יד המלך (לנדא) - ד. צב

ההלואה מאגר נטר זו בכל זאת לא עדיף עכ"פ מריבית מאוחרת דאסור ובפרט דבנידון של מוהרי"ק בלא"ה לא שינה השליח מדעת המלוה כלל דהא התם מיירי דהמלוה הרשהו להלות שלא בריבית. ובכגון זה קם תיכף המעות בשעת ההלואה ברשות הלוה. וכי יתן הלוה אח"כ איזה דבר עבור ההלואה הוי אגר נטר ואף אם הלוה שלחו לשכר ההלואה זה ע"י שליח אסור אבל אם עשה השליח גוף עסק ההלואה בלא דעת המלוה דלפי מה שביארתי לא יצא בדרך זה המעות כלל מרשות המלוה וכל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא וקאי ברשות המלוה תמיד ולא משכחת בי' אגר נטר כלל ובאופן זה אף אם עשה השליח שטר על שם המלוה אין בו משום ריבית דלפי מה שביארתי דבעשה ההלואה בלא דעת המלוה דגוף הלואתו שהלוה בריבית בטלה ומה לי אם עשה ההלואה בשטר הלא גם עשיות השטר גופא בטל:

הלכה י"א המלוה את חבירו על המטבע וכן הכותב לאשתו בכתובתה מטבע ידוע ופירש משקלו והוסיפו על משקלו אם הוזלו, הפירות מחמת התוספת מנכה לו שיעור התוספת ואפילו הוסיפו עליו כל שהוא ואם לא הוזלו הפירות מחמת התוספת אינו מנכה לו. אלא נותן לו ממטבע היוצאה באותה שעה בד״א בהוסיפו עליו עד חמישותו כגון שהיה משקלו ד' ועשאו ה' אבל אם הוסיפו עליו יותר על חמישיתו מנכה לו כל התוספת אעפ"י שלא הוזלו הפירות והוא הדין למלוה. על המטבע ופחתו ממנו ע"כ:

דין זה הוא מגמרא פרק הגוזל (דף צ"ו) וכל הסוגיא שם מיירי בהוסיפו או פחתו בגוף המטבע שהשינוי היה בערך שויה המטבע בכסף או בזהב וכדומה שנשתנה בעת הפרעון בחסרון או ביתרון ממה שהי' בשעה הלואה אמנם בקרוב בימינו נתחדש בבתי דינינו ספק עצום בשינוי ההלואות והפרעונות שהמטבע היוצאות בהמדינות היתה שטרות יוצאות מממשלת המדינה ואותן השטרות היו יוצאים בשופי במספר הכתוב בהם כמו מעות מזומנים של כסף וזהב ובהלואות הנעשה אז באותו זמן בין אדם לחבירו לא הי' שום חילוק או איזה סמיכות דיעות של שניהם הלוה והמלוה להבחין בין מעות מזומן לאותן השטרות וכל השטרות היוצאין אז היו כתובים על רענדליך או זהובים פוליש או רייניש והקבלות גוף ההלואה היה לפעמים רענדליך או זהובים כסף ממש ולפעמים היה קבלות ההלואה באותן השטרות מספר מאה הכתוב בשטר בעד מאה מזומנים בכסף וזהב והלוה לא הקפיד על כך וגם הפרעון היה באין שום קפידא בין הלוה והמלוה בדבר זה מאומה וגם אם הלוה לו מטבע כסף או זהב לקח בפרעון אותן השטרות באין חילוק והבחנה כלל ואח"ז ירדו פלאים דמי שיוי השטרות האלה נגד מעות מזומן ובאו המלוים וצעקו מר נגד הלוים אשר רצו לסלק להם הלואתם בשטרות כמו שהיו בעת ההלואה מאה במאה והנה מנדון זה דבגוף המטבעות וגם בהשטרות בעצם לא היה בין ההלואה להפרעון שום שינוי של חסרון ויתרון לא מצינו מזה בגמרא כלל ורבו החולקים בדבר זה אמר בכה