יד המלך (לנדא) - ד. צח

אפשר כלל בשום אופן שלא ידעו שניהם בהמקח שבשער דהא עיקר הפסיקא שלהם הוא כמה מעות שיתן לו כפי המקח השער שיצא הידוע להם משא"כ בהלואות סאה בסאה אף דאין ג"כ ההיתר רק ביצא השער בכל זאת גוף ההלואה היה יכול להיות אף אם המה לא ידעו בהמקח שבשער דסאה חיטים הלוה לו וסאה חיטים נפרע ממנו לכן שפיר הוכרח רבינו להשמיענו גם בהלואות סאה בסאה כיון דאין ההיתר ביצא השער רק מכח דמה לי הן ומה לי דמיהן והיה בידו לעשות אז הפירות בדמים לכן גם בזה בעינן שידעו דוקא שניהם המקח שבשער דאם לא ידעו בהמקח לא שייך לומר דמה לי הן. ומה לי דמיהן ומשום דיכולים לעשות הפירות בדמים דמי יודע אם היו מרוצים להכניס א"ע בתגר הזה לעשות הפירות בדמים במקח הזה שבשוק:

שם כיצד היה השער קבוע וידוע לשניהם לוה מחבירו עשר סאין חייב להחזיר לו עשר סאין אעפ"י שהוקרו החיטים ע"כ:

הא דכתב רבינו דצריך שיהיה השער ידוע לשניהם. לא נמצא בפירוש בגמרא ורבינו כתב זאת מסברא דנפשיה דאם לא ידעו השער הרי לא סמכו עליו דעת הלוה והמלוה והנה דברי רבינו אלה דצריך ידיעות שניהם הוא בהיתר הלואה על שער שבשוק אבל בהיתר הלואה ביש לו להלוה סאה אין בדברי רבינו הכרע אם גם בהיתר זה בעינן ג"כ ידיעות שניהם או כיון דביש לו סאה נקנה לו סאה זו עפ"י דעת חכמים. אין אנו צריכין דעת הלוה והמלוה כלל ובט"ז י"ד סימן קס"ב ס"ק ג'. רצה להוכיח מדברי רבינו דבהיתר הלואה דיש לו לא בעינן ידיעות שניהם דבהלכה ב' באיסור הלואה כתב רבינו וזה לא היה לו מאותו מין כלום ולא נקבע שער שבשוק עדיין או שלא ידעו השער שבשוק הרי זה אסור ללות סאה בסאה הרי נקיט תחלה תרי מילי. ואח"כ כתב שלא ידעו משער שבשוק ולא כתב או שלא ידעו שיש לו ומזה מוכח דבהיתר ההלואה ביש לו לא בעינן הידיעה כלל ואף בלא ידע הלוה דיש לו מותר לשלם לו לבסוף אם היה לו הסאה בשעת ההלואה אמנם דעת הב"ח הביאו הט"ז שם לא כן הוא רק דגם בהיתר הלואה דיש לו בעינן ג"כ ידיעות שניהם כמו בהיתר דיצא השער ודעת הט"ז וראייתו מלשונו של רבינו נראה נכונה בזה גם יש להביא ראי' מתשובו' הרא"ש דגם דעתו הוא כדעת הט"ז דביש לו א"צ ידיעות הלוה כלל דכתב בכלל ק"ח סימן ס"ו הביאו הרמ"א בי"ד קס"ב סעיף ה' דאין המלוה יכול לומר הקניתי לו ללוה מעט משלי ע"י אחר דאין המלוה יכול לזכות ללוה שלא מדעתו דבר שהוא לו חובה דע"י הזיכוי זה יהיה הלוה חייב לשלם להמלוה הסאין כשיתיקרו. ואם נאמר דגם בהיתר הלואה דיש לו בעינן ג"כ דידע הלוה בשעת ההלואה דיש לו הסאה הזאת א"כ למה ליה להרא"ש לומר דבשביל כך לא מהני הזיכוי שלא מדעת הלוה משום דהוא חובתו ואין חבין לאדם שלא מדעתו תיפוק ליה הלא אף אם היה הזיכוי זו זכותו של הלוה לגמרי וזכין לאדם שלא בפניו בכל זאת הכא לענין היתר הלואת סאה בסאה לא מהני זיכוי זו דכיון דהיתה שלא מדעת הלוה הרי ממילא לא ידע הלוה בשעת ההלואה. אם יש לו הסאה זאת כלל אלא ודאי דגם דעת הרא"ש הוא דבהיתר דיש לו, א"צ הלוה לדעת כלל אם יש לו ולכן אם היה זכותו של הלוה היה מהני גם לענין היתר הלואה הזיכוי שזיכה לו המלוה שלא מדעתו ותמהני על הט"ז איך נעלם ממאור עינו ראי' עצומה כזו מתשובו' הרא"ש שהביא הרמ"א במקומו בסימן זה:

