יד המלך (לנדא) - ד. ק

ראשון דו"ד אין לי עמך ומכר הלוקח הראשון ללוקח שני דמבואר במשנה ובגמרא דהבע"ח חוזר וגובה מלוקח שני וכאמור בפרק מי שהיה נשוי דחוזר חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם וכמו כן כאן אף דפקע שיעבוד הבע"ח כל זמן שהיה הקרקע ברשות הקדש בכל זאת כשיצא מרשות הקדש חוזר השיעבוד של הבע"ח לאיתנו הראשון ואף דהתם מכח טרפא בא מיד אחד אל השני והכא בתורת מכר בא ליד הלוקח מ"מ גם כאן אין מקום לסברא דמה מכר ראשון לשני כל זכות שיש לו וכהשגות הראב"ד על רבינו דהנה כח זה. דמה מכר ראשון לשני לא שייך רק היכי דלהלוקח הראשון היה לו זכות בקרקע אזי שפיר אמרינן דמה מכר ראשון להשני כל זכות שהיה לו וממילא נתפס כח של הלוקח השני באותו זכות שהיה להלוקח הראשון משא"כ כאן בהקדש שמכר קרקע להדיוט דלפי מה שביארתי אין כח ההקדש בקרקע זו מחמת איזה זכות דגוף הזכות של הקרקע היה שייך תמיד להבע"ח מחמת השיעבוד רק דהיה לההקדש כח איסור וממילא לא היה נותן איסור זה מקום להבע"ח ליהנות מזכותו ומשום דאסור ליהנות מההקדש והנה כח איסור זה אינו רק כשהקרקע הוא תחת יד הקדש אבל אין כח ביד ההקדש למכור חלות איסור זה ללוקח הדיוט וכיון דתיכף כשבא ליד הלוקח פקע האיסור מיניה והרי גם אם היה משכחת איזה אופן שתפקע איסורו בעודו ברשות הקדש היה הבע"ח טורף גם מרשות הקדש ומה זכות שייך כאן לומר שמכר ההקדש ללוקח הדיוט הלא גם להקדש לא היה כח זכות רק כח איסור וזה אין כח ביד ההקדש למכור כלל ולכן שפיר גובה הבע"ח חובו מלוקח הדיוט גם ההשגה השניה של הראב"ד שהשיג על רבינו לא ידעתי מקום השגה כלל דמאי מהדרנא למרייהו שייך גבי הקדש דבהדיוט היכי דמחזיר המקח להמוכר חוזר כל הענין להיות כבראשונה וכל ענינים הנתהוים בנתים אשר רצה זה לזכות מחמתן כולם יש ביד הלוקח לבטלם ע"י ההחזרה והיה כלא היה וממילא יופסד גם זכותו של זה כמו אם לא היה לו זכות זה מעולם משא"כ בהקדש שמכר הקרקע דרך פדיון וחילול ללוקח הדיוט והחילול זה שחילל פעם אחת לא יכול להתבטל בשום אופן כלל והלוקח אינו יכול לקחת דמיו בהחזרה וכל עשיות שנעשה בין הדיוט והקדש שוב אין עוד ביד שניהם למחול על עשיות ההם או לבטלם אם לא שיש ביד הלוקח להקדיש הקרקע מחדש וזה יש ביד כל לוה אשר חייב להמלוה מעות בשיעבוד קרקעותיו יוכל להפסיד שיעבודו ע"י איסור הקדש שיקדיש קרקעותיו וקרוב הדבר לומר דאם יחזור ויקדיש הלוקח קרקע זו שקנה מן ההקדש ויפסיד עי"ז להבע"ח גביות חובו מחויב הלוקח לשלם להבע"ח מטעם מזיק דאין לך מזיק במזיד גדול מזה ואף בהיזק שאינו ניכר חייב לשלם ואף דאין תשלומין נזקין בקרקעות הכא לא הוי נזק קרקע. רק נזק גביות חובו לא מיבעי למאן דדאין דינא דגרמי אין ספק כלל שהלוקח יהיה צריך לשלם דלא גרע מהמוכר שע"ח לחבירו וחזר ומחלו דאמר שמואל דלמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא ולמה לו ללוקח להכניס א"ע בתגר הלז שהוא יחזור ויקדישו ויהיה צריך לשלם מביתו להבע"ח ההפסד שגרם לו ואין כאן שום מקום כלל לסברת מהדרנא ולכן גם מצד זה אין שום השגה על רבינו בחידוש דין זה שחידש כאן בענין גביות חובו שהבע"ח חוזר וגובה מהלוקח שקנה מההקדש:

ועתה נבוא לבאר ההלכה אחרונה שהביא רבינו בהלכה ט"ז דאחר שתקע רבינו יסודותיו במקום נאמן בחידוש דין זה שחידש דאחר שבא השדה לרשות לוקח הדיוט חוזר הבע"ח וכתובת אשה וגובים ממנו חזר לענינו הראשון דאיך פודין קרקע זו וכונתו הוא דכיון דאין מפרנסין ואין משהין כלל פדיון הקדש ואף אם יהיה אח"כ ריוח להקדש גילתה התורה ונתן את ערכך קודש ביום ההוא לרבות כל דבר של הקדש שאין מפרנסין ולא ממתינין בו ליום השוק ולא מוליכין אותו ממקום למקום דאין להקדש אלא מקומו ושעתו למטלטלין והכרזת ס' יום למכירת ופדיון קרקעות וכמו שאמרו בפרק שום היתומים (דף כ"ד) הביאו רבינו ספ"ג מהלכות עירוכין הלכה י"ט וכיון דכל הקדש בדק הבית אינו עומד רק לדמי ולפי הנחה זו שהחליט רבינו דכשמכר ההקדש הקרקע להדיוט אזי הבע"ח וכתובת אשה חוזרין וגובין מהלוקח. ומי פתי יסור הנה, להפסיד מעותיו ולהשליך זוזי בכדי לקנות קרקע כזו מההקדש ואח"כ יבא הבע"ח וכתובת אשה ויטרוף אותה ממנו ובפרט כשהחוב והכתובה עולים יותר מדמי שויה של השדה וממילא אין קרקע זו שוה מאומה לההקדש דההקדש אין לו לחרוש ולזרוע קרקעות רק לעשות הכל בדמים ע"י פדיון וכמובא למעלה מקרא ונתן ערכך קודש ביום ההוא דאין לההקדש רק נתינת דמים להגזבר כפי ערך הקצוב או עפ"י עילוי דמים וכיון שקרקע זו אין לו שום שיוי דמים הרי ממילא אין בקרקע זו להקדש שום לתא דדמים ועל מה יש מקום לאיסור הקדש לחול ולכן הדר דינא דמן התורה לא היה קרקע זו צריכה שום פדיון דכיון דאין להקדש כח זכות בקרקע זו רק כח איסור ואם אין לאיסור הקדש על מה לחול הרי ממילא לא נפקע שיעבודו של הבע"ח כלל רק דמ"מ הצריכו חכמים להמלוה להוסיף עוד הלואות דינר על חוב של הלוה והפודה נותן אותו דינר לפדות בעדו את הנכסים כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ופודה ע"מ ליתן אחר הפדיה להבע"ח את חובו ולאשה כתובתה וכמו שביאר רבינו לפני זה דאחר דפקע איסור הקדש חוזר השיעבוד של הבע"ח והכתובה לגבות חובם מהקרקע כבראשונה ואם אין הפודה מסלקם גובים חובם מהקרקע:

וניחא בזה מה שדקדק רבינו בכונה לכתוב דין זה שחידש דוקא בהקדש שמכר הקרקע גם בסדר הפדיה דקדק כן וכתב וכיצד פודין הקרקע והלא בגמרא לא הוזכר בכל הסוגיא שום קפידא ושום חילוק כלל בין קרקע למטלטלין ולפי מה שכתבתי ניחא דדוקא בקרקע שמכר ההקדש חוזר הבע"ח וגובה מהלוקח דכיון דפקע איסור הקדש מהקרקע והשיעבוד של הבע"ח קאי וקיימי על זו הקרקע ממילא הוי כאלו מכר הלוה בעצמו הקרקע להלוקח דהיה הבע"ח גובה ממנו וכמו כן אף שבא הקרקע ליד הלוקח אמצעי רשות ההקדש ג"כ הבע"ח גובה ממנו משא"כ במטלטלין שמכר ההקדש להדיוט דמה בכך דפקע איסור הקדש וקאי וקיימי שיעבודו של הבע"ח על אלה המטלטלין הלא עכ"פ לא גרע