וזה אמר בכה והנה היכי דיש חק ומשפט חרוצה בזה מהמלכות דינא דמלכותא דינא וכאשר יצא הדבר מפי המלך ק יהיה וכן יקום אכן טרם אשר יצא דת המלך ראיתי ונתתי אל לבי כאשר בא לידי לדון בזה הלכה למעשה עפ"י דת תורתינו ומצאתי מוכרע דין זה מגמרא דר"פ א"נ. דשקיל וטרי הגמר' שם על נשך בלא תרבית היכי משכחת ליה. אילימא דאוזיף ליה מאה במאה ועשרים מעיקרא קיימי מאה בדנקא ולבסוף קיימי מאה ועשרים בדנקא דנשך איכא דנכית ליה דיהיב ליה. מה דלא שקיל מיני' ותרבית ליכא דלית ליה רוחא דדנקא אוזפי' ודנקא שקיל מיני' סוף סוף אי בתר מעיקרא אזלינן הרי נשך והרי חרבות איכא אי בתר לבסוף אזלינן לא נשך ולא תרבית איכא יע"ש בסוגיא והנה כל שקלי וטרי זו בודאי מיירי דהלוה לו מאה פרוטות ונתן לו דנקא בדמי ההלואה כפי מצב הדנקא שהיה אז והלוה הבטיח לו לשלם בעד מאה פרוטות של ההלואה ק"ך פרוטות ובעת הפרעון עלו מחמת איזה סיבות אותן הלנקח עצמן שהיו אז בעת ההלואה עד מאה ועשרים דבזה שפיר יש לומר דנשך איכא ותרבית ליכא גם יש לומר בזה החילוק בין אם אזלינן בתר מעיקרא או בתר לבסוף דא"ל להגמר' מיירי דאוזיף מאה פרוטות במספר והלוה הבטיח לו לשלם בעדן מאה ועשרים זה נשך וריבית גמור הוא לאוזיף ליה מאה במספר והוא מרבה לו בתשלומין ופרע ליה מאה חילוק בזה בין אם בתר מעיקרא או בתר לבסוף אזלינן דבכל ענין הרי זה ריבית קציצה, האמור בתורה. דמה לנו אם הדנקא עמד בעת ההלואה בעד מאה פרוטות והמלוה היה יכול לקנות אז דנקא בהמאה פרוטות של דמי ההלואה הא עכ"פ לע"ע לא קנה והלוה לו מאה פרוטות במספר וכאשר משלם לו הלוה מאה ועשרים פרוטות הרי נתרבה בהתשלומין מעותיו של המלוה וקא חסר ליה ממונו של הלוה גם אין לומר דמיירי הגמר' דאוזיף ליה דנקא העומדת במאה פרוטות ואח"כ הוסיפו במיטב הדנקא. והעמידו שויה על מאה ועשרים פרוטות דאם כן היה להגמר' לחלק דאם הוזלו הפירות ע"י הטבות הדנקא דאין צריך לשלם לו מהדנקות הטובות ואם משלם לו הרי נשך והרי תרבית איכא. ואם לא הוזלו הפירות בכך הרי מן הדין צריך לשלם לו מהדנקות הטובות אם אין ההוספה יותר מחומש ולא נשך ולא תרבית איכא אלא ודאי דהגמרא מיירי דאותן הדנקות שהיו בעת ההלואה הן המה גם בעת הפרעון וגם הפרוטות הן הן אותן הפרוטות וכיון דהוכחתי דהגמרא מיירי דהלוה לו דנקא בחשבון מאה פרוטות שהלוהו הרי אנו רואין. דעכ"פ אי לאו דהלוה היה מבטיח להמלוה לשלם לו בעד הלואות המאה פרוטות מאה ועשרים פרוטות לא היה צריך לשלם לו, רק מאה פרוטות במספר ואף דבשעת פרעון אין מאה פרוטות עולים רק ארבעה חומשי דנקא והוא הלוה לו דנקא שלימה בכל זאת כיון שהי' ביד המלוה ליתן אז בדמי ההלואה מאה פרוטות במספר ודעת הלוה והמלוה לא סמכו בשעת הלואה על דנקא שלימה, רק על מסנר מאה פרוטות אין להם להלוה והמלוה אם מחמת