יד המלך (לנדא) - ד. צד

הלוה להוצאה ואפילו המעות הוא בעין כל זמן שהוא ביד הלוה הרי הוא כאלו הוציאם והעבירם מן העולם וממילא לא שייך בהם לומר אז דהרי הוא כאילו קיבלם המלוה ונתנם ללוה מחדש דהא כל כמה דלא פרע לא יצויר שיהי' על דמי הלואה שם בעין דהמעות ההלואה בתכונתו הוא תמיד אינו בעין ואיזו קבלה או נתינה שייך בדבר שאינו בעין אמנם הא מלתא פסיקא לי' גם לרבינו וגם לרבותיו באין חולק בדבר כלל דהנאות הרוחות הזמן הנאה מעליא הוא ולפיכך בקידושין שפיר סמכה דעתה דאשה על ההיא הנאה וגמרה ומקניא נפשה ובפרק חמישי הלכות אישות הארכתי לבאר דגם בקידשה במלוה עצמה אף דמלוה להוצאה ניתנה בכל זאת היתה מקודשת בהרוחות הזמן דאתיא לה ממילא שאם תהי' מקודשת בהמלוה ולא תהי' צריכה לשלם לו הרי ממילא רווח לה עלמא בפרעון זה לעולם והנאות הרוחה זו שפיר איתא בעינא בשעת הקידושין רק דכי מקדשה לה במלוה עצמה סמכה האשה דעתה על הנאות ערך דמי ההלואה כולה וההלואה כולה. איננה בעין בשעת הקידושין והנאות הרוחה שבה, שהיא בעינא פחותה הרבה בדמי שויה מערך דמי הלואה כולה אבל אם מקדשה בההנאות ההרוחה הרי גם האשה לא סמכה דעתה רק על ערך דמי שוויה של הנאה זו לכן היא מקודשת משא"כ בריבית. אין טעם ההיתר בההרוחה משום דאין ההרוחה שויה מאומה ואין מקום לחול שום איסור. על איזה נתינה עבורה דודאי כל הרוחה הנאה מעליא ויש לה שיוי דמים לפי ערך המעות והמקום והזמן רק דהטעם ההיתר הוא דאף דההרוחה שוה הנתינות הריבית אשר נותן הלוה עבורה בכל זאת חק התורה כך הוא שלא לאסור ריבית רק אשר נותן הלוה להמלוה בעד גוף ההלואה אבל מה שנותן לו בעד ההרוחה אין זה בכלל איסור ריבית וטובת ההנאה של ההרוחות הזמן אף דהנאה מעליא הוא בכל זאת לא גרע הנאה זו מכל שארי טובות אשר עושה אדם לחבירו דמותר לקצוץ עמו שכרו אשר יתן לו בעד הנאתו אשר יגיע לו מהפעולה טבא שעשה עמו:

ומלבד זאת הנה דעת הראב"ד תמוה מאוד דלפי הטעם הזה דהא דאשה מקודשת בהגיע הזמן הוא משום דבהגיע זמן פרעון הוי. כאלו קיבל המקדש דמי פרעון הלואתו מהאשה וחוזר ונותנה לה מחדש ולא שייך בזה דמלוה להוצאה ניתנה דהוי כאלו דמי הפרעון הם בעין וקידש אותה בהם. א"כ למה צריך לקדשה דוקא בהרוקות הזמן הלא אף אם קידשה בהמלוה עצמה בהגיע זמן הפרעון תהיה מקודשת. דהא הוי כאלו קידשה במעות בעין ולמה להו להגמר' לשנוי בארוח לה זמנא הלא יותר טוב היה לה להגמר' לתרץ בפשיטות. דמיירי בהגיע זמן הפרעון ובקידשה בהלואה עצמה אלא ודאי כמ"ש דמאותו רגע של ההלואה כשיצאו דמי ההלואה מיד המלוה להלוה ניתנה להוצאה והוי כאלו נאבדו מן העולם. רק דיש חיוב על הלוה לשלם להמלוה מעות אחרים בהגיע זמן הפרעון וחיוב מעות הפרעון האלה אף בהגיע זמן הפרעון כל כמה דלא פרע ומנה אותם על השולחן אינם רק חיוב אבל לא יחשבו למעות בעין. והטעם של הרוחות הזמן דמקודשת הוא כמו שכתבתי:

