יד המלך (לנדא) - ד. צג

דוקא כפי מה שקיבל עליו ואף דבעת הפרעון עלו הדנקות נגד הפרוטות:

הלכה י"ג הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל להמלוה הריבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח אעפ"י שקנו מידו שמחל או נתן במתנה אינו מועיל כלום שכל ריבית שבעולם מחילה הוא אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו ולפיכך אין המחילה מועלת בריבית אפילו בריבית של דבריהם ויראה לי שאין הוראה זו נכונה אלא מאחר שאומרין למלוה להחזיר לו וידע המלוה שדבר איסור עשה ויש לו ליטול ממנו אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל ובפירוש אמרו חכמים שהגזלנים ומלוי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהם שהמחילה מועלת ע"כ:

והראב"ד השיג על רבינו וזה לשונו בחיי ראשי הוראה נכונה הוא דא"כ כל מלוי בריבית יעשו כן להתיר להם את הריבית והרב המגיד כתב לסלק השגת הראב"ד מעל רבינו דרבינו לא נחלק על הגאונים אלא בריבית אשר כבר עמד המלוה וגבאו דכבר עבר על הלאוין ואעפ"י שניתן להשבון המחילה מועלת בהן וכמו שהוכיח רבינו ממה שאמרו אין מקבלין מהם אבל בריבית העתיד ליקח אף רבינו מודה שאין שום מחילה מועלת בהם. וזה פשוט ונסתלקו מכאן דברי ההשגות ע"כ ולולי שאיני כדאי לחמת דעתי בדבר דסתם ה"ה ובפרט באיסור ריבית הייתי אומר דדברי הרב המגיד כאשר המה כתובים אין להם שום פירוש כלל דאיזה מחילה שייך בריבית שעתיד ליקח הלא כיון דההבטחה הראשונה שהבטיח הלוה להמלוה בשעת הלואתו אינה מועלת והרי הבטחה זו הוא כאלו לא היה כלל ומה אריא דבריבית לא מהני מחילה הלא בכגון זה אף בשארי ענינים אין המחילה הזאת מועלת כלום והרי דבר זה הוא פשוט בידינו דאם אמר אחד לחבירו דמה שיטול מנכסיו מחול לו לא אמר כלום דאין מחילה מועלת רק במה שכבר נטל אבל לא על שעתיד ליטול ועל כרחך מוכרחין אנו להבין בכונת ה"ה:

דהא דכתב דבריבית שעתיד ליטול לא מהני מחילה היינו חיוב חדש שהיה מחייב הלוה מדעתו ומרצונו בתוך משך ימי הלואה בחיוב חדש על נתינת הריבית שהבטיח לו בראשית ההלואה. דגם רבינו מודה בזה להגאונים דעל העתיד ליטול, אף רצון חדש שמרוצה הלוה מדעתו אחר ההלואה לתת להמלוה דבר משלו אינו מועיל. ולפי ביאור כונה זו הדין נותן דהא דמודה רבינו בריבית העתיד ליתן דלא מהני בו רצון הלוה זה הוא דוקא קודם שפרע לו דמי קרנו דכל החיובים והריצוים אשר יתרצה הלוה להמלוה בתוך אותן הימים כולם ריבית גמורה הם וכמו דהחיוב הראשון שנתחייב הלוה בשעת ההלואה גם הוא מתנה היה והתורה אסרתו כמו כן כל שארי הרצוים שנתרצה הלוה מחדש קודם הפרעון אף דהיה מתנה מדעת הלוה מ"מ התורה אסרתה למתנות כאלה אבל אם כבר פרע לו הלוה להמלוה דמי קרנו ואח"כ נתרצה הלוה ליתן הריבית שהבטיח להמלוה בשעת ההלואה ריצוי זה בודאי מהני. דכיון דההבטחה ראשונה שהבטיח הלוה בעת ההלואה התורה אסרתה והרי הוא כלא היה והריצוי האחרונה שנתרצה הלוה. אחר הפרעון ליתן לו הבטחה זו הוי כאלו נתרצה מחדש ליתן לו איזה נתינה עבור המעות שהלוה לו ואותו הנתינה שנתרצה הלוה אחר הפרעון ליתן להמלוה עבור הטובת הנאה של ההלואה לא אסרתה התורה כלל ועכ"פ לא גרע מריבית מאוחרת דאין בו איסור תורה רק איסור דרבנן בלבד ואם תפס לא מפקינן מיני' ומה לי אם לא הבטיח כלל בשעת ההלואה או שהבטיח לו ואין בהבטחתו ממש אמנם השגת הראב"ד מסולק בכל ענין דכיון דעכ"פ קודם הפרעון אין הריצוי של הלוה מועלת מאומה ואינו מועיל רק הריצוי שאחר הפרעון הרי ממילא אין מקום לחשש לקנוניא שבין הלוה והמלוה להפקיע איסור ריבית דמי יכריח אחר הפרעון את הלוה על ככה ואם הלוה נתרצה אז מדעתו ליתן למלוה דבר מה מי ימחה בידו דאחר אשר כבר עבר ההלואה והפרעון רשות ביד כל אדם לעשות בשלו כפי שירצה:

פרק ששי הלכה ב' המלוה את חבירו כו' ולא ידור בחצירו בחנם אעפ"י שאין החצר עשויה לשכר ואין דרך בעל החצר להשכיר ואם דר צריך להעלות לו שכר ואם לא העלה הרי זה אבק ריבית לפי שלא התנה עמו שילוהו וידור בחצירו ע"כ:

דין זה הוא בפרק א"נ ( דף ס"ד) ויש בזה שתי לשונות בגמרא דלישנא קמא הוא אף בהלוהו צריך להעלות לו שכר ומכ"ש בהלויני דקצץ עמו בשעת הלואה וללישנא בתרא הוא דוקא בהלויני צריך להעלות לו שכר אבל בהלוהו ודר בו דלא קצץ עמו בעת ההלואה אין בזה ריבית דאורייתא רק אבק ריבית דרבנן ופסק רבינו כלישנא בתרא וכתב דבהלוהו אינו אלא אבק ריבית ומשום דלא התנה עמו וממילא בהלויני דהתנה עמו הרי הוא ריבית דאורייתא והא דלא משכח הגמרא לעיל בר"פ ריבית בלא נשך בדר המלוה בחצר דלא קיימי לאגרא של הלוה דנשך ליכא תרבית איכא משום דלא מיבעי ללישנא בתרא דאין ריבית דאורייתא רק בהלויני דהתנה עמו בתחלה בשעת ההלואה ובהתנה עמו מתחלה אין חילוק בין חצר דקיימא לאגרא או לא קיימא דהדבר זה ברור דהא דקיי"ל דהדר בחצר דלא קיימא לאגרא של חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר זה הוא דוקא בשכבר דר בו אבל לכתחלה בודאי יכול בעל החצר למחות בו ולענין המחאה לכתחלה אין חילוק בין חצר דקיימי לאגרא ובין חצר דלא קיימי וכיון דהיה ביד הלוה למחות ביד המלוה שלא לדור בחצירו בלי העלאות שכר והוא התנה עמו על דעת ההלואה והלוה הסכים לדור בחצירו חנם יש כאן נשך ותרבית אלא אף ללישנא קמא דאף בהלוהו ודר בחצירו יש בו ריבית דאורייתא ובדר סתם שפיר יש חילוק בין קיימי לאגרא או לא בכל זאת ניחא הא דלא הביא הגמרא אופן זה לאשכוחי תרבית בלא נשך דהא דללישנא קמא גם בהלוהו ודר בו הוה ריבית דאורייתא היינו היכי שדר בו המלוה שלא מדעת הלוה דכיון דלא נטל המלוה שום רשות מהלוה על הדירה בודאי סמך דעת המלוה שלא ימחה בו הלוה משום הלואת מעותיו אשר בידו. וסמיכת דיעה זו הוי ריבית אבל בהלוהו והרשהו הלוה אח"כ להמלוה לדור חנם בחצירו דלא קיימי לאגרא באופן זה בודאי גם ללישנא קמא אין בו ריבית וכן הוכיחו שם בתוספת וכן הוא הסכמת רוב הפוסקים ולפיכך ממילא אין מקום בזה לריבית האמור בתורה דאם לא הרשהו הלוה על כך אזי לא שייך בזה שום אזהרה על הלוה בדבר שנעשה שלא מדעתו דמה היה לו למיעבד וכיון דקרא דנשך ותרבית קאי על שניהם על הלוה וגם על המלוה ובאופן זה לא משכחת עכ"פ אזהרה דתרבית בלא נשך על הלוה דאם הדירה הוא שלא מדעת הלוה לא שייך עליו האזהרה ואם הוא מדעת הלוה שהרשהו אחר ההלואה אין בזה איסור ריבית כלל ואם הרשהו בשעת ההלואה. דהיה בידו למחות אז אזי במניעות ההמחאה עצמו שלא מיחה יש כאן נשך ותרבית וכמו שביארתי:

הלכה ג הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצירו עד שאחזור לך חובך הרי זה אבק ריבית לפי שלא קצץ בשעת ההלואה שנאמר לא תתן לו בנשך ע"כ:

והראב"ד השיג על זה וז"ל חיי ראשי לא יפה הורו שאם הגיע זמן הפרעון וארוח ליה זמניה משום ההוא דירה] כשעת מתן מעות דמיא וקידושין יוכיחו ע"כ ולולי כי איני כדאי להכריע הייתי אומר דדעת רבותיו נכונים וברורים. ואין בזה שום דמיון לקידושין כלל דלא מיבעי לדעת רבינו דהא דארוח לה זמנא בקידושין היינו בהלוה לה מעות וקידשה בהנאות המתנות המעות הרי גם בהרוחת הזמן דקידושין היה המעות ההלואה בעין אלא אף לדעת הראב"ד שם דמפרש הא שארוח לה זמנא דקידושין היינו בהגיע זמן הפרעון אין ג"כ שום ראי' מקידושין לריבית דהרי רבינו כתב בצידו הטעם של רבותיו בזה לפי דהנאה הזאת המגיע להמלוה בהרוחות הזמן אינה באה לו בשעת ההלואה וסמך אקרא דלא תתן לו בנשך דפשטא דקרא מורה דבאיסור ריבית קפיד רחמנא על איסור הקציצה או עכ"פ על ההנאות ההבטחה שיהיה בעת ההלואה דוקא ובודאי כל הרוחות הזמן ואף בהגיע זמן הפרעון בכל זאת אין ההרוחה דומה כנתינת מעות להלואה חדשה דהלא בכל אופן עכ"פ אין המלוה נותן להלוה אז שום מעות מאומה ובזה לא שייך לומר דההרוחות הזמן הוי כאלו אמר לו המלוה להלוה הריני כאלו התקבלתי וחוזר ונותן מחדש דכל פרעון דמי ההלואה אף בזמה"פ בכל זאת כל כמה דלא פרעו קיימי דמי ההלואה ביד