יד המלך (לנדא) - ד. צז

שלא קנה ממנו אלא יין טוב ואלו שהחמיצו מתחלה היו ראוין לההמיץ אבל לא נודע הדבר עד אחר הזמן ע"כ:

דין זה הוא מפרק א"נ (דף ע"ג) דמייתי הגמרא שם דיהבי רבנן אחמרא זוזי בתשרי ומבחרי להו בטבת וקאמר שם בגמרא טעמא דאחמרא יהבי זוזי ואחלא לא יהבי ומעיקרא דחמרא חמרא ודחלא אלא וההוא שעתא הוא דקא מבחרי' ליה והנה בתוס' לעיל (דף ס"ד) הקשו דמה צריך הגמרא להטעם דמעיקרא תלא חלא תיפוק ליה דאפילו בתקפה ולא החמיצה דליכא למימר הכי ג"כ שרי להתנות וכמימרא דאביי שם דכיון דמקבל עליו יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא ותירצו לקילקול של חומץ שכיח והלכך אף שהיה מקבל עליו יוקרא וזולא היה רחוק להפסד אי לאו טעמא דמעיקרא תלא תלא ולפי דבריהם ניחא הא דתמוה דלמה הוכרחו רבה ורב יוסף לעיל בהיתר פסיקת על שער שבשוק לסברת דשקילי טיבותך ובכל זאת מותר לפסוק על היין מעות באופן זה אמנם לפי סברת התוס' ניחא דהוכרחו רבה ורב יוסף לסברת שקילי טיבותך דאמר ליה חיטי דקדחי באכלבאי דאם היה הקילקול שכיח בחיטים לא היה מהני קבלות אחריות דיוקרא וזולא של המלוה והיה הפסיקה על שער שבשוק אסור בהו וכמו בחמיצת יין דאי לאו סברא דמעיקרא תלא תלא לא היה מהני בפסיקת דמים וקבלות אחריות דיוקרא וזולא של הלוקח לבחור היין זמן מה אחר המכירה ולכן שפיר הוצרכו רבה ורב יוסף לסברת דחיטי דקדחי באכלבאי דבסאה בסאה חיטים אין הקלקול שכיח כלל ומותר:

אמנם אחר זה שבתי וראיתי דאין מזה לסברת התוס' שום ראיה כלל לחלק בין אם הקילקול שכיח ללא שכיח דאכתי הא גופא קשיא לרבה ורב יוסף דנתנו הטעם בחיטים בהיתר פסיקא על שער שבשוק מחמת סברת דשקילי טיבותך והלא במתניתן סתמא נאמר דפוסקין על שער שבשוק וגם ביין פוסקין וביין יש אחריות לתקיפי ולא שייך ביה סברא דשקילי טיבותך ובתקיפי לא שייך גם סברא לאחמרא יהבי זוזי ואחלא לא יהבי דגם תקיפא יין מיקרי וכמו שחילקו בתוספת בין תקיפת היין ובין החמיץ וא"כ למה יהיה לרבה ורב יוסף מותר ביין לפסוק על שער שבשוק אלא ודאי דמסתבר להו לרבה ורב יוסף כי רק בחיטים לבד אנו צריכין לסברת דשקילי טיבותך ומשום דבחיטים אם היה שייך בהם קילקול בזמן ואם נקנה עתה בשער שבשוק היה בו אחריות דקלקול לא היה מהני הא דהלוקח מקבל עליו אחריות דיוקרא וזולא דאין אחריות של יוקרא וזולא עולה נגד אחריות של קלקול והיה הפסיקא על שער שבשוק אסור בהו והא דביין דיש בו חשש תקיפא ולא שייך בהו סברא דשקילי טיבותיך ובכל זאת מותר. לפסוק בו על שער שבשוק היינו משום דביין איכא תרתי נגד חדא דנגד אחריות של תקיפא אשר על המוכר לטובת הלוקח יש אחריות של זולא על הלוקח לטובת המוכר וגם עוד יש תקוה ואפשרית בהמשך הזמן לטובת המוכר דכי יקנה הלוקח יין כעת בשער שבשוק וימשכנו לרשותו. יכול היין להעדיף כחו ולהתישן באותן הימים דכמו דיכול היין להתקלקל במשך הימים כמו כן יכול להתקן בזמן מה אבל כשלקח היין לקבלו מהמוכר אחר זמן מה אזי הפסיד הלוקח תקנת הרווח הזה של תיקון היין במשך הזמן דתיקון הזה לכן שפיר ביין אף מבלעדי סברא דשקילי טיבותך אין כאן קרוב להפסד ורחוק לשכר דשנים נגד חדא ודאי קרוב לזה ולזה הוא משא"כ בחיטים דלא שייך בו תיקון, במשך הימים ולכן מסתבר להו לרבה ורב יוסף דאם היה שייך בו אחריות קלקול שהוא על המוכר לא היה מהני בו אחריות דזולא שעל הלוקח להתיר הפסיקא דאחריות זולא לבד נגד אחריות קלקול קרוב להפסד ורחוק לשכר הוא ולכן שפיר הוכרחו לחדש בהיתר פסיקת חטים דכמו דלא שייך בהו תיקון כמו כן לא שייך בהו קלקול ואין כאן בחיטים שום טובה כלל לפני הלוקח. ולכן שרי בחיטים הפסיקא דאמר לו לוקח למוכר שקלי טיבותך ושדי אחיזרא:

ובדברינו אלה ארוח לן קושיות התוס' שם (דף ס"ד) ד"ה אהא דאמר ליה ר' שרביא לאביי דאמאי שרי למימר הכי האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא אמר ליה. כיון דמקבל עליו זולא קרוב לזה ולזה הוא והקשו בתוס' שם וזה לשונם וא"ת ותקשה ליה אמתניתן דיצא השער פוסקין. דהתם נמי אין הלוקח מפסיד בתקיפה יע"ש שנדחקו בתירוצם אמנם לפי מה שהסברתי עולה לנכון לבמתניתן דפוסקין על שער שבשוק דאין המוכר מחייב א"ע ליתן להלוקח חביות מיוחד משעת המכירה ואם יש להמוכר אז חביתין יין ונשתבחו באותן הימים שבין המכירה לחיוב הנתינה אזי השבח זה שייך למוכר ואין המוכר צריך ליתן חביות יין ממדרגת יינות שהתחייב א"ע בשעת המכירה וכיון דבדינא דמתניתן יש שני צדדים לטובת המוכר אחריות דזולא שקיבל הלוקח על עצמו וגם תיקון והעדפות היין שיכול להיות להמוכר באם היה קונה היין בשער שבשוק אז בשעת קבלות המעות ולכן בדינא דמתניתן ידע ר' שרביא דכיון דהלוקח לקח על עצמו גם הפסד מניעות הריוח של התיקון והעדפות היין במשך הימים האלה דזה קרוב לזה ולזה הוא משא"כ במימרא דאביי דהוסיף על דינא דמתניתן דאף חביות מיוחד מותר למכור באופן זה שהמוכר יקבל עליו אחריות הקלקול ובחביות מיוחד שייך התיקון והעדפות היין במשך הימים האלה ללוקח ואין בזה לטובת המוכר רק אחריות זולא לבד שקיבל עליו הלוקח ומסתבר ליה לר' שרביא דזה הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד לפני הלוקח ואסור והשיב לו אביי דגם אחריות זולא לבד דמקבל עליו הלוקח קרוב לזה ולזה הוא:

ומלבד דדברי אלה המה ברורים ונכונים מצד הסבר' הנה תמוה לי לדעת התוס' דלא מסתבר להו לחלק חילוק זה בין דין המתניתן דפוסקין על חביות יין סתם ובין מימרא דאביי בחביות יין מיוחד א"כ טפי הוי לתוס' להקשות על אביי עצמו דמה אשמועינן בדין זה דשרי לאינש ליתן מעות על יין. והמוכר יקבל עליו אחריות קילקול נגד אשר יקבל עליו הלוקח אחריות זולא הלא מתניתן הוא דפוסקין על שער שבשוק דג"כ אין הלוקח מפסיד כלום בתקיפה ואם קנה המוכר אז בשעת קבלות המעות בשער שבשוק חביות יין להכינו לתתו להלוקח ביום נועד והיה נתקלקל החביות המוכנת במשך אותן הימים היה ההפסד של המוכר ולמה ליה לאביי לומר כל עיקר מימרא שלו ודעת התוס' בזה צ"ע:

פרק עשירי הלכה א' כשם שמותר לפסוק על שער שבשוק כך מותר ללות הפירות סתם ופורעין כתם בלא קביעות זמן על שער שבשוק ע"כ:

דין זה הוא מפרק א"נ (דף ע"ב) לוין על שער שבשוק והביא רש"י שם בפירוש השני בשם בה"ג. דכונת הגמר' דלוין על שער שבשוק היינו סאה בסאה וכמו כן הוא גם דעת רבינו בכונה זו וכתב הב"י בטי"ד סי' קס"ב וז"ל וטעם ההיתר משום דכיון דשכיחי חיטי למובן מדמינן ליה לאומר הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח וקרוב לזה נראה מדברי הרמב"ם אלא שהוצרך שיהיה השער ידוע לשניהם יע"ש שטרח הב"י למצוא טעם על זה דלמה הצריך רבינו שיהיה דוקא גם השער ידוע לשניהם ולולי דבריהם היה נראה לי דטעמו של רבינו בעיקר דין דהיתר הלואת סאה בסאה ביצא השער הוא דכיון דאנן קיימינן כר' ינאי דסובר דכשם שעושין אמנה בפירות כך עושין אמנה בדמים ומשום דמה לי הם ומה לי דמיהם ואמר רבא דפוסקין על שער שבשוק ואעפ"י שאין לו דכמו דאמרינן בעת הפרעון דמותר לשלם לו דמים בעד הפירות דמה לי הם ומה לי דמיהם כמו כן אמרינן בראשית החוב דאף אם אין לו פירות בכל זאת כיון שיצא השער ויש לו המעות לקנות הפירות מותר לקבל עליו ומשום דאמרינן גם להיפך דמה לי דמיהם ומה לי הם ולפיכך ממילא מותר להלות גם סאה בסאה ביצא השער דכמו דמותר ליתן לו הדמים כפי השער ליתן לו פירות אח"כ כמו כן מותר ליתן לו פירות בעד המעות כפי השער דכמו דאמרינן בראשית ההלואה דמה לי דמיהם ומה לי הם כמו כן אמרינן בראשית ההלואה דמה לי הם ומה לי דמיהם וכיון דנתן לו פירות בעד הדמים כפי השער והוא קיבל עליו לשלם לו פירות כפי השער שקיבל עליו הרי זה ממילא הלואות סאה בסאה וכן מורה בפירוש לשון רבינו דהתחיל ההלכה בכך דכשם שמותר לפסוק על שער שבשוק כך מותר ללות פירות סתם לשלם פירות. הרי לנו מזה בפירוש כונת רבינו דהיתר הלואות סאה בסאה ביצא השער הוא מכח היתר פסיקת מעות על שער שבשוק ולפיכך שפיר התנה רבינו בהיתר זה של סאה בסאה ביצא השער דוקא בידעו שניהם השער דודאי גם בהיתר פסיקת מעות כיון דכל עיקר הטעם של היתר זה ביצא השער הוא דהיה בידו לקנות. אז במקח הזה וכשלא ידעו שניהם במקח השער כמה הוא לא שייך לומר. דהיה בידם לקנות במקח שבשער דמי יודע אם היה כל אחד מהם רוצה להכניס א"ע במקח הזה רר דבפסיקת מעות לא הי' צריך רבינו לכתוב תנאי זה דהא בלא"ה אי