יד המלך (לנדא) - ד. פז

טצדקי דאפשר לו למיעבר למען הסר מעל עצמו עבירת לאו ועשה כאלה ולכן בכבישת שכר שכיר פסיקא להו להגמרא להביא דתמיד עובר באזהרה זו דלך ושוב ומחר אתן ויש אתך דהבעה"ב תמיד יש לו דיכול להשכיר א"ע בפועל ועכ"פ הוא מחויב לבקש כל עבודה וכל פעולה אשר אפשר לו להמציא לנפשו בכדי שיהיה לו לשלם ואם אינו עושה כן ומדחה את השכיר יום יום עובר באזהרה זו אבל סתם בעל חוב אינו עובר באזהרה זו רק כשיש לו ואינו משלם:

פרק רביעי הלכה א' נשך ומרבית אחד הוא שנאמר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. ולהלן אומר נשך. כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין ע"כ:

נסתפקתי מי שהלוה לחבירו בריבית קציצה והוא אינו רשאי לקחת מאתו הריבית האם נימא דיכול המלוה לתבוע ההלואה בהחזרה אף בתוך הזמן שקבע לו דהא לא נתרצה להמתין לו עד זמן כזה שקבע לו רק על תנאי של הבטחות הריבית וכיון דאינו יכול לקיים תנאו מחמת איסור תורה דרבע עליה. בטל כל עיקר מעשה ההלואה וגם ריצוי של המתנת הזמן שקבע בטל ויכול לתבוע מהלוה המעות בחזרה. או דלמא כיון דלקיחת הריבית הוא איסור תורה הוי כל תנאי של לקיחת ריבית מתנה על מה שכתוב בתורה דהתנאי בטל והמעשה קיים ואף דאנן קיי"ל כר' יהודא דבדבר שבממון תנאו קיים זה הוא דוקא היכי דאין בקיום התנאי איסור רק דהתנאי הוא על פטור ממון נגד חיוב התורה וכמו בע"מ שאין לך עלי שאר וכסות דאין במניעות נתינתם שום איסור רק דתנאי זה הוא נגד חיוב שהוא מחויב מן התורה בשארה וכסותה אבל אין איסור בקיום התנאי וכמו כן בע"מ שאין לך עלי אונאה דאף דכונת התנאי הוא על דין אונאה. בכל זאת אין זה נגד האיסור דלא תונו דהאיסור שבו נסתלק בכל אופן מחמת התנאי ואף אם נאמר דהתנאי בטל עכ"פ אין כאן עוד איסור. דעיקר האיסור אשר בכל אונאות ממון ואף לאו דגזל אשר באונאות ממון כל זה אינו רק מחמת אונאת דעת הקונה שהקונה סובר שהוא שוה כל כך ואם אינו שוה באמת כל כך. אזי באותו היתרון אשר לוקח המוכר יותר מדמי שויה יש בו לאו דאונאה וגם לאו של גזל כדין כל לוקח ממון מחבירו שלא מדעתו אבל אם התנה המוכר עם הלוקח שהוא מוכר לו חפץ זה ביותר מכדי שוי' שלא יהיה עליו דין אונאה אף שעצם התנאי בטל. בכל זאת עכ"פ נודע ללוקח וגם המוכר לא העלים ממנו שרוצה להונות אותו ולהוסיף על דמי שוי' ואם הלוקח נתרצה בכך אזי שוב אין בזה איסור לקיחת מעות חבירו שלא מדעתו. והרי רשות ביד כל אחד למחול מעותיו לחבירו לכשירצה ולפיכך גם בתנאי דאונאה אין בקיום התנאי איסור רק על גוף המעות אנו דנין אם תנאי קיים ודמי אונאה מוחלטין ביד המוכר או דכיון שלא היה התנאי דרך מחילה שימחול לו האונאה רק שלא יהיה בו דין אונאה והרי התורה אמרה שיש בו דין אונאה ומסתבר ליה לר' מאיר דכל לשון תנאי שהוא נגד חק התורה אינו מועיל להחלטות המעות וצריך לחזור דמי האונאה ור"י סבר דכיון שאין בקיום התנאים דאונאה ופטור שאר וכסות שום לתא דאיסורא רק ממון לבד תנאו קיים ומסתבר ליה לר' יהודא דבדבר שבממון אף שהוא נגד דין תורה. כיון דעכ"פ אין בקיום התנאים האלה שום איסור גם לענין החלטות הממון תנאו קיים משא"כ בריבית דאף דהוא דבר שבממון מ"מ יש בקיום התנאי איסור. דהרי כל ריבית מתנה הוא והתורה אסרתו יכול להיות דאף ר' יהודא מודה דמתנה על מה שכתוב בתורה כזה אף בממון תנאו בטל:

אמנם ראיתי בגמרא בפרק המגרש (דף פ"ד) דהאומר לאשה הרי זה גיטך ע"מ שתאכלי בשר חזיר דפליגי אביי ורבא אם התנאי קיים או בטל וקיי"ל כרבא דתנאו קיים ופריך הגמרא ותיפוק ליה דהוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה וכמו בשאר כסות ועונה דלר' מאיר תנאו בטל וגם לר"י דסובר דתנאו קיים משום דהוי דבר שבממון אבל באיסורא גם לר' יהודא תנאו בטל ומשני הגמרא דכי אמרינן דמתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל כגון שאר כסות ועונה דודאי קא עקר אבל הכא מי קאמר לה דלא סגיא דלא קאכלה לא תוכל ולא תגרש ופירש רש"י אהא דודאי קא עקר וזה לשונו דבתנאי של שאר וכסות הרי מסר לה הקידושין והרי היא אשתו להתחייב בכולן וכי אתני ע"מ שלא יתחייב הו"ל עוקר וכונת חילוק הזה הוא דבתנאים אלה של אונאה ושל שאר וכסות אינן סובלים בתכונתם ביטול המעשה על ידם דבין אם התנאי קיים או בטל' עכ"פ המעשה בכל ענין קיים וכיון דשני הצדדים נתרצו בקיום התנאי וקיום תנאי זה הוא נגד חק התורה אזי הוי כאילו נתרצו שניהם נגד חק התורה ובזה שפיר יש מקום להפלוגתא דר' מאיר ור' יהודא אם מתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו קיים או בטל משא"כ בע"מ שתאכלי בשר חזיר דתלה קיום המעשה בקיום התנאי ובתנאי כזה אף דשני הצדדים נתרצו:

בהתנאות התנאי לא נתרצו עדיין בקיומו דיכול להיות דשניהם היו צדיקים וישרים בלבותם בשעת התנאי והיה דעתם דלא תאכל ולא תתגרש ולפיכך בתנאי זה אף דשניהם נתרצו בהתנאתו הלא ההתנאה אינו נגד חק התורה דלא אסרה התורה להתנותו רק הקיום של התנאי הוא נגד חק התורה. והרי בשעת התנאי לא נתרצו לקיימו והילכך חלות התנאי קיים. וממילא כיון דאי אפשר לקיימו להתנאי מחמת איסור התורה. ע"כ מניעות קיום התנאי מבטל המעשה ובאמת אם עברה על איסור תורה ואכלה בשר חזיר הגירושין קיימים ולפי הסברת חילוק זה גם בתנאי של נתינת ריבית לא שייך בו מתנה ע"מ שכתוב בתורה דעל הלאו של לא תשימון שעוברים הלוה והמלוה תיכף בשעת הבטחות הריבית אין מקום לומר דמתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל דלענין עבירת לאו זה אין שום חילוק אם התנאי קיים או בטל. דבכל ענין הלאו של לא תשימון עוברים בכל צד והרי כל הבטחות ריבית קציצה ההבטחה בטלה ואין הלוה צריך ליתן הריבית ולא עוד אלא שאם עבר ונתן הוא מוציא בדיינים ובכל זאת על ההבטחה לבדה בשעת שימה עוברים בלא תשימון ואין לעבירת הלאו דלא תשימון שום שייכות כלל עם חלות התנאי של ריבית או לא ואין מחמת לאו זה שום מקום כלל לפעול על התנאי שיהיה מתנה ע"מ שכתוב בתורה וגוף עבירת הלאו של לא תשיך אשר הוא הנתינת הריבית הגם דעבירה זו תלוי בחלות התנאי אם מחויב לקיימו או לא בכל זה לענין עבירת הנתינה אשר נעשה אחר התנאות התנאי דמיא ממש לתנאי דע"מ שתאכלי בשר חזיר דהתנאי חל והואיל ואי אפשר לקיימו הרי הוא מבטל המעשה ואין זה מתנה ע"מ שכתוב בתורה. דלא תאכל ולא תתגרש. והכא נמי יכול להיות דהיה בדעתם שלא יקוים התנאי ולא יהיה מקום לעבירת הלאו כלל וממילא התנאי של נתינת ריבית חל והרי אי אפשר לקיימו דהתורה אסרתה בטלה ע"י כך גוף מעשה הלואה ואין זה מתנה ע"מ שכתוב בתורה דמי יכריחו להלוה אח"כ לקיים התנאי דלא יתן הריבית ולא יהיה מעשה ההלואה קיימת:

ויש לי להביא ראיה ברורה לזה מגמרא דמנחות (דף קי"ט) דהאומר הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו יגלח בבית המקדש ואם רצה לגלח בבית חוניו יצא וגילוח זה היינו הבאות קרבנותיו להגילוח לבד מותר לנזיר בכל מקום וכן פירש רש"י שם ופירשו התוס' פרק אעפ"י כונת גמרא זו דהאי גברא לצעורי קמכוון אמר אי סגיא בבית חוניו טרחנא טפי לא טרחנא והלכך אם רוצה למחול על תנאו ולטרוח לגלח בבית המקדש הרי הוא נזיר ומגלח בבית המקדש ואם רוצה דוקא לקיים תנאו ולגלח בבית חוניו יצא היינו דיצא מכלל נזירות דלא חל עליו נזירות דכיון דהוא לא נדר רק אתנאי לגלח בבית חוניו ואינו יכול לקיים תנאו דנזיר אסור לו לגלח רק בבהמ"ק בלבד אזי בטל בכך מעשה הנזירות יע"ש והנה קשה דלמה לא אמרינן כיון דנזיר אסור לגלח בבית חוניו והוא התנה ע"מ לגלח בבית חוניו הוי מתנה ע"מ שכתוב בתורה והתנאי בטל ואף אם רוצה דוקא לגלח בבית חוניו לא יהיה בתנאו ממש ולהוי מעשה הנזירות תמיד קיים ויהיה מוכרח לגלח בבהמ"ק כדין כל נזיר והתוס' פרק אעפ"י התעוררו בזה ונדחקו מאוד בתירוצם אמנם לפי חילוק המבואר בפרק המגרש שהסברתי אין זה בכלל מתנה ע"מ שכתוב בתורה דגם שם אין בהתנאות התנאי שום איסור דאף נזיר גמור שאמר שיגלח בבית חוניו אין באמירתו שום איסור ואין האיסור רק בקיום התנאי והקיום התנאי אינו בעת התנאות התנאי ובעת התנאותו היה יכול להיות. דלא יגלח ולא יהיה הנזירות חל ולא יהיה שום איסור כלל ולכן לא שייך בזה מתנה עמש"ב וכמו בע"מ שתאכלי בשר חזיר ותנאי זה דע"מ שאגלח בבית חוניו עוד עדיף טובא מתנאי דע"מ שתאכלי בשר חזיר דבע"מ שתאכלי בשר חזיר הוי עכ"פ צד של קיום התנאי איסור ברור בפני עצמו אבל בע"מ שאגלח בבית חוניו האיסור זה של הגילוח עצמו נעשה ע"י קיום המעשה של הנזירות דמבלעלי מעשה של הנזירות אין בהגילוח שום איסור כלל. דכל אדם שאינו נזיר מותר לגלח עצמו בכל מקום שירצה רק מחמת קבלות הנזירות נאסר לגלח ואם התנאי קיים והמעשה יבוטל הרי ממילא לא יהיה