הלכה ב היה לו מאותו מין שלוה הרי זה מותר ללות סתם בלא קביעות זמן ופורע סתם אעפ"י שלא יצא השער ואפילו לא היתה לו רק סאה אחת בלבד לוה עליה כמה סאין ע"כ:

הנה בטור יו"ד סי' קס"ב הביא מרן הכ"י ז"ל בשם תלמידי הרשב"א דאם הלוה היה לוה לעצמו סאה אחת בדרך הלואה מאדם אחר אינו רשאי ללות עליה סאין אחרים משום דאותו סאה אשר לוה לעצמו להוצאה נתנה וכתב הב"י על זה דאינו מכיר טעם זה דא"כ אמאי לוה על סאה שיש לו לעצמו הלא כל החיטים אשר ת"י כל אדם עומדים להוצאה ע"כ ובאמת דעת תלמידי הרשב"א זו היא כתובה בלא פתרון דהלא הא דמלוה להוצאה ניתנה למעלה ויתרון יחשב לכל הבא ליד אדם בתורת הלואה דהוי כשלו ומותר להוציאה ולעשות עמו כאדם העושה בשלו ולמה בהלואות סאה בסאה יהיה להיפך דעל ידי זה דלהוצאה ניתנה יגרע ע"י כך כח ההלואה שלא יהיה לענין זה כשלו שיהיה מותר להלות עליו והנראה לי להסביר דין זה דלפי מה שכתבתי לעיל פרק ד' דכל מיני ריבית אף דהתורה אסרתו בכל זה עכ"פ ההלואה היה על תנאי של ההבטחות הריבית וביארתי דאין זה בכלל מתנה על מה שכתוב בתורה רק כיון דאינו יכול לקיים תנאי הריבית מחמת איסור תורה אזי מעשה ההלואה ממילא בטלה ולפיכך שפיר לא משכחת כלל דיהיה הלואות חיטים שלוה מאדם אחד מתיר להלות עליה עוד הלואות כמה סאים חיטים אחר כך. דאם היה הלואות הסאה הראשונה בחיוב פרעון ממון או פירות אחרים עבורה אין זה הלואה רק מכירה או חליפין ואם הלוה לעצמו הלואות סאה הראשונה לפרוע סאה אחרת בעדה והיה לו אז סאה אחרת משלו הרי גם אותה של ההלואה. אשר להוצאה ניתנה היא תיכף מעורבת עם הסאה אשר היה לו משלו וכידוע ענין להוצאה ניתנה האמור בהלואות מעות דאף כשהמעות עדיין בעין הרי הם תיכף בבואם ליד הלוה מעורבים עם מעותיו של הלוה וגם בהלואות סאה פירות כן הוא ואותה סאה הנותרת לו בהלואות סאים השניים אינה משל הלואה רק שלו ממש הוא ולמה לא ילוה עליה הסאים אחרים גם ביצא השער ג"כ לא מצי איירי דלפי מה שביארתי לעיל בסמוך דעיקר הטעם של היתר סאה בסאה ביצא השער הוא משום דאמרינן מה לי דמיהן ומה לי הן וטעם הדברים הוא דכיון דפסיקת ממון מותר ביצא השער הרי היה בידו למכור הסאה פירות ולפסוק עמו בממון כפי השער ומה לי אם מכר לאחרים או דמכר להלוה בעצמו והוי כאלו מכר לו המלוה הפירות תמורת הממון שיש לו ליתן להלוה על פסיקת הפירות כמקח השער שפוסק עמו והלכך גם באופן זה אין ביאות הסאה הראשונה