין הבע"ח בא לידי הפסד ע"י הקנין משום דכיון דגם אצל הלוקח יש עדיין על העבד תורת עבדות ואם אין הלוקח משלם להבע"ח אז יש עדיין שיעבודו דהיינו שיווי דמי העבד והב"ד מגבין את החוב ע"י שומת העבד רק דהברירה ביד הלוקח לשלם ולסלקו משומא זו וכמו שביארתי משא"כ אם העבד בעצמו קנה את עצמו ע"י שיחרור הרי גוף השיחרור בכל אופן חל כמו גוף הקנין של הלוקח ועל העבד בעצמו אין חיוב תשלומין כמו דאין חיוב תשלומין על הלוקח בעצמו ובזה אין מקום לומר דאם אין העבד בעצמו מסלק להבע"ח את חובו אזי הבע"ח הולך וגובה משיעבודו דהיינו מהעבד עצמו דהלא כיון דנשתחרר והוא בן חורין גמור שוב אין ביד הב"ד למכור העבד כלל וכיון דאין להבע"ק מקום לגבות הרי ממילא נפסד שיעבודו ואיבד מעותיו ומה לנו אם ע"י חוקי התורה הללו נפסד שיעבודו של בע"ח או ע"י איזה סבה אחרת הלא הרבה סיבות יש להפסיד מעותיו של אדם או נכסיהן ושיעבוד חובם כמו נשבר או נשבה או מת וקילקולים אחרים כדומה. וזה הוא לדעת רבינו תורף סברתו של רבא בהא דהקדש וחמץ ושיחרור מפקיעין השיעבוד וממילא שוב אין חילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים דכיון דאין הטעם משום דיש להקדש כח הפקעה כמו דמסתבר להו לרש"י ותוס' ולכן חילקו בכח הפקעה זו בין קדושת הגוף לקדושת דמים רק דלדעת רבינו הטעם הוא משום דע"י חלות האיסור אשר חל על השיעבוד נפסד השיעבוד בכך וממילא אין לו לבע"ח ממה לפרוע וכיון דכמו כן חל האיסור על קדושת דמים כמו על קדושת הגוף הרי ממילא אין חילוק בדינא דרבא בין קדושת דמים לקדושת הגוף דבשניהם נפסד שיעבודו של הבע"ח ע"י איסור הקדש ואין להבע"ח ממה לגבות חובו והלכך שפיר כתב רבינו בדין זה דמתניתן דאף דהוא קדושת דמים בכל זאת ההקדש מפקיע השיעבוד שקדם אמנם אח"ז הניח רבינו הנחה קיימת דכיון דהא דההקדש מפקיע השיעבוד היינו משום דהשיעבוד נפסד ממילא מחמת האיסור שעליו אבל בכל זאת עצם כח השיעבוד של הבע"ח קאי וקיימי רק אריה הוא דרבוע עליה ואין לו ממה לגבות הרי ממילא לכשיופקע איסור זה ע"י איזה אופן שיהיה והשיעבוד יהיה חוזר להתירא אזי חוזר. גם כח השיעבוד וגבייתו של הבע"ח להיות בתקפו כבראשונה והבע"ח חוזר וגובה חובו ממנו ולפיכך אח"כ כשכתב רבינו דאין הבע"ח וכתובת אשה יכולים לגבות חובם מנכסים האלה משום דההקדש שהקדישן הבעל או הלוה הפסיד דמי שויה שלהם חידש לנו אז דין חדש דאם היה בנכסים אלה קרקע וההקדש מכר הקרקע להדיוט כיון דאחר המכירה לההדיוט נפקע אז מעל הקרקע. עכ"פ איסור הקדש אזי חוזר אז השיעבוד להיות בתקפו. כמו שהיה קודם חלות האיסור הקדש והבע"ח וכתובת אשה טורף חובו מהלוקח ולפי דלדעת רבינו כל עיקר דין זה דמוסיף עוד דינר ובהוספת דינר סגיא ליה הכל סובב והולך על חידוש דין זה שחידש רבינו דבע"ח חוזר וטורף מהלוקח על כן הגם דממקומו הוא מוכרע דין זה בכל זאת תמך רבינו יסודותיו של דין זה להכריע אותו גם מכח סברא והראה לנו דמיונות כיוצא בזה דאחר שפקע שיעבוד מקרקע לפי שעה חוזר וחל על הקרקע זו בעצמה וכגון בשני לקוחות שכתב הבע״ח להלוקח