בזה במה שבאו המטלטלין ליד הלוקח ע"י ההקדש מאלו היה באו מהלוה בעצמו להלוקח בלי אמצעי הקדש דלא היה הבע"ח גובה ממטלטלין אלה מהלוקח ומשום דבמטלטלין דביד הלוה. להבריחם לא סמיך דעת הבע"ח עליהם וכיון דלא שייך שיעבוד כלל במטלטלין אינו גובה אותם רק מהלוה עצמו דמיניה דידיה גובה אפילו מגלימא דעל כתפיה אבל לא מלוקח שקנה מיד הלוה והרי הוא ק"ו כשבאו ליד הלוקח אמצעי הקדש דבודאי אין לבע"ח שום טענה עוד עליהם ולפיכך שפיר לא כתב רבינו חידוש דין זה רק בקרקע אבל במטלטלין אין הבע"ח יכול לגבות מהלוקח שלקח מההקדש וממילא כיון דבמטלטין אף אחר שבאו ליד הלוקח אין ביד הבע"ח לגבות חובו מהם הרי שפיר קפצי זבינא עליהם לקנותם מההקדש בכסף מלא ושפיר חל איסור ההקדש לכל דמי שוים בעילוי דמי המכירה וממילא לא מהני במטלטלין פדיון בהוספת דינר ופדיון גמור בדמי כל שויה החפץ בעינן כדין פדיון כל שאר הקדש דאף דקיי"ל כשמואל דשוה מנה שחיללו על פרוטה הרי זה מחולל אין זה רק בדיעבד אבל לכתחלה פודין רק בדמי שויה וגם בדיעבד בעינן עכ"פ מדרבנן תשלום כל דמי שויה ולכן דקדק רבינו לכתוב גם דין זה דסגיא בהוספת דינר רק בפדיון קרקע:

ועפ"י הסברות דברים האלה מוסבר ממילא דמלבד דחידוש דין זה של רבינו מוסכם מצד הסבר' אלא דמדין זה דר' אבהו בעצמו הכריע רבינו ג"כ חידוש דינו דבמקרקע גובה הבע"ח מהלוקח שקנה אצל ההקדש דאם גם בשיעבוד קרקע שמכר ההקדש ללוקח הדיוט אין הבע"ח גובה מהלוקח זה שקנה מן ההקדש א"כ ממילא גם על הקרקע יקפצו אנשים לקנות בטח דהלא ידעו דלא יגבה הבע"ח מהם, וגם קרקע היה קנוי להקדש בכסף מלא כפי דמי שויה למכור בשוק וגם בפדיון קרקע לא היה סגיא בהוספת דינר וממילא לא היה שייך גם בקרקע הא דר' אבהו משום גזרה שמא יאמרו דהלא גם בקרקע היה בעינן פדיון גמור מדאוריית' כדין כל הקדש וכמו שביארתי למעלה במטלטלין וכיון דר' אבהו חידש לנו גזרה זו דשמא יאמרו הכריע רבינו מהא דר' אבהו עצמו דבהקדש קרקע בהאי גונא דאית על המקדיש כתובת אשה וחוב אין לההקדש שום שיוי דמים על הקרקע ומשום דאינו עומד למכירה להבע"ח יחזור ויגבה מן הלוקח ושפיר הוכרח ר' אבהו לחדש בקרקע טעם הפדיון בהוספת דינר משום גזרה דשמא יאמרו ולפיכך הביא רבינו חידוש דינו דגובה הבע"ח מהלוקח משובץ בין דינא דמתניתן ובין הא דר' אבהו ובשניהם דקדק לפרש דוקא קרקע זולת בדינא דמתניתן סתם רבינו וכתב המקדיש כל נכסיו ולא חילק בין מטלטלין לקרקע משום דגוף דין המתניתן דאין הבע"ח וכתובת אשה יכולין לגבות מהנכסים בעודן הקדש. אין חילוק באמת בין מטלטלין לקרקעות דבשניהם חל עכ"פ איסור הנאות הקדש וממילא בשניהם אין מקום להבע"ח לגבות חובו בעודן הקדש לכן בהפסד שיעבודו של הבע"ח הביא רבינו נכסים סתם ולא חילק כלל בין מקרקע למטלטלין אמנם לאח"כ כשהתחיל להביא תקנות הבע"ח והכתובה באיזו דרך יכולין לבא לידי גביות חובם מהשיעבוד שלהם. וגם כשהביא סדר הפדיה אז מפרש דבריו דאופנים אלה אינם שייכים רק בקרקע