ויש לי להביא ראי' לדעת רבינו ממתניתן דפ"ק דמכות (דף ד') דמעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז לשלם מכאן ועד שלשים יום והלה אומר עד עשר שנים. ונמצאו זוממין אומדין כמה אדם רוצה ליתן שיהיה בידו אלף זוז משלשים יום עד עשר שנים ומשלמים ואיזה אימוד תשלומין יש עבור המתנות מעות מישראל לישראל חבירו הלא כל שכר המתנת מעות ריבית הוא וכן הביא הב"י בי"ד סי' קס"ז בשם הרב ר' אליעזר מטוך והב"י דחק שם דהאומד דמתניתן הוא על עבר ונתן הריבית דמתניתן איירי מממון של דמי הזמה ואף שיהיה איסור בדבר אין להמתניתן עסק בזה ובאיסורא לא קמיירי אבל דברי מרן תמוהים דהא אנן קיימינן כר' אליעזר דריבית קציצה יוצאה בדיינים וא"כ אין שום לתא דממון בשכר המתנת מעות כלל. דאף בעבר ונתן מוציאין מיד המלוה בהחזרה ואיזה אומד של הפסד ממון שייך כאן הלא אף בעבר הלוה ונתן והמלוה קיבל הריבית הרי הוא מחויב להחזירו. והנה הרב ר' אליעזר מטוך. רצה לאוקמי מתניתן דמכות בהיו מעידין על דמי שכירות. ורצה להוכיח מזה דבשכר המתנת שכר שכיר אין בו משום איסור ריבית. והנה מלבד גודל הדוחק לאוקמי סתמא דמתניתן בשכר שכיר. ולהמציא חילוק באיסור ריבית בין מעות המגיע בהלואה ובין המעות המגיע מדמי שכירות גם זולת כל אלה תמוה מאוד תירוץ זה של ר' אליעזר מטוך. דאם איירי מתניתן בשכר שכיר אם כן מה מקשה הגמר' שם על לישנא קמא דר' יהודא אמר רב דהמלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטתו ממשנה זו דמעידין אנו כו' ואי אמרת דהמלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטתו דמי מעליא בעי שלומי דאם היה ממתין לו עד עשר היה פטור מכל עיקר התשלומין דשביעית שבנתים היה משמטתו ואי איירי מתניתן בשכר שכיר הלא שכר שכיר אין שביעית משמטתו כלל והוא ממתניתן דמסכת שביעית והובא להלכה בש"ע ח"מ סי' ס"ז:

והנה עלה במחשבה לפני ליישב תירוצו של ר' אליעזר מטוך דהטעם דבהקפת חנות ושכר שכיר דאין שביעית משמטתו הוא משום דאין דרכו לנגוש את אלה תיכף לא קרינן בהם לא יגוש והנה זה הוא אליבא דמסקנא דקיימינן כלישנא בתרא דרב דהמלוה את חבירו לעשר אין שביעית משמטתו ומשום דלענין לאו דלא אזלינן בתר השתא ואף דסוף אתי לידי לא יגוש מ"מ השתא לא קרינן בו לא יגוש ולפי לשון זה שפיר שייך סברא זו גם בהקפות חנות ושכר שכיר דאין דרך לנוגשם תיכף ואף דלבסוף אתי לידי יגוש בכל זאת השתא לא קרינן בהם לא יגוש אבל לפי מה דהקשה גמרא ממתניתן על לישנא קמא דר' יהודא אמר רב דהמלוה את חבירו לעשר שביעית משמטתו ואע"ג דהשתא לא קרינן ביה לא ימוש סוף אתי לידי לא יגוש ולפי לשון זה בודאי אף שכר שכיר והקפות חנות שביעית משמטתו דאף דאין דרך לנוגשם תיכף בכל זה לבסוף כאשר לא ישלמו אתי לידי לא יגוש אמנם אחר זה שבתי וראיתי דעל כרחך אף ללישנא קמא דהמלוה את חבירו לעשר שביעית משמטתו אין לדמות בזה הקפות חנות ושכר שכיר אל הלואה לעשר דהקפות חנות ושכר שכיר בכל ענין אין שביעית משמטתו דאל"ה יהיה קשה ללישנא קמא דרב יהודא אמר רב סתם מתניתן דהקפות חנות ושכר שכיר גם אנו