הבאה לידו קרוי הלואה רק מכר מחיר הממון שהיה להמלוה ליתן לו אלא ודאי דתלמידי הרשב"א מיירי דהסאה הראשונה היה בהלואה פשוטה וגמורה לשלם לו סאה אחרת תחתיה והלוה והמלוה באמת עברו בהלואות סאה ראשונה על איסור ריבית ובכגון זה שפיר כתבו דאין הסאה זו מועלת לו ללות עוד סאים אחרים עליה דכיון דהלואה כזו אסורה. ואין הלוה רשאי לשלם לו סאה אחרת לכשתתיקר הרי אי אפשר לקיים תנאי הפרעון וממילא בטלה מעשה ההלואה והיה הסאה פירות הזה שלוה בראשונה באיסור קיימת ברשות המלוה. דכיון דאי אפשר להתקיים התנאי אדעתא דהכי לא הלוה לו רק משום דבאה ליד הלוה בתורת הלואה ומלוה להוצאה ניתנה הוי כאלו הוציא הפירות האלה מרשותו תיכף בבואם לידו וכאלו אינם ת"י כלל וממילא אף כשאי אפשר להתנאי להתקיים אין בכחו של מניעות קיום התנאי להחזיר הפירות לרשות המלוה וכיון דכל עיקר. דאין הפירות חוזרים לרשות המלוה הוא משום דהוי כאלו הוציאם ואינם עוד ת"י רשות הלוה תועיל לו להלוה הסאה זו להלות סאים אחרים עליה הלא היא כאלו איננה ת"י הלוה כלל.. ואף דבאמת הסאה היא עודנה בעין ת"י הלוה בכל זאת ע"כ אנו מוכרחין להחליטה דהרי הוא כאלו הוציאה וכאלו איננה ת"י דזולת החלטה זאת הרי כל זמן דהסאה בעין ת"י הלוה הרי היא חוזרת מחמת מניעות קיום התנאי ואף ביד הלוה ברשות המלוה קיימה ואין בידינו לקחת שני הפכים בנושא אחד דנגד המלוה הראשון נאמר דאין הסאה עוד בעין ונגד המלוה השני נאמר על הסאה זו עצמה שהיא בעינא:

פרק י"ח הלכה ז' המקדיש נכסיו אין בעל חוב יכול לטרוף מן ההקדש שההקדש מפקיע השיעבוד וכשפודין הקרקע מיד ההקדש אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ע"מ שיתן לבע"ח את חובו ולאשה כתובתה לפיכך כשתפדה ותצא לחולין ביד הלוקח יבא בע"ח ויטרוף אותה בחובו או האשה בכתובתה כמו שביארנו בעירוכין ע"כ:

והנה רבינו בהלכות עירוכין פרק ז' הלכה י"ד ט"ו ט"ז כתב וז"ל המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בעלי חובות אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בע"ח את חובו שההקדש מפקיע השיעבוד שקדם אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו ותצא השדה לחולין יש לבע"ח ולאשה לגבות מן הפודה שהרי שיעבודם על קרקע זו הא למה זה דומה לשני לקוחות שכתבה לראשון דין ודברים אין לי עמך ומכר לשני שהיא טורפה מן השני וכיצד פודין קרקע זה משביעין את האשה או בע"מ תחלה כדרך