איזה סיבות חוץ נעשה איזה שינוי במצב הדנקא נגד הפרוטות וכמו כן ממש הוא בהלואות שהי' בזמן דהשטרות של מלך היו שוים בערכם עם מעות מזומן ממש וכל סמיכות דיעה של הלוה והמלוה לא היה בעת ההלואה רק על אותן השטרות אף דהמלוה נתן לו בדמי ההלואה מטבע כסף או זהב בכל זאת כיון דהיה ביד המלוה ליתן לו בדמי ההלואה שטרות והיה הלוה מקבלם בטוב לב ובעין יפה כמו מטבעות זהב וגם הלוה הי' יכול לקנות אז בשעת ההלואה מטבעות כסף וזהב בעד אותן השטרות על כן אין שום חילוק בין אם היה ההלואה באותן שטרות או במטבע כסף וזהב ואנו אין לנו בזה רק ללכת אחר תורף סמיכת דעת של המלוה והלוה וכיון דסמיכות דעתם לא היה רק על שטרות והשטרות וגם המטבעות לא נשתנו בהוספה וגירעון בעצם הכמות שלהם אין לו להמצוה שום טענה אם מחמת איזה סיבות חוץ שנתהוה בין ההלואה לפרעון נפחתו השטרות מדמי שוים נגד מטבעות כסף וזהב ואין הלוה צריך לשלם לו חובו רק בשטרות המלך במספר שלם כפי סכום האמור בהם בשעת ההלואה רק אם נפחתו השטרות הראשונות בעצמם בערך סכום מספרם לעשותן ממספר גדול למספר קטן ממה שהיה. דבזה יש לו דין הוסיפו על המטבע אזי הדר דינא כמו מטבע דכל שפחתו פחות מחומש אזי אם הוזלו הפירות ע"י כך אזי מנכה לו הלוה ופורע לו כפי מספר שהיה בזמן ההלואה ואם לא הוזלו נותן לו חובו במספר סכום השטרות של הפרעון וכל שנשתנו יותר מחומש אף אם לא הוזלו הפירות ע"י כך נותן לו כפי סכום המספר. שהיה בעת ההלואה וכמו בהוסיפו על מטבע ואין לחלק בזה בין מטבע לשטרות דהא חזינן דבתר הכי פריך הגמרא שם והא קא רוח בנסכא ואף אם לא הוזלו הפירות לא יתן לו ממטבע הנוספת הרי לנו בפירוש דהריוח אשר תלה הגמרא בזול הפירות אין לו שום ענין כלל עם ריוח של גוף הנסכא וממילא אין שום חילוק בזה בין מטבע של נסכא ובין מעות של שטרות המלך וגם בשטרות כל שפחתו מהשטרות הראשונות והוסיפו על החדשות והוזלו הפירות בעד החדשות אינו משלם לו מהחדשות דאף דבמעות של שטרות אינו מרויח בנסכא בכל זאת הרי מרויח בזלזול המקח של הפירות:

אמנם כן מסוגיא זו שהבאתי מוכח גם אופן השני דהיכי דהלוהו מטבעות כסף או זהב או אותן השטרות תמורת המטבעות האלה כפי המצב שהיה אז שוה בפירוש וכתבו מטבעות האלה דוקא או משמעות אחרות המורה על קפידת ק במטבעות זהב או כסף אזי אף אם עלו אח"כ המטבעות האלה נגד השטרות של המלך כפלי כפלים מחויב הלוה לשלם לו המטבע שקיבל עליו דוקא ואין בזה שום ריבית כלל דאי לא תימא הכי למה לא אשכח הגמרא נשך בלא תרבית כהאי גונא דאוזיף לו דנקט והוא קיבל עליו לשלם לו דנקא דוקא ומעיקרא קיימי ק' בדנקי ולבסוף קיימי ק"כ בדנקא ולא היה צריך הגמרא להא דאוזיף לו ק' בק"ך אלא ודאי דבכה"ג דאוזיף ליה דנקא והקפיד על תשלומי דנקא דוקא אין בזה שום ריבית כלל ומחויב לשלם לו מדינא