רואין דהרמ"ה פסק כלישנא קמא דרב יהודא אמר רב דבהלואה לעשר שביעית משמט ובכל זאת פסק גם דינא דמתניתן בהקפות חנות ושכר שכיר דאין שביעית משמטתו אלא ודאי דשאני בזה הקפות חנות ושכר שכיר מהלואה לעשר דבהלואה לעשר מסתבר ליה ללשנא קמא דרב יהודא אמר רב. דהא דלא קרינן בו לא יגוש אינו גורע לשמיטת ההלואה ומשום דהא דאינו יכול לנגשו בשנת השמיטה, אינו מחמת תכונת עצם ההלואה רק משום דאכתי לא מטי זמני' אז אבל לבסוף כאשר יגיע זמן הפרעון אתי לידי לא יגוש הלכך הוי הלואה זו כמו כל שארי הלואות אשר יש בהם נגישה לזמן הפרעון דהתורה שם חוק דאותן הלואות יהיה שביעית משמט. ואין לנו להשגיח אימתי הוא הזמ"פ משא"כ בהקפות חנות ושכר שכיר דההרגל בהם הוא דאף בזמן התשלומין שלהם אין דרך לנגוש על התשלומין וכיון דחוב מעות אלה נשתנו בעצם תכונתן לענין נגישה בזמן הפרעון ולא שייך בהם לא יגוש האמור בתורה בדין שמיטה על סתם ההלואה דדרך לנוגשן ביום הפרעון על כן גם ללישנא קמא דר' יהודא אמר רב לא נכללו שתי אלה הקפת חנות ושכר שכיר בשמיטת כספים האמור בתורה ומבלעדי זה יש עוד טעם נכון דפסיקא לה להמתניתן בשכר שכיר דאין שביעית משמטתו דהא לא גרע ממוסר שטרותיו לב"ד דאין שביעית משמטתו ומשום דכיון דאין הבע"ח בעצמו צריך לנגשו דהב"ד נוגשים לו לא קרינן בו לא יגוש ומכ"ש בשכר שכיר דכל זמן דלא זקף עליו במלוה עד בוקר ראשון עובר משום בל תלין מכאן ואילך עובר בכל רגע משום בל תשהה ואף דלא תשהה אינו אלא מדרבנן בכל זאת לענין נגישה אין לך נגישות ב״ד גדולה מזו להרחיקו מעבירות כל הלאוין האלה וכיון דעכ"פ הא מלתא פסיקא לן דבשכר שכיר אין שביעית משמטתו ואם כדברי הר״א מתוך דמתניתן מיירי בעדות שכר שכיר א"כ מאי פריך הגמרא ממתניתן ואין לומר דכונת קושיות הגמרא הוא דאם שביעית משמטתו יותר היה להמתניתין להשמיענו דין זה בגונא דהיו העדים צריכים לשלם דמי מעליא וכגון דזקפן עליו הדמי שכירות במלוה דשביעית משמטתו דאם זקף עליו במלוה גם לענין איסור ריבית דין הלואה גמורה יש לו והדרי הקושיא דאיזה שכר המתנת המעות יש כאן אלא ודאי כדעת רבינו דכל הבטחות שכר המתנה אשר אינו בשעת נתינת דמי ההלואה אין בזה דין ריבית קציצה ולכן במתניתן דהאומד הוא על היתרון כמה שוה ההמתלת המעות בהרוחות הזמן משלשים יום עד עשרה שנים ושכר הרוחות זמן זה אין זה ריבית קציצה רק אבק ריבית ואף דאכתי הוי איסור דרבנן בכל זה כיון שאינה יוצאה בדיינים שפיר שייך בו אימוד דאומדין כמה שוה ליתן עבור המתנה זו אם יתרצו הלוה והמלוה לעבור על איסור דרבנן וכיון דאם עברו בכך אינו יוצאה בדיינים אין כאן לתא דממון רק לתא דאיסורא שעברו בלבד ומתניתן מאיסורא לא קמיירי ומלבד זאת כיון דהאומל הוא מצד הלוה כמה אבק ריבית יצתרך הלוה ליתן בעד הרוחת זמן זה והדבר הזה הוא בספק גדול אצלי אם האיסור דרבנן של נתינת אבק ריבית חל על הלוה כלל דסברא נותנת דדוקא ריבית דאורייתא לחידוש הוא שחידשה תורה דכתיב לא תשיך וקרינן ביה